מילא קסאמים. מילא פצמ"רים. הם כאין וכאפס לעומת הטיל שחמאס שלחו בנו השבוע:

ראש ממשלת חמאס בעזה, איסמאעיל הנייה, פנה לעיתון ישראלי והציע להכריז על הפסקת-אש הדדית. לא עוד קסאמים, לא עוד פצמ"רים, לא פיגועי-התאבדות, לא פשיטות של צה"ל על עזה, לא "חיסולים ממוקדים" של מנהיגים. הפסקת-אש מוחלטת. ולא ברצועת-עזה בלבד, אלא גם בגדה המערבית.

בצמרת הצבאית התפוצצו מזעם. מה הוא חושב לעצמו, המנוול הזה? שבתרגילים מלוכלכים כאלה הוא יעצור אותנו?

זו הפעם השנייה תוך כמה ימים שמנסים לשבש את תוכנית-המלחמה שלנו.

לפני שבועיים הכריזה קהילת-המודיעין האמריקאית, בדו"ח סמכותי, שאיראן הפסיקה כבר לפני ארבע שנים את הניסיון לייצר נשק גרעיני.

במקום לגרום לאנחת רווחה, הגיבה ישראל הרשמית בזעם בלתי-מוסווה. במשך כל הימים מאז עמלו כל הפרשנים שלנו בארץ, יחד עם כל המערכת האדירה של שכירי-העט שלנו בעולם, לקעקע את הדו"ח הזה. הוא שקרי, הוא בלתי-מבוסס. מניעיו נסתרים ואפלים.

אך ראה זה פלא, הדו"ח עומד איתן. שום דבר לא קיעקע אותו, הוא לא נשרט אפילו.

הדו"ח הוריד, כנראה, מן הפרק כל אפשרות של התקפה צבאית אמריקאית ו/או ישראלית על איראן. עכשיו באה מתקפת-השלום של הנייה ומסכנת את האסטרטגיה של מערכת-הביטחון כלפי רצועת-עזה.

שוב נכנסה מקהלת צה"ל לפעולה. אלופים במדים ואלופים במילואים, כתבים צבאיים, כתבים מדיניים, פרשנים מכל הסוגים והמינים, פוליטיקאים מימין ומשמאל - כולם התנפלו על הצעת הנייה.

הבשורה היא: אסור לקבל אותה בשום פנים ואופן! אין מה לחלום על זה אפילו! להיפך: ההצעה מוכיחה שחמאס עומד על סף שבירה, ולכן צריך להגביר את המלחמה בו, להדק את המצור על עזה, להרוג עוד מנהיגים - ובעצם, מדוע לא להרוג את הנייה עצמו? למה אנחנו מחכים?

פועל פה הפרדוקס המלווה את הסכסוך מאז ומתמיד: אם הפלסטינים חזקים, אסור לעשות איתם שלום. אם הפלסטינים חלשים, אין צורך לעשות איתם שלום. כך או כך צריך לשבור אותם.

"אין על מה לדבר!" פסק אהוד אולמרט, ובזה נגמר העניין. הכול בסדר, שפיכות-הדמים יכולה להימשך.

והיא אכן נמשכת. ברצועה ומסביבה מתנהלת מלחמה זעירה, עקשנית ואכזרית. כרגיל, טוען כל צד שהוא רק מגיב על מעשי-הזוועה של הצד השני.

הצד הישראלי טוען שהוא רק מגיב על הקסאמים והפצמ"רים. איזו מדינה ריבונית הייתה סובלת שישגרו אליה מעבר לגבול טילים קטלניים? מה גם שאין שום שיטה שתמנע את הירי.

אמנם, אלפי הטילים לא פגעו אלא בקומץ בני-אדם. מספר ההרוגים והפצועים אינו מגיע אף לכדי 1% של קרבנות תאונות-הדרכים. אבל הקסאמים זורעים אימה ופחד, תושבי שדרות והסביבה דורשים נקמה וגם מיגון, וזה עולה הון תועפות.

