ישראל היא אי בים העולמי. היא חיה בבועה. השבוע נוכחתי בכך שוב.

חזרתי מגרמניה הביתה. ערב הטיסה ראיתי שכל תחנות הטלוויזיה, מסי-אן-אן עד הבי-בי-סי והתחנות הגרמניות, עסוקות באירועי פקיסטאן. במטוס פתחתי את "ידיעות אחרונות" כדי לקרוא דיווח על ההפיכה. הוא לא הופיע בעמוד הראשון. גם לא בשני. מצאתי קטע צנוע בעמוד 27. העמודים הראשונים היו מוקדשים לאירוע הרבה יותר חשוב: צעקות-הבוז של בריוני כדורגל כשהתבקשו לעמוד לזכר יצחק רבין.

למחרת היום מצא "ידיעות" את הזווית הישראלית, שהביאה את פקיסטאן לעמוד הראשון: יש חשש שהפצצה הגרעינית הפקיסטאנית תיפול לידי אוסמה בן-לאדן ותאיים על ישראל. הללויה, יש שוב ממה לפחד.

אבל ההפיכה של מושרף היא עניין רציני. יכולות להיות לה תוצאות מרחיקות-לכת עבור העולם בכלל, ועבור ישראל הפרט.

הקורבן העיקרי - מלבד, כמובן, מאות הפעילים הפוליטיים שהושלכו לכלא ברחבי פקיסטאן - הוא ג'ורג' בוש.

מאקיאוולי אמר שעדיף לנסיך שיפחדו מפניו מאשר שיאהבו אותו. באותה רוח אפשר לומר שעדיף לנשיא שישנאו אותו מאשר שיצחקו ממנו.

וזהו מה שקורה עכשיו לג'ורג'. הוא קבע בשעתו שמשימתו העיקרית היא להביא דמוקרטיה לעולם המוסלמי, והבטיח שמטרה נעלה זו אכן הולכת ומתגשמת. וזוהי טענה מצחיקה.

מה קורה בפועל?

• בעיראק הופל עריץ גדול, ובמקומו באו עשרות עריצים מקומיים קטנים. המדינה מתפרקת ומדממת. "הבחירות הדמוקרטיות" העלו לשלטון ממשלה המושלת בקושי ב"איזור הירוק" בבגדאד, המאובטח על-ידי חיילים אמריקאיים.
• באפגניסטאן שולט הנשיא ה"נבחר" בקושי בעיר הבירה. בשאר הארץ שולטים ראשי-שבטים. הטליבאן הולך וכובש את הארץ מחדש.
• באיראן נבחר בבחירות דמוקרטיות פוליטיקאי חסר-מעצורים, בעל פה גדול ומעשים קטנים, שעיסוקו העיקרי הוא לקלל את אמריקה הצלבנית ואת "הישות הציונית".
• בסוריה קיימת דיקטטורה יציבה, הממשיכה לשלוט בעיקר מפני שכל חלופה נראית לסורים גרועה יותר.
• בתורכיה שולטת ממשלה איסלאמית דתית, ואשת הנשיא מכסה את ראשה. יותר מעשרה מיליוני כורדים, אזרחי תורכיה, מדוכאים ומופלים לרעה, ולא מעטים מהם מנהלים מלחמת-גרילה. במסגרת המלחמה בהם עומדת תורכיה לפלוש לעיראק השכנה, ובהזדמנות זו גם להפיל את המשטר הכורדי העצמאי-בפועל שקם שם.
• לבנון רחוקה מדמוקרטיה כרחוק מזרח ממערב. על בחירות דמוקרטיות אמיתיות, שבהן יצביע כל אזרח במישרין לפרלמנט בלי מחיצות עדתיות, אין מה לדבר. יש צורך לבחור בנשיא חדש, אך אין כמעט אפשרות לעשות זאת, מפני שהתהום בין העדות גדולה מדי. השבוע ערך חיזבאללה תמרון צבאי גדול בקרבת הגבול הישראלי. הוא הרשים אפילו את צה"ל.
• במצריים, בירדן ובסעודיה, שלוש המדינות ה"מתונות" (קרי: הפרו-אמריקאיות), אין זכר לדמוקרטיה, ויריבי השלטון נמקים בכלא.
• בפלסטין היו בחירות דמוקרטיות לעילא ולעילא, בפיקוח בינלאומי צמוד, הבחירות הדמוקרטיות היחידות בעולם הערבי כולו. ג'ורג' בוש יכול היה ממש להתגאות בהן, אלמלא נבחרה התנועה הלא-נכונה בעיניו: חמאס. עכשיו מנבא אמ"ן שהנשיא אבו-מאזן, חביבו של בוש, עלול ליפול רגע אחרי ועידת אנאפוליס, אם תיכשל כמצופה.
• ועכשיו פקיסטאן. היה נדמה ששם, לפחות, קוצר בוש הישגים. הוא החזיר לשם את בנזיר בוטו, גם היא חביבת בוש, וזה נראה נהדר: עמד לקום שם שלטון דמוקרטי, הנשיא עמד לפשוט את מדיו ולהקים שותפות עם בוטו. אלא שאז התפוצצה פצצה ליד מכוניתה המשוריינת של בוטו, עשרות נהרגו. הנשיא-הגנרל, שחיכה להזדמנות זו, חולל הפיכה צבאית נגד עצמו. במקום הרודנות המתונה שלו הוא הקים רודנות חמורה שבעתיים, חיקוי פקיסטאני למשטרו של סדאם חוסיין המנוח.

