מיד עם הגיעו לשלטון, החל אריאל שרון בעריכת סקרים קבועים כדי לעמוד על תנודות דעת-הקהל. את התוצאות שמר בסוד. השבוע הצליח כתב ערוץ 10 לחשוף כמה מהן.

בין השאר רצה שרון לדעת מה חושב הציבור על השלום. הוא לא חלם ללכת בדרך זו, אך היה חשוב לו לעמוד על המגמות.

הסקר הציג לציבור שאלה קבועה, שניסוחה התקרב למתווה קלינטון ויוזמת ז'נבה: האם אתה בעד שלום שיכלול מדינה פלסטינית, החזרת כמעט כל השטחים הכבושים, הפיכת ירושלים המזרחית לבירת המדינה הפלסטינית ופירוק רוב ההתנחלויות?

התוצאות היו מאלפות ביותר. בשנת 2002 תמכו 73 (שבעים ושלושה!) אחוזים של הציבור בפיתרון זה. בשתי השנים הבאות ירד אחוז התומכים, אך עדיין היה רוב בעד השלום. ואילו ב-2005 ירד אחוז התומכים אל מתחת ל-50%.

מה השתנה בשנים אלה?

המראיין, ירון לונדון, הצביע מיד על ההקשר הנכון: בשנת 2002 הגיעה האינתיפאדה השנייה לשיאה. היו פיגועים, נהרגו אנשים. רוב הציבור העדיף את מחיר השלום על מחיר שפיכות-הדמים.

מאז החלה האינתיפאדה לדעוך. יחד עימה דעכה נכונות הציבור לפשרה. ב-2005 ביצע שרון את "ההתנתקות החד-צדדית". היה נדמה שאפשר להסתדר בלי הסכם עם הפלסטינים. הנכונות לשלום ירדה אל מתחת ל-50%.

המסקנה המתבקשת: רוב הציבור מוכן לסגת רק כאשר הצד השני מפעיל כוח.

מקובל בישראל להגיד שהערבים מבינים רק את שפת הכוח. הסקר הזה מאשר את דעתם של הפלסטינים שדווקא הישראלים מבינים רק את שפת הכוח.

שתי הגרסות נכונות, כמובן.

אני נוהג לתאר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כהתנגשות בין כוח שאינו ניתן לעצירה לבין גוף שאינו ניתן להזזה. התנגשות היא עניין של כוח.

מצבם העגום של הפלסטינים כיום, כאשר מחציתם חיים תחת כיבוש והמחצית האחרת מורכבת מפליטים, הוא תוצאה ישירה של מפלתם במלחמת 1948. החלק הראשון של המלחמה, מדצמבר 1947 עד מאי 1948, היה התנגשות ישירה בין העם הפלסטיני לבין היישוב העברי. הוא הסתיים במפלה פלסטינית מוחצת. (עם כניסת הצבאות הערביים בחודש מאי יצאו הפלסטינית למעשה מן המשחק.)

הייתה זאת, כמובן, מפלה צבאית, אך סיבותיה חרגו מהתחום הצבאי הצר. היא נבעה מחוסר הלכידות של החברה הפלסטינית, אי-יכולתה להקים מתוכה הנהגה יעילה ופיקוד צבאי מאוחד, להתגייס כראוי ולרכז את כוחותיה. כל איזור לחם לבדו, בלי קשר לשכניו. עבד-אל-קאדר אל-חוסייני לחם באיזור ירושלים בלי קשר לפאוזי אל-קאוג'י, שלחם בצפון. הישוב העברי, לעומת זאת, היה מאוחד ומאורגן היטב, ולכן ניצח - אף שמבחינה מספרית הגיע רק לכדי מחצית של הציבור הפלסטיני.

אנשי החמאס לועגים עכשיו לאבו-מאזן ולקבוצת עוזריו ברמאללה על שהם מנסים להשיג נסיגה ישראלית בלי מאבק מזוין.

הם חוזרים ומזכירים שאפילו הסכם-אוסלו (שהם מתנגדים לו) הושג רק אחרי שש שנות האינתיפאדה הראשונה, ששיכנעו את יצחק רבין שאין לו פיתרון צבאי.

הם טוענים שאהוד ברק ברח מדרום-לבנון רק בגלל ההצלחה הגדולה של הגרילה השיעית.

