הטור של אורי אבנרי 

אחרי שההמולה שככה


בשיר "לבל נשכח", כתב רודיארד קיפלינג: "ההמולה והתרועה שוככים / המצביאים והמלכים עוזבים..."

המלך ג'ורג' עזב עוד לפני שההמולה שככה. הוא המריא במסוקו ונעלם באופק, כמו הקאובוי הרוכב בסוף הסרט לעבר השקיעה. באותה שעה עוד הייתה המולת הנאומים באולם הוועידה בעיצומה.

זה סימל את המעמד כולו. ההודעה המסכמת קובעת שארצות-הברית תפקח על המשא-ומתן, תשמש בוררת לגבי הביצוע ותהיה השופטת בכל עניין. הכול תלוי בה. תרצה - יקרה הרבה. לא תרצה - לא יקרה כלום.

זה מנבא רעות. אין שום סימן שג'ורג' בוש רוצה באמת להתערב ולהשיג משהו, מלבד התצלומים היפים. יש המאמינים שכל ההצגה באה כדי לתת הרגשה טובה לקונדולייזה רייס המסכנה, שכל מאמציה כשרת-החוץ לא צלחו.

גם אילו היה בוש רוצה, האם היה מסוגל? האם הוא מסוגל להפעיל לחץ על ישראל, מול פני ההתנגדות הנמרצת של השדולה הפרו-ישראלית, ובמיוחד התנגדות הציבור הנוצרי-אוונגלי שהוא עצמו חלק ממנו?

ידיד סיפר לי שבזמן הוועידה הסתכל בשידורי הטלוויזיה, מבלי להפעיל את הקול. הוא עקב רק אחרי שפת-הגוף של השחקנים. וכך גילה פרט מעניין: בוש ואולמרט נגעו זה בזה עשרות פעמים, אך לא היה כמעט מגע גופני בין בוש ואבו-מאזן. יותר מזה: בכל המאורעות המשותפים, המרחק בין בוש ואולמרט היה קטן מהמרחק בין בוש ואבו-מאזן. כמה פעמים הלכו בוש ואולמרט בראש, ואבו-מאזן נשרך מאחור.

זהו הסיפור כולו.

שרלוק הולמס, אמר באחת מחקירותיו שפיתרון התעלומה טמון בהתנהגות המוזרה של הכלב בלילה. כשהעירו לו שהכלב לא עשה כלום, השיב: "זה מה שמוזר!"

מי שרוצה להבין מה קרה (או לא קרה) באנאפוליס, ימצא את הפיתרון בעובדה זו: הכלב לא נבח. המתנחלים וידידיהם ישבו בשקט, לא התרגשו, לא צעקו, לא הפיצו תמונות של אהוד אולמרט במדי הס"ס. בסך הכול, כדי לצאת ידי חובה, הם ערכו תפילה ליד הכותל והפגנה קטנה ליד מעון ראש-הממשלה.

משמע: הם לא נבהלו. הם ידעו שלא יקרה כלום, שלא יוסכם אפילו על פירוק מאחז קטן אחד. ועל התחזיות של ראשי המתנחלים אפשר לסמוך. אילו היה הסיכוי הכי קטן שייצא שלום מהוועידה הזאת, היו מגייסים את המוני תומכיהם.

תנועת החמאס, לעומת זאת, ערכה הפגנות סוערות בעזה ובערי הגדה. אנשי החמאס היו דווקא מודאגים מאוד.

לא מפני שחששו, חלילה, שייצא מזה שלום. הם חששו מפני סכנה אחרת: שכל הוועידה לא נועדה אלא כדי להכשיר את הקרקע לפלישה גדולה של צה"ל לרצועת-עזה.

עמי איילון, אדמירל לשעבר שהתיימר פעם להיות איש-שלום,שהופיע במהלך הוועידה בטלוויזיה הישראלית ואמר זאת בפירוש: הוא דווקא תומך בוועידה, אמר, מפני שהיא נותנת לגיטימציה לפלישה זו.

הלך המחשבה הוא כזה: כדי למלא את התחייבותו לפי "מפת הדרכים", צריך אבו-מאזן "להרוס את תשתית הטרור" בגדה המערבית וברצועת-עזה. "טרור" זה חמאס. מכיוון שאבו-מאזן אינו יכול לכבוש את עזה בעצמו, יעשה זאת צה"ל למענו.