כמו בקומדיה הוליוודית, ג'ורג' בוש עומד כשעוגת-הקרם מרוחה על פניו. הוא מצחיק.

שום נשיא לא אוהב להיות מצחיק. מפחיד - כן. רשע - כן. אטום - כן. אבל מצחיק - לא!

לזה עלולה להיות השפעה ישירה על השאלה המטרידה כרגע את העולם כולו, וגם אותי: האם יתקוף את איראן?

הפיתוי עצום. בעוד שנה תסתיים תקופת-כהונתו של בוש. אחרי שמונה שנים, אין לו מה להראות - חוץ מאשר סידרה רצופה של כישלונות. אבל איש המדבר (לדבריו) יום-יום עם אלוהים אינו יכול לרדת ככה מבימת ההיסטוריה.

הוא מייחל להישג כלשהו באנאפוליס. במיקרה הטוב ביותר תהיה זאת איזו שהיא הצהרה קלושה, שעליה יחתמו ראשי ישראל ופלסטין. זה יהיה צילום טוב, אבל זה לא ישביע את האריות. דרוש משהו הרבה יותר גדול, דבר שיירשם בדפי ההיסטוריה.

מה טוב יותר מאשר הצלת העולם מהפצצה הגרעינית של איראן?

בשפה הגרמנית קיים המושג "לברוח קדימה". כאשר אינך יודע מה לעשות, הסתער על האויב הקרוב ביותר. כך פלש נפוליון לרוסיה, וכך עשה גם היטלר. בוש עלול לתקוף את איראן.

לדעתי, ההכרעה על כך כבר נפלה, וההכנות כבר מתגלגלות. אין לכך הוכחות. אבל בוש מתנהג כאילו החליט כך.

מכבש-התעמולה האדיר של וושינגטון פועל יום-יום כדי להכשיר את הקרקע. מי שמתנגד, נדרס. לפי סקרי דעת-הקהל, עולה תמיכת הציבור האמריקאי במלחמה מיום ליום. כבר עכשיו יש לזה רוב. הנשיא הצרפתי החדש, המתנהג כמו ילד היפר-אקטיבי, כבר עלה על העגלה ומחליף את טוני בלייר בתפקיד הפודל.

ישראל אמורה למלא במשחק הזה תפקיד מרכזי. גם אצלנו כבר פועל מכבש אדיר של שטיפת-מוח. משרד-החוץ נרתם למשימה ומנהל מסע עולמי להכפשת מוחמד אל-באראדי, הראש המוערך של הסוכנות האטומית הבינלאומית. מדי יום מתפרסמים בתקשורת הצייתנית דיווחים של כתבים, שאינם אלא דוברים סמויים של הצבא והממשלה. הם יודעים לספר שתוך שנה וחצי כבר תהיה לאיראן הפצצה, וזה יהיה סוף העולם וסוף ישראל. מוכרחים להקדים תרופה למחלה. להפציץ! להפציץ! להפציץ!

