חלוקת השטחים הפלסטיניים ל"חמאסטן" ברצועת עזה ו"פתחלנד" בגדה המערבית היא אסון.

אסון לפלסטינים, אסון לסיכויי השלום, ומשום כך גם אסון לישראל.

הנהגת ישראל, הצבאית והמדינית, שמחה על פיצול זה, לפי העיקרון של "מה שרע לפלסטינים, טוב לישראל". עיקרון זה מנחה את ההנהגה הציונית מראשיתה. כבר חיים ארלוזורוב, המנהיג הציוני שנרצח ב-1933 על שפת-הים של תל-אביב, גינה את העיקרון הזה בנאומו האחרון: "לא כל מה שרע לערבים טוב ליהודים, ולא כל מה שטוב לערבים רע ליהודים."

איך יתגברו הפלסטינים על הפיצול הזה?

נדמה שהסיכוי לכך הולך ומתרחק מיום ליום. התהום בין שני הצדדים הולכת ומתרחבת.

אנשי פת"ח בגדה, ובראשם הנשיא אבו-מאזן, מגנים את חמאס כחבורת קנאים, המחקה את איראן ומודרכת על-ידה, והמובילה, כמוה, את עמה לאסון.

אנשי חמאס מתארים את אבו-מאזן כמרשל פטן פלסטיני, שכרת ברית עם הכובש ומתחלק במדרון החלקלק של המשת"פיות.

התעמולה ההדדית שופעת ארס, והאלימות ההדדית מגיעה לשיאים חדשים.

זה נראה כמבוי סתום. פלסטינים רבים התייאשו מלמצוא פיתרון. אחרים מחפשים פתרונות יצירתיים. עפיף סאפיה, הנציג הפלסטיני בוושינגטון, מציע, לדוגמה, להקים ממשלה פלסטינית שתהיה כולה מורכבת ממומחים ניטרליים, שאיש מהם לא יהיה שייך לא לפת"ח ולא לחמאס. הסיכויים לכך קלושים מאוד.

אך בשיחות פרטיות ברמאללה עולה לעתים יותר ויותר קרובות שמו של אדם אחד: מרוואן ברגותי.

"הוא מחזיק בידו את המפתח," אומרים שם, "גם לפיתרון הסכסוך בין פת"ח וחמאס וגם לפיתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני."

יש הרואים ב"מרוואן" (כך קוראים לו הפלסטינים) את נלסון מנדלה הפלסטיני.

למראית-עין שונים השניים מאוד. גם בהופעה החיצונית וגם בטמפרמנט. אך יש ביניהם הרבה מן המשותף.

שניהם הפכו לגיבורים לאומיים בין חומות הכלא. שניהם נשפטו כטרוריסטים. שניהם תמכו במאבק אלים. מנדלה תמך ב-1961 בהחלטת "הקונגרס הלאומי האפריקאי" לפתוח במאבק מזוין נגד השלטון הגזעני (אך לא נגד אזרחים לבנים). הוא ישב בכלא במשך 28 שנים וסירב להשתחרר תמורת חתימה על מסמך המגנה את המאבק האלים. מרוואן תמך במאבק המזוין של ה"תנזים" של פת"ח ונדון על כך לכמה מאסרי-עולם.

אך שניהם דגלו בשלום ובפיוס, גם כשישבו בכלא. את ברגותי ראיתי בפעם הראשונה כאשר השתתף בינואר 1997 בהפגנה של "גוש שלום" ליד חרבתה, הכפר השכן לבילעין, נגד בניית התנחלות מודיעין-עילית כשזו עוד הייתה בחיתוליה. (כעבור שנים, בעת ניהול משפטו, ערכנו בבית-המשפט הפגנה תחת הסיסמה: "ברגותי למו"מ ולא לכלא!")

בשבוע שעבר ביקרנו את משפחתו של מרוואן ברמאללה.

את פדואה ברגותי הכרתי לראשונה בהלוויית יאסר ערפאת. פניה היו אז שטופות דמעות. היינו לחוצים בין המוני אבלים, הרעש היה מחריש-אוזניים ולא יכולנו להחליף יותר מכמה מלים.

הפעם נראתה שלווה ורצינית. היא צחקה רק כאשר שמעה שתדי כ"ץ, פעיל "גוש שלום", שנכח בפגישה, הקריב למען מרוואן את ציפורן הבוהן שךו: בשעת ההפגנה שלנו בבית-המשפט הותקפנו על-ידי אנשי המשמר ואחד מהם דרך בנעלו הכבדה על רגלו של תדי, שנעל סנדלים.)