נכון, המחיר יהיה כבד. בחודשים האחרונים זרם הרבה נשק אל תוך הרצועה דרך המנהרות שמתחת לגבול עם מצריים. עלולים ליפול קרבנות רבים משני הצדדים. אבל "מה לעשות, אין ברירה".

יתכן שבדיעבד זו הייתה התוצאה המעשית העיקרית (ואולי גם היחידה) של אנאפוליס: כיבוש הרצועה כדי "לחזק את אבו-מאזן".

חמאס, על כל פנים, מודאג. ולא בלי סיבה.

לקראת העימות הזה, החריפו ראשי החמאס את התנגדותם לוועידה שאליה לא הוזמנו. הם הכריזו שאבו-מאזן הוא משת"ף ובוגד, שחמאס לא יכיר לעולם בישראל ולא יקבל שום הסכם-שלום איתה.

אני יכול לדמיין לעצמי ועידה של מתנגדי השלום, מעין אנאפוליס נגדית. לא הוועידה השגרתית שמתכנן מחמוד אחמדינג'אד בטהראן, שאליה יוזמנו רק ערבים, אלא ועידה משותפת של מתנגדי השלום בשני הצדדים. חאלד משעל ואיסמאעיל הניה יישבו מול אביגדור ליברמן, אפי איתם ובני אילון וידונו ביחד איך לסכל את "פיתרון שתי המדינות".

אילו היה נופל בחלקי להנחות ועידה זו, הייתי פותח כך: רבותי (נשים הרי לא תהיינה שם), בואו נסכם תחילה את הנקודות שעליהן יש הסכמה, ורק אחר-כך נדון בנקודות אי-ההסכמה.

ובכן: כולכם מסכימים שהארץ בין הים והירדן צריכה להיות מדינה אחת (הסכמה כללית.) אתם, רבותי הפלסטינים, מסכימים שליהודים יהיה בה שוויון-זכויות מלא (הסכמה באגף בצד הפלסטיני של השולחן.) ואתם, רבותי היהודים, מסכימים שלערבים יהיה שם שוויון-זכויות מלא (הסכמה בצד הישראלי של השולחן.) וכמובן, שיהיה שם חופש-פולחן מלא לכו-לם. (הסכמה כללית.)

ובכן, רבותי, המחלוקת היחידה היא רק על השם - האם לקרוא למדינה זו פלסטין או ישראל. האם על זה כדאי לריב ולשפוך דם? בואו נסכים על שם ניטרלי, משהו כמו פלסטאל או ישרטין.

בחזרה לבית הלבן: אם שלושת המנהיגים החליטו שם בדיונים הסודיים שלהם שצה"ל יפלוש לרצועת-עזה, זה רע מאוד.

מוטב היה לשתף את חמאס - אם לא במישרין, אז לפחות בעקיפין. העדר חמאס בוועידה יצר בה חור שחור. מה הטעם בנוכחות 40 נציגים מכל העולם, כאשר רוב העם הפלסטיני אינו מיוצג?

מה גם שהחרמת החמאס דחפה את האירגון לפינה וגרמה לו לצאת נגדה בקולי-קולות ולקומם נגדה את הרחוב הפלסטיני.

חמאס אינו רק גוף חמוש, השולט עכשיו ברצועת-עזה. חמאס הוא קודם כל תנועה פוליטית, שזכתה ברוב קולות העם הפלסטיני בבחירות דמוקרטיות - לא רק ברצועת-עזה, אלא גם בגדה המערבית. זה לא ישתנה אם תכבוש ישראל מחר את הרצועה כולה. להיפך: הדבר עלול להכתים את אבו-מאזן כמשת"ף במלחמה נגד בני עמו, ודווקא לחזק את השורשים של חמאס בציבור הפלסטיני.

אולמרט אומר שקודם כל צריך לחסל את "תשתית הטרור", ורק אחר-כך אפשר להתקדם לקראת שלום. בכך הוא מעיד על עצמו שאינו מבין דבר על "תשתית הטרור" - עובדה מצערת לגבי אדם שאביו היה "טרוריסט". הוא גם מעיד על עצמו שהשלום אינו בראש מעייניו - כי האמירה הזאת מהווה מוקש קטלני על הדרך להסדר. היא רותמת את העגלה לפני הסוס.