אחד התרחישים האפשריים: ישראל תפציץ ראשונה. האיראנים יגיבו בשיגור טילים לישראל. אמריקה תיכנס לפעולה "כדי להציל את ישראל". איזה פוליטיקאי אמריקאי יעז להתנגד? מי? הילארי קלינטון?

בוש חולם שוב על מלחמה בלי קרבנות אמריקאיים, מלחמה אווירית "סטרילית" שבה יירד מטר של פצצות "חכמות" על אלפי מטרות איראניות - גרעיניות, ממשלתיות ואזרחיות. איזה חלום מתוק: איראן תיכנע. משטר האיאתוללות יקרוס. בנו של השאה המנוח יישב על כס אביו, שגם הוא הוחזר בשעתו לכס-המלוכה על ראשי כידונים אמריקאיים.

כפי שכבר ציינתי בעבר, אינני מאמין בתרחיש הזה. מה שיקרה הוא שאיראן תסגור את מיצר הורמוז. במיצר זה, הקרוי על שם אליל פרסי מימי קדם, עוברים 20% של כל אספקת הנפט בעולם. אורכו 270 ק"מ ורוחבו (במקום הצר ביותר) 35 ק"מ בלבד. די בכמה טילים ומוקשים כדי לסגור אותו. ניתן לסבול זאת אם תיגמר המלחמה תוך כמה ימים. אך אם תימשך המלחמה שבועות וחודשים, זה יגרום למשבר עולמי אדיר.

והמלחמה אכן תתארך. לא יהיה מנוס מהפעלת כוחות-קרקע גדולים מאוד כדי לכבוש תחילה את האזורים הגובלים במיצר, ואחר-כך את הארץ הענקית הזאת כולה. לארצות-הברית אין כעת כוחות-קרקע פנויים - מה גם שהכוחות האמריקאיים בעיראק יהיו חשופים להתקפת טילים מאיראן ולמלחמת-גרילה מצד השיעים, המהווים רוב בעיראק.

זאת לא תהיה מלחמה קטנה ונחמדה. איראן שונה מעיראק. שלא כמו עיראק. המורכבת מעמים ודתות שונים, איראן היא כמעט הומוגנית. מלחמה זו תהיה מלחמת-עיראק פי 10, אם לא פי 100.

ואנחנו? איך אנחנו נעבור את המלחמה הזאת?

מאחר שממשלת ישראל ובעלי-בריתה בארצות-הברית דוחפים להתקפה בכל עוצמתם הפוליטית, לא תוכל ישראל להתחמק מלתרום את חלקה בלחימה, ככל שהאמריקאים ידרשו זאת. תחילה יילחמו כוחות-האוויר שלנו, אחר-כך עלולים להידרש גם כוחות-הקרקע.

אך גם ישראל עצמה תהיה לשדה-קרב. הטילים הפאתטיים של סדאם חוסיין גרמו בשעתו לפאניקה בתל-אביב - למה יגרמו הטילים האיראניים?

הממשלות הערביות ייאלצו לתמוך באמריקה, ולפחות לשלם לה מס-שפתיים. אבל העמים הערביים, ממרוקו ועד עיראק, יתמכו בלב ובנפש באיראן המוסלמית, המתגוננת מפני האמריקאים והישראלים. על אחת כמה וכמה אם ועידת אנאפוליס לא תביא את הגאולה לעם הפלסטיני.

יש רק דרך אחת לצאת בשלום ממלחמה כזאת - לא להתחיל בה כלל. אבל אחרי הבושות שספג בעיראק, באפגניסטאן, ועכשיו גם פקיסטאן - איך ניתן לשכנע את בוש? ואיך לשכנע את אהוד אולמרט, המשתוקק לצאת מהבוץ שהוא שקוע בו?

אמרו ש"הפטריוטיזם היא המפלט האחרון של הנבל". המלחמה היא המפלט האחרון של הפוליטיקאי הכושל.