14 שנים אחרי שנחתם "הסכם אוסלו", הוא נתון שוב בוויכוח חריף: האם הוא היה משגה היסטורי?

בעבר טען כך רק הימין. שם דיברו על "פושעי אוסלו", כפי שהנאצים דיברו בשעתו על "פושעי נובמבר" (שחתמו בנובמבר 1918 על שביתת-הנשק בין גרמניה המובסת לבין בעלות-הברית.)

בינתיים התלהט הוויכוח הזה גם בקרב אנשי השמאל. בחוכמה שלאחר המעשה, טוענים רבים שהסכם-אוסלו אשם במצב הפוליטי העגום של הפלסטינים, בקריסת הרשות הפלסטינית ובפילוג בין עזה ובין הגדה המערבית. הסיסמה "אוסלו מתה" נשמעת מכל עבר.

מה האמת בטענה זו?

למחרת ההסכם קיים "גוש שלום" ויכוח פומבי באולם גדול בתל-אביב. הדעות היו חלוקות. היו שאמרו שזה הסכם רע, שאסור בשום פנים לתמוך בו. אחרים ראו בהסכם פריצת-דרך היסטורית.

אני תמכתי בהסכם. אמרתי לנאספים: נכון, זהו הסכם רע מאוד. מי שמסתכל רק בסעיפים הכתובים, אינו יכול לתמוך בו. אך בעיניי, לא הסעיפים הכתובים חשובים. חשובה רוח ההסכם. אחרי עשרות שנים של הכחשה הדדית, ישראל והעם הפלסטיני הכירו זה בזה. זהו מהלך היסטורי, שאין ממנו חזרה. הוא מתחולל עכשיו בראשיהם של מיליוני בני-אדם משני הצדדים. נוצרה דינמיקה של שלום, שיש לה חיים משלה ושתגבר בסופו של דבר על כל המכשולים הכלולים בחוזה.

דעה זו התקבלה על-ידי רוב הנוכחים, והיא שהנחתה את מחנה-השלום מאז. עכשיו אני שואל את עצמי: האם צדקתי אז?

יאסר ערפאת אמר על אוסלו: "זהו ההסכם הטוב ביותר שניתן להשיג במצב הרע ביותר." כוונתו הייתה ליחסי-הכוחות בין הצדדים, שהעניקו לישראל יתרון עצום על הפלסטינים.

למען גילוי נאות: יתכן שתרמתי במשהו לגישתו. בפגישות שהיו לי איתו בתוניס, חזרתי והטפתי לגישה פרגמטית. תלמדו מהציונים, אמרתי לו, הם אף פעם אחת לא אמרו לא. בכל שלב הסכימו לקבל את מה שניתן לקבל, ומייד המשיכו במאבק כדי לקבל יותר. הפלסטינים, לעומת זאת, תמיד אמרו לא, והפסידו.

זמן-מה לפני ההסכם, הייתה לי בתוניס פגישה מעניינת במיוחד. לא ידעתי עדיין על המתרחש באוסלו, אך רעיונות להסכם כבר ריחפו בחלל. הפגישה הייתה במשרדו של ערפאת, והוא הזמין גם את אבו-מאזן, יאסר עבד-רבו, ושניים-שלושה אחרים.

זה היה מעין סיעור מוחות. העלינו את כל הנושאים שעמדו על הפרק - מדינה פלסטינית, הגבולות, ירושלים, הפליטים, ההתנחלויות, הביטחון ועוד. נזרקו רעיונות, התווכחנו. שאלו אותי: מה יכול רבין להציע? אני שאלתי: מה אתם יכולים לקבל? בסוף נוצר מעין קונסנזוס שדמה להפליא להסכם אוסלו, שהתקבל כעבור כמה שבועות.

אני זוכר, למשל, מה שנאמר על ירושלים. כמה מהנוכחים התעקשו שאסור להסכים לכל דחייה של פיתרון הבעיה. אמרתי: אם נדחה את הפיתרון עד לסוף המשא-ומתן, האם אתם תהיו אז במצב יותר טוב מכפי שאתם היום, או להיפך? יש להניח שתהיו אז במצב טוב יותר. אם כן, יהיו לכם אז סיכויים טובים יותר להשיג מה שאתם רוצים להשיג.

הסכם אוסלו (שנקרא רשמית "הצהרת עקרונות") היה מבוסס בעיני הפלסטינים על הנחה זו. הוא היה אמור לתת לפלסטינים בסיס ממלכתי מינימלי, שיתרחב בהדרגה עד שתקום מדינת פלסטין החופשית.

הצרה היא שהיעד הסופי הזה לא הוזכר בהסכם. זה היה חסרונו הקטלני.

היעד הפלסטיני היה ברור לחלוטין. הוא נקבע על-ידי יאסר ערפאת הרבה זמן לפני כן: מדינת פלסטין בכל השטחים הכבושים, החזרת הגבולות של ערב מלחמת 1967 (עם אפשרות של חילופי-שטחים מצומצמים פה ושם), הפיכת מזרח ירושלים (ובכללה הר-הבית) לבירת פלסטין, פירוק כל ההתנחלויות בשטח הפלסטיני, פיתרון בעיית הפליטים בהסכמת ישראל. יעד זה לא השתנה ולא ישתנה. מנהיג פלסטיני שיעז לוותר על כך יהפוך בעיני בני-עמו לבוגד.

