הוצאתי את אפי מבעד לדלת חדרי במלון החיפאי. אנשים נלהבים בישרו לי שזה עתה החליטה עצרת האו"ם על חלוקת הארץ.

חזרתי לחדרי וסגרתי את הדלת. לא היה לי חשק להשתתף בשמחה.

זה היה ב-29 בנובמבר 1947 - יום ששינה את חיינו לתמיד.

מדוע הייתה לי דווקא באותו רגע היסטורי הרגשה של בדידות, ניכור, ובעיקר עצבות?

הייתי עצוב מפני שאני אוהב את הארץ כולה - את שכם וחברון לא פחות מאשר את תל-אביב וראש-פינה.

הייתי עצוב מפני שידעתי שיישפך דם, הרבה דם.

אך הסיבה העיקרית הייתה נעוצה בהשקפתי הפוליטית.

הייתי בן 24. שנתיים לפני כן הקמתי, עם קבוצה של חברים, חוג פוליטי-רעיוני, שעורר תגובות נזעמות ביישוב העברי. רעיונותינו, שזכו לתהודה רבה, נחשבו לדברי כפירה מחפירים.

חוג "ארץ-ישראל הצעירה", שפירסם מעת-לעת חוברת בשם "במאבק" (ועל כן נודע יותר בשם "קבוצת במאבק") הטיף לתורה מהפכנית, שעיקריה:

• אנחנו, בני הדור הצעיר שגדל בארץ, מהווים אומה חדשה.
• על פי שפתנו ותרבותנו, ראוי לקרוא לנו האומה העברית.
• הציונות הולידה את האומה הזאת, ובזאת היא גמרה את תפקידה ההיסטורי.
• מכאן ואילך, אין עוד קיום לציונות. היא מפריעה להתפתחותה החופשית של האומה החדשה ויש לפרקה, כשם שמפרקים פיגומים אחרי בניית הבית.
• האומה העברית החדשה היא אמנם חלק מהעם היהודי - כשם שהאומה האוסטרלית החדשה, לדוגמה, היא חלק מהעם האנגלו-סכסי - אך יש לה זהות נפרדת, אינטרסים משלה ותרבות חדשה.
• האומה העברית שייכת לארץ, והיא שותפה טבעית לאומה הערבית, השייכת גם היא לארץ. שתי התנועות הלאומיות דבקות בארץ ועליהן להזדהות עם ההיסטוריה של הארץ בכל תקופותיה, מימי התרבות השמית הקדומה ועד ימינו.
• האומה העברית החדשה אינה שייכת לאירופה ול"מערב", אלא לאסיה המתעוררת ול"מרחב השמי" - מושג שהמצאנו אז כדי להסתייג מהמושג האירופי הקולוניאלי "המזרח התיכון".
• על האומה העברית החדשה להשתלב במרחב, כשותפה מלאה ושוות-זכויות. יחד עם כל אומות המרחב השמי, היא שואפת לשחרור המרחב מהאימפריות הקולוניאליות.

השקפת-עולם זו הביאה אותנו בהכרח לשלילה גמורה של התוכנית לחלוקת הארץ. חודשיים לפני החלטת האו"ם, בספטמבר 1947, פירסמתי חוברת בשם "מלחמה או שלום במרחב השמי", ובה הצגתי תוכנית נגדית: שהתנועה הלאומית העברית והתנועה הלאומית הערבית-פלסטינית יתחברו לתנועה לאומית אחת ויקימו בכל הארץ מדינה משותפת, שתהיה מושתתת על אהבת הארץ (פטריוטיזם, במובנו האמיתי).

הרעיון הזה היה רחוק מתוכנית המדינה ה"דו-לאומית", שהיו לה חסידים באותן השנים, כמו קבוצת מגנס-בובר ותנועת השומר הצעיר. מעולם לא האמנתי בה. שני לאומים, שכל אחד מהם דוגל בחזון לאומי נפרד, אינם יכולים לדור יחד במדינה אחת. החזון שלנו היה מבוסס על יצירת לאום משותף חדש, שיש בו מרכיב עברי ומרכיב ערבי.