מסקנתם: אפילו מדינה פלסטינית בגבולות 1967 לא תקום אלא אם כן תצליח "ההתנגדות הפלסטינית" לגרום לישראלים אבידות כה גדולות בנפש וברכוש, עד שישתכנעו שכדאי להם לוותר על השטחים הכבושים.

הישראלים, הם אומרים, לא יוותרו אפילו על דונם אחד של אדמה אם לא יוכרחו לעשות זאת. הסקר של שרון נראה כמחזק טענה זו.

חסידי אבו-מאזן, לעומת זאת, לועגים לאנשי החמאס על שהם מאמינים שיש ביכולתם לנצח את ישראל בכוח הנשק.

הם מצביעים על עליונות-הכוח העצומה של ישראל. לדבריהם, כל הפעולות האלימות של הפלסטינים רק שימשו לישראל תירוץ כדי לבסס עוד יותר את הכיבוש, לגזול עוד יותר אדמות ולהגביר עוד יותר את מצוקת האוכלוסייה הכבושה.

ואכן, מצבם האישי תושבי הגדה והרצועה גרוע היום לאין שיעור ממצבם ערב פרוץ האינתיפאדה הראשונה, כאשר יכלו להגיע לכל מקום בארץ, לעבוד בכל הערים, להתרחץ בים תל-אביב ולטוס מנתב"ג.

בכל אחת משתי הגישות הסותרות האלה יש הרבה מן האמת. יאסר ערפאת הבין זאת. לכן עשה את הכול כדי לשמור בכל מחיר על האחדות הפלסטינית, ובאותו הזמן לעודד את כוחות-השלום בישראל ולצבור תמיכה בינלאומית, מבלי לוותר על כוח-ההרתעה של "המאבק המזוין". הוא הצליח במידה מסוימת, ועל כן סולק.

הפלסטינים החרדים לגורל עמם שואלים את עצמם עכשיו לאן כל זה מוביל.

מצבם הגיע לשפל שלא היה כדוגמתו זה עשרים שנה. הם מבודדים בין ממשלות העולם. דעת-הקהל הישראלית אדישה לעניין השלום ומאוחדת סביב המנטרה חסרת-השחר "אין לנו שותף". רבים במחנה-השלום מיואשים. ובעיקר: התנועה הלאומית הפלסטינית התפצלה לשני פלגים, שהשנאה ביניהם, כך נראה, גוברת מיום ליום.

פילוגים בתנועת-שחרור הם מחזה נפרץ. אין כמעט תנועת-שחרור שלא עברה משבר כזה. אך מצב שבו שני פלגים שולטים בשני שטחים שונים, הנמצאים שניהם תחת כיבוש זר, הוא נדיר.

מעניין להשוות את המצב הזה למצב ששרר בקרב ארגוני-המחתרת שלנו, לפני קום המדינה. מבחינת חלוקת הכוחות יש דמיון רופף (אך לא מבחינה אידיאולוגית,כמובן): פת"ח דומה במקצת לארגון-ההגנה הגדול, שהיה כפוף להנהגה הרשמית; חמאס והג'יהאד האיסלאמי, הכופרים בסמכות ההנהגה הלאומית, דומים לאצ"ל וללח"י הקיצוניים. את גדודי חללי אל-אקצה של פת"ח ניתן להשוות לפלמ"ח, שהיה הכוח המגויס של ההגנה.

בין הארגונים שררה שינאה עזה. אנשי ההגנה ראו בחברי אצ"ל פאשיסטים, חברי אצ"ל ראו באנשי ההגנה משת"פים של הכובש הבריטי. ההנהגה הלאומית קראה לאצ"ל ולח"י "פורשים", אצ"ל קרא לאנשי-ההגנה "דרעקעס" (חארות).

הדברים הגיעו לשיאם ב"סיזון", כאשר אנשי ההגנה קיבלו פקודה לחטוף את אנשי אצ"ל ולמסור אותם לידי הבולשת הבריטית, שחקרה אותם בעינויים וגרשה אותם למחנות באפריקה. אך הייתה גם תקופה קצרה של קיום "תנועת המרי העברי", שתיאמה בין פעולות כל שלושת הארגונים.

בישראל נוהגים להעלות על נס את פרשת "אלטלנה", שבה פקד בן-גוריון להפגיז בתותח ספינת-נשק של אצ"ל מול חוף תל-אביב. (מנחם בגין, שעלה על סיפון האוניה, ניצל רק מפני שאנשיו דחפו אותו למים.) מדוע אין אבו-מאזן מעז לעשות את זה?