פדואה ברגותי היא עורכת-דין במקצועה, אמא לארבעה ילדים (שלושה בנים ובת), שהבכור בהם, קאסם, כבר הספיק לשבת חצי שנה במעצר מינהלי. היא אשה בהירת-שיער ("כל בני המשפחה, מלבד מרוואן, הם בלונדים," הסבירה, והוסיפה בחיוך נדיר: "אולי זה מהצלבנים.") משפחת ברגותי היא חמולה גדולה, המאכלסת שישה כפרים באיזור בית-זית. ד"ר מוצטפה ברגותי, רופא המצטיין בפעילות למען זכויות-האדם, הוא קרוב-רחוק. מרוואן ופדואה, שגם היא בת משפחת ברגותי, נולדו בכפר כובר.

משפחה מרוואן ברגותי גרה בדירה נאה בבית משותף חדש. בדרך אליה שמתי לב לתנופת הבנייה ברמאללה - נדמה שבכל פינה נבנים בתים חדשים, גם רבי-קומות מסחריים.

ליד דלת הדירה מתנוסס שלט סרוג באנגלית: "ברוך הבא לביתי". הדירה מקושטת בתצלומים וציורים של מרוואן. בולט ציור ענק על-פי התצלום המפורסם שלו בבית-המשפט, שבו הוא נראה מניף את ידיו הכבולות מעל לראשו, כמתאגרף מנצח. כאשר חיפשו כוחות-הביטחון אחר מרוואן, הם השתלטו על הדירה במשך שלושה ימים והציבו דגל ישראלי גדול על המרפסת.

פדואה ברגותי היא אחד המעטים המורשים להיפגש מדי פעם עם מרוואן. לא כעורכת-דין, אלא רק בתור "בת-משפחה קרובה" - הגדרה הכוללת הורים, אחים וילדים עד גיל 16.

בבתי-הכלא הישראליים יש כעת כ-11 אלף אסירים. אם נניח שהמשפחה ה"קרובה" הממוצע מונה חמש נפשות, יש 55 אלף מבקרים פוטנציאליים. גם אלה זקוקים בכל פעם לרישיון לפגישה. לרבים מהם לא נותנים רשיון לפגישה "מטעמי ביטחון". גם פדואה זקוקה בכל פעם לרישיון, המתיר לה רק לנסוע ישר לכלא ובחזרה, מבלי להתעכב בשום מקום בישראל. שלושת הבנים אינם מורשים להיפגש עם אביהם. רק לבת הצעירה מותר.

אין כמעט אדם המשפיע על הציבור הפלסטיני יותר ממרוואן ברגותי. גם בזה הוא דומה למנדלה כשהיה הכלוא.

קשה להסביר את מקורה של סמכות זו. היא לא נובעת רק ממעמדו הבכיר בפת"ח, כי התנועה מפולגת ואין בה היררכיה ברורה. הוא עלה בשורותיה בכוח אישיותו, מאז שהיה פעיל פשוט בכפרו. הוא איש עממי ומעורה בציבור. אך בעיקר יש לו אותה תכונה מסתורית הקרויה "כריזמה". הוא מקרין אוטוריטה שקטה, חסרת גינונים.

מלחמת-ההשמצות של פת"ח וחמאס אינה נוגעת בו. חמאס מקפיד מאוד שלא לתקוף אותו. להיפך, כאשר הגישה התנועה את רשימת האסירים שהיא דורשת לשחרר תמורת החייל השבוי גלעד שליט, הופיע מרוואן ברגותי במקום הראשון, על אף היותו איש פת"ח.

בשעתו חיבר, בשותפות עם אנשי חמאס ושאר הארגונים בכלא, את "מסמך האסירים", ובו קרא לאחדות לאומית. כל הפלגים אישרו את המסמך.

כך הוכשרה הקרקע ל"הסכם מכה", שהביא להקמת ממשלת-האחדות (קצרת-החיים). לפני שהצדדים חתמו עליו, נשלחו שליחים בהולים למרוואן, כדי לקבל את הסכמתו. רק כאשר זו באה, נחתם ההסכם.

ניצלתי את ביקורי ברמאללה כדי להתרשם מהלוך-הרוח של אנשי פת"ח, חסידי ברגותי. הם משתדלים שלא להידבק באווירת השנאה ההדדית השוררת עכשיו בהנהגות של שני הצדדים.

יש בהם המתנגדים בחריפות למעשי חמאס בעזה, אך גם משתדלים להבין את הסיבות. בניגוד לרבים מראשי פת"ח, אנשי חמאס לא ביקרו במערב ולא למדו באוניברסיטות זרות. עולמם הרוחני מוגבל למערכת החינוך הדתית. לדבריהם, הם בעלי אופק צר. המצב הבינלאומי המורכב, שבו נאלצת התנועה הלאומית הפלסטינית לפעול, זר להם.