את תמצית החוברת תירגמנו בחיפזון לאנגלית ולערבית, ואני עצמי הלכתי ליפו כדי לחלק אותה למערכות העיתונים הערביים. יפו כבר לא הייתה זו שהיכרתי מימי נעוריי, כאשר חלק מעבודתי (פקיד במשרד של עורכי-דין) היה במשרדים הממשלתיים שם. חשתי באווירה קודרת, מעיקה.

לקראת החלטת האו"ם החלטנו להוציא גיליון מיוחד של "במאבק", שיהיה מכוון כולו נגד החלוקה. את ציור השער אמור היה לצייר סטודנט בטכניון, ועל כן שהיתי באותו רגע גורלי במלון קטן בהדר-הכרמל.

לא יכולתי עוד להירדם. קמתי ובהתרגשות הרגע חיברתי שיר, שהתפרסם כעבור יומיים באותו גיליון מיוחד. הבית הראשון היה:

"נשבעתי לך, מולדת, / ביום שפלך המר - / גדולה ומאוחדת, / תקומי מעפר. / ימאיר בלב בניך / הפצע האכזר, / עד יינשאו דגלייך / מים ועד מידבר."

אחד מחברינו חיבר לשיר מנגינה, ושרנו אותו בימים הבאים, בהם נפרדנו מחלומותינו.

ברגע שהתקבלה החלטת האו"ם, היה ברור לי שעולמנו השתנה לבלי-הכר, שהסתיימה תקופה והחלה תקופה חדשה, לא רק בחיי הארץ, אלא גם בחייו של כל אחד מאיתנו.

עוד הספקנו להדביק על לוחות-המודעות כרזה גדולה, ובה הזהרנו מפני "מלחמת-אחים שמית", אך המלחמה כבר פרצה. ברגע שנורה הכדור הראשון, נשברה לעולמים האפשרות של הארץ האחת, המשותפת והמאוחדת.

אני מתגאה ביכולתי להסתגל במהירות לשינויים קיצוניים. יתכן שהיא נובעת מהעובדה שחיי השתנו באחת, ולחלוטין, כאשר הגיע אדולף היטלר לשלטון בגרמניה. הייתי אז בן תשע, וכל דבר שקדם לאותו יום מת בשבילי. התחלתי בחיים חדשים לגמרי בארץ-ישראל. ב-29 בנובמבר 1947 הבנתי ששוב קורה לי - ולכולנו - דבר דומה.

אימרה שגורה אומרת ש"אפשר לעשות מביצה חביתה, אבל אי-אפשר לעשות מחביתה ביצה." אימרה בנאלית, אבל מאוד-מאוד נכונה.

ברגע שפרצה המלחמה העברית-ערבית, מתה האפשרות ששני העמים יחיו יחדיו במדינה אחת. מלחמות יוצרות מציאות חדשה.

התגייסתי ל"גדודי ההגנה", שקדמו לצה"ל. כחייל בפלוגת-הקומנדו המיוחדת שנקראה לימים "שועלי שמשון", ראיתי את המלחמה כמו שהיא - מרה, אכזרית, בלתי-אנושית. עמדנו תחילה מול לוחמים פלסטיניים, ואחר-כך מול לוחמי העולם הערבי. עברתי בעשרות כפרים ערביים שננטשו בסערת הקרב, וגם בכפרים שתושביהם גורשו אחרי כיבושם.

זאת הייתה מלחמה אתנית. בחודשים הראשונים לא נשארו ערבים מאחורי הקווים שלנו, ולא נשארו יהודים מאחורי הקווים הערביים. שני הצדדים ביצעו מעשי-זוועה לרוב. בראשית המלחמה ראינו בצילומים את הראשים הכרותים של חברינו נישאים על כידונים בעיר העתיקה בירושלים. ראינו את מעשה הטבח שבוצע על-די אנשי אצ"ל ולח"י בדיר-יאסין. במחצית הראשונה של המלחמה ידענו שאם ניפול בשבי, נישחט. גם הלוחמים הערביים ידעו שזה יהיה גורלם.