אילו היו הקסאמים באמת מטרידים את צמרת הממשלה והצבא, הם היו קופצים על ההצעה להפסקת-אש. אבל למעשה לא איכפת להם מה קורה לתושבי שדרות. הם שייכים ל"פריפריה" הגיאוגראפית והפוליטית, רחוקים ממרכז המדינה. אין להם משקל פוליטי וכלכלי. בעיני הצמרת, סבלם הוא, בסך הכול, מטרד נסבל. יש בו גם צד חיובי מאוד: הוא משמש עילה מצוינת לפעולות צה"ל.

היעד האסטרטגי הישראלי בעזה אינו הפסקת הקסאמים. הוא לא היה משתנה גם אלמלא נפלו הטילים בשטח ישראל.

המטרה האמיתית היא לשבור את חמאס.

השיטה פשוטה, אפילו פרימיטיבית: להדק את המצור בים, באוויר וביבשה, עד שהמצב ברצועה יהיה בלתי-נסבל לחלוטין.

ההפסקה המוחלטת של כל אספקה, מלבד המינימום הדרוש למניעת מוות ברעב, הופכת את החיים לבלתי-אנושיים. אין ייבוא, אין ייצוא, החיים הכלכליים משותקים, יוקר המחייה מאמיר שחקים. אספקת הדלק כבר הורדה למחצית, ועומדת להצטמצם עוד. ניתן להפסיק בכל עת גם את אספקת המים.

הפעילות הצבאית גוברת בהדרגה. צה"ל פושט מדי יום, בעזרת טנקים ודחפורים, כדי לנגוס בשולי האזורים המיושבים ולמשוך את הלוחמים הפלסטינים לעימות חזיתי. מדי יום נהרגים בין חמישה לעשרה לוחמים פלסטיניים, ולצדם גם אזרחים. מדי יום נחטפים אזרחים כדי להוציא מהם מידע. הכוונה המוצהרת היא לשחוק ולהתיש, ואולי גם להכין את כיבוש הרצועה כולה - למרות שראשי צה"ל רוצים להימנע ממנו כמעט בכל מחיר.

המנהיגים והמפקדים הפלסטיניים נהרגים, בזה אחר זה, מן האוויר. כל נקודה ברצועה חשופה למטוסים, למסוקים ולמזל"טים. טכנולוגיה מודרנית מאפשרת עיקוב אחרי "בני מוות", ורשת גדולה של מלשינים וסוכנים, חלקם מאונס, שהוכנה בעוד מועד, משלימה את החסר.

ראשי צה"ל מקווים שעל-ידי הידוק כל הברגים האלה ניתן להגיע למצב, שבו תקום האוכלוסייה על חמאס ושאר הארגונים הלוחמים. כל ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש תתמוטט. העם הפלסטיני כולו ירים ידיים ויהיה מופקר לחסדי הכיבוש, שיוכל לעשות בו כרצונו - לתפוס קרקעות, להרחיב התנחלויות, להקים חומות ומחסומים, להקים בגדה המערבית משטר של מובלעות כאילו-אוטונומיות.

בתפיסה הישראלית הזאת נועד לרשות הפלסטינית מעמד של קבלנית-משנה לביטחון ישראל, תמורת זרם של כספים שיבטיח את שליטתה במובלעות.

בתום השלב הזה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני אמור העם הפלסטיני להיות מרוסק וחסר-ישע מול ההתפשטות הישראלית. ההתנגשות ההיסטורית בין הכוח שאינו ניתן לעצירה (המפעל הציוני) לבין המאסה שאינו ניתנת להזזה (האוכלוסייה הפלסטינית) תסתיים בשבירת ההתנגדות הפלסטינית.

כדי להצליח בכך יש לנהל משחק דיפלומטי עדין ומתוחכם. אסור בשום מקרה לאבד את תמיכת העולם. להיפך, העולם כולו, ובראשו ארצות-הברית ואירופה, צריך לתמוך בישראל ולראות במהלכיה מאבק צודק נגד הטרור הפלסטיני, שהוא חלק בלתי-נפרד מהטרור העולמי.

ועידת אנאפוליס, ואחריה ועידת פאריס, היו חוליות חיוניות במאבק הזה. העולם כולו, ובכללו רוב העולם הערבי, השתלב בתוכנית הישראלית - אולי מתוך תמימות, אולי מתוך ציניות.