שאלה זו מתעלמת מנקודה מכרעת: בן-גוריון לא הפעיל את "התותח הקדוש" (כפי שהוא קרא לו) אלא אחרי שקמה מדינת-ישראל - וזה כל ההבדל.

השנאה התהומית בין ההגנה ואצ"ל, ובמידה מסוימת גם בין אצ"ל ולח"י, שככה רק בהדרגה, במציאות של מדינת-ישראל. כיום נקראים רחובות בתל-אביב על שם מפקדיהם של שלושת הארגונים.

חשוב יותר: ההיסטוריונים רואים כיום את המאבק של שלושת הארגונים כמערכה אחת, כאילו הייתה מתואמת. פעולות "הטרור" של אצ"ל ולח"י השלימו את מערכת ההעפלה של ההגנה. עליית כוחם של אצ"ל ולח"י שיכנעו את הבריטים שכדאי להם להגיע לידי הסכם עם ההנהגה הרשמית, מחשש פן ישתלטו "הפורשים" על היישוב כולו.

מובן שאנאלוגיה זו צולעת מבחינות רבות. בן-גוריון היה מנהיג חזק וסמכותי, כמו יאסר ערפאת, ואילו מעמדו של אבו-מאזן כיום חלש ללא-השוואה. מנחם בגין החליט למנוע מלחמת-אזרחים בכל מחיר, גם כאשר אנשיו נחטפו ונמסרו לבריטים. אינני מאמין שראשי חמאס היו מגיבים כך במצב דומה.

אך יתכן שבעתיד, אחרי שתקום מדינת-פלסטין, יגידו ההיסטוריונים שמאבקי פת"ח, חמאס והג'יהאד האיסלאמי השלימו זה את זה. הנשיא בוש לוחץ עכשיו על אהוד אולמרט לעשות הנחות לאבו-מאזן, כדי למנוע את השתלטות חמאס על הגדה המערבית. יתכן מאוד שדווקא הפיכת רצועת-עזה לחמאסטאן תאפשר לאבו-מאזן לנצל את חולשתו כדי להשיג דברים, שאינו יכול להשיג בכל דרך אחרת.

כדי להיענות ללחץ הנשיא בוש, מוכן עכשיו אהוד אולמרט לעבד עם אבו-מאזן מעין "הסכם מסגרת", שיקבע עקרונות להסכם שיושג בעתיד - אבל בלי פרטים ובלי לוח-זמנים.

לפי ההדלפות, ההסכם יחזור פחות או יותר על הצעות אהוד ברק בקמפ-דייוויד, ובכללן גם הביזאריות ביותר, כגון ריבונות ישראלית "מתחת להר-הבית". למדינה הפלסטינית יהיו גבולות "זמניים", ואילו הגבולות ה"קבועים" ייקבעו בעתיד. אולמרט דורש שחומת-ההפרדה תהווה את הגבול "הזמני". זה חושף, כמובן, מה שאנחנו טענו מהרגע הראשון והוכחש בשצף קצף גם בפני בג"ץ: שתוואי החומה לא נקבע מטעמי ביטחון, אלא כהכנה לסיפוח 8% משטח הגדה למדינת-ישראל. בשטח זה הוקמו כמה מ"גושי ההתנחלות", שהנשיא בוש כבר הבטיח את צירופן לישראל.

התרגיל כולו מסוכן מאוד לפלסטינית. אמנם, אם יושלם המסמך הזה הוא יקבע רשמית את המינימום שממשלת-ישראל מוכנה לתת, אבל הוא עלול להתפרש גם כקביעת המקסימום שמותר לפלסטינים לדרוש. בפוליטיקה, אין דבר קבוע יותר מאשר ה"זמני".

התרגיל מסוכן גם לישראל. הוא עלול ליצור את האשליה שהסכם כזה יביא קץ לסכסוך, בעוד שברור מראש ששום פלסטיני לא יקבל אותו כפיתרון אמיתי, והסכסוך יימשך בלי סוף.

איך יתייחס הציבור הישראלי להצעות אולמרט? ראש-הממשלה בוודאי בודק זאת באמצעות סקרים. איננו יודעים את התוצאות: גם הוא, כמו שרון, שומר אותן בסוד כמוס.