ככל שהתארכה המלחמה, כן התחזקה בי ההכרה שאכן יש אומה ערבית פלסטינית, שעימה צריך להגיע לשלום בתום המלחמה, וכי השלום צריך להתבסס על שותפות בין שתי מדינות.

עוד במהלך המלחמה ביטאתי אמונה זו בכמה מאמרים, שפורסמו בזמן אמת ב"הארץ". מיד עם שוך הקרבות, כשאני לובש עדיין את מדי צה"ל כחייל פצוע בהחלמה, התחלתי בפגישות עם שני צעירים פלסטיניים (שהפכו לימים לחברי-כנסת) כדי להתוות דרך להגשמת תוכנית זו. לא העליתי על דעתי שכעבור 60 שנה עוד יהיה המאמץ הזה בעיצומו.

כיום עולה פה ושם הרעיון לחזור ולהפוך את החביתה לביצה, לפרק את מדינת-ישראל ואת מדינת-פלסטין-שבדרך, ולהקים מדינה אחת, כפי ששרנו אז: "מים ועד מידבר".

זה מופיע כרעיון חדש וטרי, אך למעשה פירושו להחזיר את הגלגל אחורה, להחיות מציאות שהלכה לבלי שוב. בהיסטוריה האנושית, זה לא קורה. מה שנוצר בדם ואש של מלחמות ואינתיפאדות - מדינת-ישראל והתנועה הלאומית הפלסטינית - לא ייעלם כלא היה. מדינות יכולות להגיע ממלחמה לשלום ולשותפות, כמו גרמניה וצרפת, אך הן לא הופכות מרצונן החופשי למדינה אחת.

אינני אדם נוסטלגי. אני מסתכל אחורה על המחשבות של צעירותי, ומנסה לנתח את מה שהיה ומה שנותר.

המחשבות של "קבוצת במאבק" היו אכן מהפכניות ונועזות - אך האם היו ניתנות להגשמה? בהסתכלי אחורה, ברור לי שרעיון המדינה-המשותפת כבר היה בלתי-מציאותי כאשר העלינו אותו. יתכן שזה היה אפשרי דור אחד או שניים לפני כן. אבל באמצע שנות ה-40 כבר הובילה ההתפתחות לכיוון אחר. לא היה מנוס מחלוקת הארץ.

אני מאמין שצדקנו בגישה היסודית שלנו: שעלינו להזדהות עם המרחב שבו אנו חיים, לשתף פעולה עם התנועה הלאומית הערבית וליצור שותפות עם האומה הפלסטינית. כל עוד אנחנו רואים את עצמנו כחלק מאירופה ו/או ארצות-הברית, איננו מסוגלים להגיע לשלום. על אחת כמה וכמה כאשר אנחנו רואים את עצמנו כחיילים במסע-צלב עולמי נגד התרבות המוסלמית והעמים הערביים.

כפי שאמרנו אז, עוד לפני החלטת-החלוקה: העם הערבי-הפלסטיני קיים. גם אחרי 60 שנה, שבהן ספג מכות שעמים מעטים ידעו כמותן, העם הפלסטיני דבק בארצו בעקשנות שאין למעלה ממנה. אמנם, החלום של חיים-ביחד במדינה אחת מת, והוא לא יקום לתחייה. אבל אין לי ספק שאחרי שתקום מדינת-פלסטין, שתי המדינות ימצאו את הדרך לחיות ביחד בשותפות הדוקה. החומות יופלו, הגדרות יפורקו, הגבולות ייפתחו, והמציאות של הארץ המשותפת תגבר על כל המכשולים. דגלי הארץ - שני הדגלים של שתי המדינות - אכן יתנופפו זה לצד זה.

החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947 הייתה אחת ההחלטות החכמות ביותר בתולדות הארגון העולמי. כמי שהתנגד לה אז בכל נימי נפשו, אני מכיר בחוכמתה.