ההמשך של אנאפוליס היה כמצופה: שום משא-ומתן לא התחיל, שני הצדדים שיחקו בנדמה-לי. כבר למחרת היום הכריזה הממשלה על תוכניות-בנייה ענקיות מעבר לקו הירוק. כאשר השמיעה קונדוליזה התנגדות מגומגמת, נאמר שההכנות הופסקו. למעשה הן נמשכות במלוא המרץ.

איך מצליחים אולמרט וחבריו לתעתע בכל העולם? בנימין דיזרעאלי אמר פעם על מדינאי בריטי מסויים: "הג'נטלמן המכובד ראה שיריביו מתרחצים בים וגנב את בגדיהם." אנחנו, חלוצי רעיון פיתרון-שתי-המדינות, יכולים להגיד זאת על ממשלתנו. היא גנבה את הדגל שלנו ומתעטפת בו כדי להסתיר את כוונותיה.

קיים עכשיו סוף-סוף קונסנזוס עולמי על כך שהשלום באזור שלנו צריך להתבסס על דו-קיום של מדינת ישראל ומדינת פלסטין. ממשלתנו השתחלה לתוכו, והיא מנצלת את ההסכמה הזאת כדי לבצע דבר שונה לגמרי: שליטה של ישראל בכל הארץ והפיכת הערים הפלסטיניות למדינת-חסות. זהו למעשה פיתרון-המדינה-האחת (ישראל הגדולה) במסווה של פיתרון-שתי-המדינות.

האם יכולה התכנית הזאת להצליח?

הקרב על עזה הוא בעיצומו. למרות העליונות האדירה של צה"ל, הוא אינו חד-צדדי. גם מפקדי צה"ל מציינים שכוחות חמאס מתחזקים. הם מתאמנים, משפרים את האמל"ח שבידיהם ומגלים הרבה אומץ-לב ונחישות. נפילת מפקדיהם ולוחמיהם בהקזת הדם היומית לא פגע, כפי הנראה, במוראל שלהם. זוהי אחת הסיבות לרתיעת צה"ל מפני כיבוש הרצועה.

ברצועת-עזה שתי התנועות נהנות מתמיכה ציבורית רחבה - הפגנת-האבל של פת"ח לזכרו של יאסר ערפאת וההפגנה הנגדית של חמאס הצליחו שתיהן לגייס מאות אלפי משתתפים. נראה שהמצב בגדה המערבית דומה. אך נראה שרוב הציבור הפלסטיני רוצה באחדות לאומית למען המאבק בכיבוש. הוא לא רוצה בכפייה דתית, אבל הוא לא יסבול הנהגת שתשתף פעולה עם הכיבוש.

יתכן שממשלת ישראל טועה מאוד כשהיא סומכת על הצייתנות של פת"ח. בהתחרות עם חמאס, הוא עשוי להפתיע ולחזור להיות לתנועה לוחמת. זרם הכסף לרשות לא ימנע זאת. זאב ז'בוטינסקי היה יותר חכם מטוני בלייר, כאשר קבע לפני 85 שנה שאי-אפשר לקנות עם שלם בכסף.

אם יפלוש צה"ל לעזה כדי לכבוש אותה מחדש, תתייצב האוכלוסייה מאחורי הלוחמים. אין לדעת איך תעמוד מול מצוקה כלכלית גוברת. התוצאות עשויות להיות בלתי-צפויות. הניסיון במאבקי-השחרור אחרים מראה שמצוקה יכולה לשבור, אך היא יכולה גם לחשל.

זהו, פשוטו כמשמעו, מבחן קיומי לעם הפלסטיני - אולי יותר מאשר כל מבחן אחר מאז 1948. זהו גם מבחן למדיניותם הערמומית של אהוד אולמרט, אהוד ברק, ציפי ליבני וראשי צה"ל.

לכן לא סביר שתהיה הפסקת-אש. אולמרט דחה אותה על הסף. אחר-כך זה הוכחש. אבל אחר-כך הוכחש שהוכחש.

יתכן שדווקא תושבי שדרות היו מקבלים הפסקת-אש בסיפוק . אבל מי באמת שואל אותם.