הרצף ההגיוני הוא הפוך: קודם כל צריך להגיע להסכם-שלום שיתקבל על דעתם של המוני העם הפלסטיני. כלומר: (א) להניח את הבסיס למדינה פלסטינית, אשר גבולה הקו הירוק (עם חילופי-שטחים מצומצמים) ובירתה ירושלים המזרחית. (ב) לפנות אל העם הפלסטיני ולקרוא לו לאשר את ההסכם במשאל-עם. (ג) לקרוא לחמאס להניח את נשקו ולהצטרף למערכת הפוליטית במדינה החדשה.

אם ייקבע מראש שכך יתנהל התהליך, יש סיכוי סביר לשכנע את חמאס כבר עכשיו שלא לתקוע מקלות בגלגליו ולהניח לאבו-מאזן לנהל אותו - כפי שהצהיר חמאס בעבר.

מדוע? מפני שחמאס, כמו כל תנועה פוליטית, רוצה לזכות באהדת הציבור. כיום, כאשר הכיבוש מחמיר מיום ליום וכל הדרכים לשלום חסומות, ההמונים הפלסטיניים משוכנעים ששיטת חמאס, שיטת ההתנגדות המזוינת, היא הדרך היחידה שיש בה תקווה. ברגע שההמונים ישתכנעו שהדרך הפוליטית של אבו-מאזן מניבה תוצאות ותביא לסיום הכיבוש, גם חמאס יצטרך לשנות כיוון.

למרבה הצער, ועידת אנאפוליס לא יצרה תקווה כזאת. הציבור הפלסטיני, כמו הציבור הישראלי, התייחס אליה באי-אמון ובזלזול. היא נראית כהצגה ריקה מתוכן של נשיא אמריקאי בירידה, שרצה בסך-הכול להצטלם כמנהיג העולם. ואם בוש ישיג שוב החלטה של האו"ם כדי להתחבא מאחוריה - עוד החלטה שאיש לא יתחשב בה, זה לא ישנה דבר.

בייחוד אם נכונה הידיעה, שהממשלה מתכננת מבצע גדול להרחבת ההתנחלויות, ואם ראשי צה"ל יפתחו בעוד מלחמה עקובה-מדם, הפעם נגד עזה.

האם באמת לא הייתה שום תועלת בהצגה הזאת? האם תישכח מחר, כפי שנשכחו עשרות ועידות ופגישות קודמות, שרק בעלי זיכרון מופלג מסוגלים למנותן?

אינני בטוח שזה לגמרי נכון.

נכון, זאת הייתה רק תשפוכת של מלים. אבל בחיי מדינות, גם למלים יש ערך.

כמעט כל האנושות הייתה מיוצגת בוועידה. סין. הודו. רוסיה. אירופה. כמעט כל הממשלות הערביות נתנו לה גיבוי. ובמעמד זה נקבע בצורה חגיגית שצריך לקום שלום בין ישראל ומדינה פלסטינית עצמאית ובת-קיום. אמנם לא צוינו בפירוש הפרטים, אך הם ריחפו בחלל הוועידה. כל המשתתפים ידעו מה הם.

נציגי הזרם המרכזי בישראל נתנו - לפחות להלכה - את הסכמתם לקביעה זו. אולי בחצי פה, אולי כטכסיס בלבד, אולי כמעשה של נוכלות והונאה. אבל חכמינו כבר אמרו שמתוך "לא לשמה" בא "לשמה". כלומר, מי שמקבל רעיון מתוך חשבון צריך להגן עליו, וסופו לשכנע את עצמו. אפילו אולמרט כבר אמר בדרכו הביתה: "בלי פיתרון שתי המדינות, מדינת-ישראל גמורה!"

בעניין זה כבר התפתחה תחרות בין שרי הממשלה, וזה סימן טוב. ציפי ליבני הקימה עשרות צוותים שכל אחד מהם יטפל בסוגיה אחת של הסכם-השלום, החל בבעיית המים וכלה בחלוקת ערוצי הטלוויזיה. (לבעלי הזיכרון: זה קורה 50 שנה אחרי שהצעתי להקים מנגנון כזה בדיוק, שקראתי לו "מטכ"ל לבן").

נכון, ועידת אנאפוליס הייתה בסך הכול צעד קטן, צעד מאונס. אבל זה היה צעד זעיר בכיוון הנכון.

התודעה של ציבור גדול משתנה רק בתהליך איטי וארוך, כמעט בקצב גיאולוגי. אי-אפשר להבחין בכך בעין בלתי-מזוינת. אבל, כמו שאמר גליליאו גליליי - "אף על פי כן, נוע תנוע!"