לא, זאת לא צעירה יפהפיה, כמו "מיס ישראל". מיס-קלקולציה אינה צעירה ואינה יפה: זהו תחליף לועזי מנופח לשתי מילים עבריות פשוטות לגמרי: טעות בחישוב.

(במקור הלטיני, "קלקולוס" הוא אבן קטנה. כאשר הרומאים לא חלמו עדיין על מחשב, הם השתמשו בחשבונייה, שהייתה מורכבת מאבנים קטנות. "מיס" היא מילת השלילה, במובן של "טעות".)

המיס-קלקולציה שעליה מדובר עכשיו אינה מלכת-יופי, אלא מלכת-כיעור. מלחמה בין ישראל וסוריה, העלולה לפרוץ או-טו-טו, ממש בכל רגע, לא מפני שישראל רוצה בה, חלילה, וגם לא מפני שהסורים רוצים בה, אלא מפני שאחת מהן תטעה בחשבון ותעשה מעשה פרובוקטיבי, העלול לגרור את האחרת למלחמה.

וכמו כל מלחמה, תהיה זאת מערכה של הרג והרס, של שכול ופליטים, של סבל ויסורים בשני הצדדים. וסופה - מי ישורנו.

כמעט בכל יום מכריזים ראש-הממשלה או שר-הביטחון, או אחד מדובריהם, שישראל אינה מעוניינת במלחמה. בכלל-בכלל לא. חס וחלילה. מה פתאום? מה לנו ולמלחמה?

הדבר מזכיר את דבריו של המלט על אמו הבוגדנית: "חושבני שהגברת מוחה יותר מדי!" מה גם שאהוד ברק מכריז על אי-רצונו במלחמה דווקא בעומדו ברמת-הגולן הכבושה, על רקע של טורי-טנקים רועשים, השועטים אל יעדם בתמרון מלחמתי.

ראשי המודיעין של צה"ל מדווחים שעל פי שיקולם, גם סוריה אינה מתכוונת לפתוח במלחמה. לדבריהם, מלחמה אינה משרתת כיום שום אינטרס סורי.

וכדי להשלים את המעגל, הכריז השבוע חסן נסראללה, בעצרת-המונים בבירות, שגם לחיזבאללה אין שום כוונה לגרום למלחמה.

גם "מלמטה" אין שום לחץ מלחמתי. הציבור הישראלי פוחד ממנה, וכך, כנראה, גם הציבור הסורי.

אז מניין צצים הדיבורים היומיומיים על המלחמה הקרובה? אם אף אחד אינו רוצה בה, מדוע מדברים עליה כל-כך הרבה? מדוע מדווחים כלי-התקשורת בארץ ובעולם על "המתיחות בגבול הצפוני"? מדוע עורך צה"ל תמרונים קדחתניים בגולן? מדוע מדווחים על התחמשות מהירה של הצבא הסורי ועל התבצרותו הקדחתנית מול ישראל? מדוע מוצאת ממשלת תורכיה לנכון להציע תיווך דחוף בין שתי המדינות?

ממש תעלומה.

נראה שאין לחפש את פיתרון התעלומה בירושלים ובדמשק, אלא דווקא בוושינגטון.

כאשר אולמרט מסרב להיענות לסרנדות של בשאר אל-אסד, הוא רומז שהנשיא בוש אוסר כל מגע עם הסורים. בשנה שעברה דחפה אמריקה את ישראל למלחמה בלבנון, התנגדה להפסקת-אש מוקדמת והייתה מעוניינת, כנראה, שהמלחמה תגלוש לשטח סוריה.

סוריה שייכת, כידוע, ל"ציר הרשע", הקיים רק בראשו של בוש. לשווא אומרים לו בעלי-בריתו הערביים שזו טעות: סוריה הסונית אינה שותפה טבעית לאיראן השיעית, היא זקוקה לה רק מפני שאמריקה מבודדת אותה. סוריה משתמשת בחיזבאללה השיעית, מסבירים לו, רק כדי ללחוץ על בירות ועל ירושלים. ההיגיון אומר שכדאי לאמריקה לפעול לכינון שלום בין ישראל וסוריה כדי לחלץ את דמשק מידי איראן. אבל בוש אינו מקשיב.

יתכן שהוא דוחף את אולמרט למלחמה בסוריה, כדי להסיח את הדעת מהכישלון שלו בעיראק, המחמיר מיום ליום. ואולי הוא מעוניין רק במתיחות מלאכותית, כדי להפיל את אסד. העיקר שתקום עוד דמוקרטיה ערבית, כמו מצריים, ירדן וסעודיה.

השאלה היא: מדוע משתתף הצד הישראלי במשחק הזה?

הדמות המרכזית בהצגה זו היא אהוד ברק. יש לו עם סוריה חשבון ארוך עם סוריה. לפני שמונה שנים, בתקופת כהונתו הקצרצרה והכושלת, שיחק ברעיון של שלום בצפון. הוא נכנס למשא-ומתן עם חאפז אל-אסד, וראו זה פלא - הצדדים הגיעו לפתחו של הסכם שלום היסטורי. הגולן יוחזר לסוריה, המתנחלים יסולקו, עוד מדינה ערבית מרכזית תחיה בשלום עם ישראל.

ואז זה התפוצץ. התירוץ היה שאסד-האב רצה לשכשך ברגליו הארוכות במי הכינרת, במקום להישאר במרחק כמה מאות מטרים מהחוף. אבל הסיבה האמיתית הייתה קשורה דווקא ברגלים של ברק עצמו: הן התקררו. הוא ברח ברגע האחרון, כל עוד נפשו בו, ופתח בהרפתקה חסרת-השחר של קמפ-דייוויד.