בבחירות האחרונות, הסבירו בני-שיחי, קיוו ראשי חמאס להשיג 35-40% של הקולות, וכך לקבל לגיטימיות. הם נדהמו כאשר השיגו רוב. הם לא ידעו מה לעשות בו. לא הייתה להם תוכנית מוכנה. הייתה זאת טעות מצידם להקים ממשלה על טהרת החמאס, במקום להתעקש על הקמת ממשלת-אחדות. הם לא העריכו נכונה את תגובת העולם וישראל.

חסידי מרוואן גם אינם נרתעים מפני ביקורת עצמית. לדעתם, פת"ח אשם לא מעט במה שקרה בעזה. התנועה לא נהגה בתבונה כאשר אסרה והשפילה את ראשי חמאס. כך, לדוגמה, אסרו את מחמוד אל-זהאר, שר-החוץ בממשלת חמאס, השפילו אותו, גזזו את זקנו וקראו לו בשמה של רקדנית מצרית ידועה. מכאן השנאה הלוהטת של אל-זהאר ועמיתיו כלפי פת"ח.

לא שמעתי הכחשות לטענת חמאס, שמוחמד דחלאן, מי שהיה איש-אמונו ויועצו הבטחוני של אבו-מאזן, תיכנן יחד עם האמריקאים הפיכה צבאית ברצועה-עזה. דחלאן, חביבם של האמריקאים (והישראלים) האמין, לדבריהם, שאם יקבל כסף ונשק, הוא יוכל להשתלט. זה דחף את חמאס להחלטה להקדים אותו ולבצע הפיכה צבאית מצידם. מכיוון שרוב הציבור תמך בחמאס ושנא את דחלאן, שהאשימו אותו בשיתוף-פעולה עם הכיבוש, חמאס ניצח בנקל. עכשיו שלח אבו-מאזן את דחלאן לגלות.

מרכז הכובד של חמאס הוא בעזה. זוהי בעייתו של חאלד משעל, היושב בדמשק. בניגוד לשני סגניו, אין לו שרשים בעזה. לכן הוא זקוק לכסף כדי לבסס את השפעתו, ואת הכסף הזה הוא מקבל מאיראן.

איך לצאת מהפלונטר הזה? איך יחזיר העם הפלסטיני לעצמו הנהגה מאוחדת, המקובלת על כל חלקי הציבור בגדה ובעזה, שתהיה מסוגלת להנהיג את המאבק הלאומי ולעשות שלום עם ישראל?

חסידיו של ברגותי מאמינים כי בבוא היום, כאשר תגבר בישראל ההכרה שהם זקוקים לשלום, הוא יישלף מהכלא וימלא תפקיד מרכזי בפיוס - כפי ששוחרר מנדלה מהכלא בדרום-אפריקה כאשר השילטון הלבן שם הגיע למסקנה שמשטר-האפרטהייד אינו בר-קיום. כדי ליצור את ההכרה הזאת בישראל חייבים כוחות-השלום הישראליים לפתוח במערכת-הסברה גדולה למען שיחרורו של ברגותי.

מה יקרה בינתיים?

אין כמעט איש בצד הפלסטיני המאמין שאולמרט מתכוון לנסח הסכם-שלום ולבצע אותו בפועל. כמעט איש אינו מאמין שייצא משהו ממשי מה"מפגש הבינלאומי", האמור להתכנס בוושינגטון בנובמבר. הפלסטינים מאמינים שזהו עצם הנזרקת על-ידי הנשיא בוש לקונדוליזה רייס המסכנה, שמעמדה ירד פלאים.

ואם זה לא יוליד דבר?

"אין ואקום," אמר לי אחד ממנהיגי פת"ח, "אם המאמץ הזה של אבו-מאזן לא ישא פרי, תהיה שוב התפוצצות, כמו האינתיפאדה אחרי קמפ-דייוויד."

איך זה יתכן, אחרי שפעילי פת"ח מסרו את נשקם והתחייבו שלא לעסוק עוד בפעילות אלימה? "יבוא דור חדש," אמר בן-שיחי. "כמו שקרה בעבר - דור הולך ודור בא. שכבת-גיל אחת מתעייפת, ומקומה נתפס על-ידי שכבת-הגיל הבאה. אם לא יתחסל הכיבוש ולא יקום שלום המאפשר לבני הדור הזה לפנות לאוניברסיטאות, לעבודה ולעסקים, כי אז תפרוץ האינתיפאדה הבאה.

כדי להשיג זאת, דרושה אחדות לאומית. האיש המסמל את המגמה הזאת יושב כרגע בבית-הסוהר "השרון".