הגדרתי אותו אז כ"פושע שלום" - עבריין פוליטי סידרתי המבצע פשעים כלפי השלום. אחרי שנכשל בקמפ-דייוויד - בעיקר בגלל שחצנותו המרקיעה-שחקים והבוז העמוק שהוא רוחש לערבים - הוא המציא את המנטרה: "אין לנו שותף". כלומר: לא הוא נכשל, ולא הוועידה שיזם מבלי שהוכנה כנדרש.

לא. השותף הוא שנכשל. לא יכול להיות שלום עם הפלסטינים, כשם שלא יכול להיות שלום עם הסורים. כמו אימרתו בת-האלמוות של הימני הקיצוני-קיצוני, יצחק שמיר: "הים אותו הים, והערבים אותם הערבים".

"אין לנו שותף". המנטרה הזאת הרסה את מחנה-השלום וגרמה לנזק שנראה כי אינו ניתן לתיקון.

אהוד אולמרט אינו משתף את ברק במשחק שהוא משחק עכשיו עם מחמוד עבאס. למה לו לתת מתנה למתחרה? כנקמה על כך מבטל ברק את רעיון השלום עם הפלסטינים בהינף-יד. אסור לעשות שלום, הוא פוסק, מפני שהמדינה הפלסטינית שתקום תציף את ישראל בטילים, ומה שקורה עכשיו לשדרות יקרה מחר לנמל-התעופה בן-גוריון, הנמצא במרחק של כמה קילומטרים מהקו הירוק.

משמע, שלום יכול לקום רק אחרי שישראל תמציא מערכת-הגנה, שתספק הגנה מוחלטת מפני טילים קצרי-טווח. מתי זה יקרה? בעוד כמה שנים. (אלא שאז כבר יהיו לפלסטינים טילים יותר משוכללים, ויהיה צורך במערכת-הגנה יותר טובה.)

שלום בעוד שלוש שנים, שלושים שנה, שלוש מאות שנה?

בינתיים ממשיך אולמרט במשחקיו. כמעט מדי יום עולה לאוויר בלון צבעוני חדש: הצעות-שלום, "עקרונות" לשלום שיקום אי-פעם, הסכם-שלום תיאורטי. לכל התוכניות האלה יש מכנה משותף אחד: הן לא נוגעות למציאות שעל הקרקע, כאן ועכשיו. הן שייכות לעתיד וורוד.

מי שדוחף את אולמרט גם כאן הוא הנשיא בוש. כשם שהוא רוצה במתיחות בין ישראל וסוריה, כך הוא רוצה בידיעות חיוביות על "תהליך-השלום" בין הישראלים והפלסטינים. שיעסקו בתהליכי-שלום וירטואליים, יתווכחו על מסמכים לימות-המשיח, ייפגשו, יחייכו זה לזה, יתחבקו. זה יוכיח שבוש מצליח למרות הכול, השלום קורם עוד וגידים. זה טוב לבוש. זה טוב לאולמרט. זה טוב לעבאס.

למי זה לא טוב? לאוכלוסיה הפלסטינית הקורסת תחת עול הכיבוש. המצוקה ברצועת-עזה גוברת מדי יום, בהתאם לתוכנית שמטרתה להביא לקריסה גמורה, תוהו ובוהו ונפילת חמאס. מצב האוכלוסייה בגדה המערבית אינו הרבה יותר טוב. המחסומים נשארים במקומם, וכך גם ההתנחלויות והמאחזים. הולכת ומתרחבת רשת-כבישים "לישראלים בלבד", החומה הולכת ומושלמת.

הביטוי המובהק ביותר של המציאות בשטחים הכבושים תחת אולמרט וברק הוא ההרג היומיומי. לא עובר כמעט יום מבלי שייוודע מעשה זוועה חדש. תלמיד שנדרס בכביש, נפצע אנושות, מעוכב בדרכו לבית-חולים במחסום במשך שעה וחצי עד שהוא מת. ההסבר של הצבא, בהודעה לקונית: הוא היה "מעוכב כניסה". חמישה חיילים תופסים נער, הממתין בתחנת אוטובוס, והורגים אותו במכות. אישה חולה מגיעה למחסום, מעוכבת בלי כל סיבה ומתה.

הסיפורים הפכו כל-כך שגרתיים, עד שכבר לא מתרגשים מהם. שניים-שלושה עיתונאים עוד מזדעזעים ומדווחים, השאר מתעלמים. החושים קהו. זה לא חדשות.

אפשר היה לצפות שמישהו יתרגז על משחק-הסרק של "תהליך השלום". הרי ברור לכל בר-דעת שאם עבאס לא יביא שום פירות מדיניים, ישתלט החמאס גם על הגדה המערבית, דבר האמור להבהיל את הישראלים.

לא נבהלים. חמאס ישתלט? אז מה. כל-הערבים-אותו-הדבר.

לסוריה יש טילים, היכולים להגיע לכל מקום בישראל. גם לתל-אביב. גם לדימונה. ויש לה גם מצבורים של נשק כימי. מלחמה עם סוריה לא תהיה כיף.

אז מה? לא מתרגשים. ברק אומר שלא תהיה מלחמה, ואולי כן תהיה. זאת בסך הכול תהיה מיס-קלקולציה.