אבל היעד הישראלי לא נקבע כלל, והוא נשאר פתוח עד היום. משום-כך עורר הביצוע של כמעט כל פרט בהסכם מחלוקת עמוקה, שבה הכריע יתרון-הכוח העצום של ישראל. בהדרגה נפח ההסכם את נשמתו, ונשארו האותיות המתות.

התקווה המרכזית, שהדינמיקה של השלום תשתלט על התהליך, לא התממשה.

מיד אחרי חתימת ההסכם, הפצרנו ביצחק רבין לרוץ קדימה, ליצור עובדות, להגשים את משמעותו הכתובה והבלתי-כתובה. למשל: לשחרר מייד את כל האסירים, להפסיק לחלוטין את כל פעילות ההתנחלות, לפתוח לרווחה את המעבר בין עזה והגדה, לגשת מייד למשא-ומתן נמרץ לגיבוש הסכם סופי עוד לפני המועד שנקבע לסיומו (1999). ובעיקר: להכניס רוח חדשה לכל המגעים בין ישראל והפלסטינים, כדי שיתנהלו "בגובה העיניים", תוך כבוד הדדי.

רבין לא הלך בדרך זו. הוא היה מטבעו אדם איטי, זהיר, חסר חוש דרמטי (בניגוד למנחם בגין, למשל).

המשלתי אותו אז למצביא שהצליח להבקיע את חזית האויב ואז, במקום לזרוק את כל הכוחות שלו לתוך הפרצה, נשאר תקוע במקומו, כך שניתן ליריב לארגן את כוחותיו מחדש ולגבש את החזית מחדש. אחרי שניצח את אנשי "ארץ-ישראל השלמה" והביס את המתנחלים, הוא איפשר להם להתארגן מחדש ולפתוח בהתקפה נגדית, שהגיעה לשיאה ברציחתו.

אוסלו הייתה אמורה להיות נקודת-מפנה היסטורית. היה עליה לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהוא התנגשות בין כוח שאינו ניתן לעצירה (הציונות) לבין גוש שאינו ניתן להזזה (הפלסטינים). זה לא קרה. ההסתערות הציונית נמשכה, וההתנגדות הפלסטינית החריפה.

אי-אפשר לדעת מה היה קורה אלמלא לחץ יגאל עמיר על ההדק. גם בימי רבין נמשכה ההתנחלות במלוא הקצב, ולא הייתה שום תכונה לפתיחת משא-ומתן אמיתי. אבל היחסים בין רבין וערפאת התהדקו בהדרגה, נוצר ביניהם אימון אישי והתהליך עשוי היה לצבור תאוצה. על כן נרצח, וכעבור עשר שנים נרצח גם ערפאת.

אבל הבעיה של הסכם אוסלו חורגת בהרבה מהגורל האישי של מחולליה.

בהעדר יעד ברור ומוסכם, יצר הסכם-אוסלו מצב שאין לו כמעט תקדים. זה לא הובן בשעתו, ואינו מובן גם עתה.

בדרך כלל, כאשר תנועת-שחרור לאומית מגיעה אל יעדה, השינוי מתחולל במהלך חד-פעמי. יום לפני ההסכם שלטו הצרפתים באלג'יריה, למחרת היום שלטו בה לוחמי-השחרור. השלטון בדרום-אפריקה עבר מידי המיעוט הלבן לידי הרוב השחור ביום אחד.

בפלסטין נוצר מצב שונה לגמרי: אמנם הוקמה רשות פלסטינית בעלת סממנים של שלטון ממלכתי, אך הכיבוש לא הסתיים. מצב זה היה הרבה יותר מסוכן מכפי שהיה נדמה בהתחלה.

נוצרה כפילות בין "המדינה בדרך" ובין המשך המאבק לשחרור. זה לא התבטא רק ביצירת מעמד חדש של בעלי-רשות, שנהנו מכל מנעמי השלטון והפיצו ריח חזק של שחיתות, בעוד שהמוני העם המשיכו לסבול ממצוקות הכיבוש. נוצר ניגוד גובר והולך בין הצורך להמשיך במאבק לסילוק הכיבוש לבין הצורך לבסס את הרשות כמבנה כמעין-ממלכתי.

ערפאת עצמו הצליח בקושי לאזן בין שני הצרכים הנוגדים. זה לא היה קל. למשל: הניהול הכספי של הרשות היה צריך להיות גלוי, הניהול הכספי של המשך ההתנגדות לכיבוש היה בהכרח סודי. היה צורך להשלים בין השכבה הוותיקה, השלטת ברשות, לבין השכבה הצעירה, השלטת בארגוני-המאבק החמושים. עם מות ערפאת, נעלמה הסמכות המאחדת, וכל הניגודים הפנימיים פרצו החוצה.

הפלסטינים יכולים להסיק מכך, שעצם הקמת הרשות הפלסטינית הייתה בבחינת טעות. שאסור היה להפסיק, או אף לצמצם, את המאבק החמוש בכיבוש. יש אומרים שהפלסטינים לא היו צריכים לחתום כלל על הסכם עם ישראל (שבו ויתרו מראש על 78% של פלסטין המנדטורית), או שהיו צריכים להסתפק בחתימת פקידים זוטרים על הסכם-ביניים, במקום ליצור את האשליה שנחתם הסכם-שלום היסטורי.

בשני הצדדים נשמעת הטענה שלא רק הסכם-אוסלו מת, אלא עצם הרעיון של "פיתרון שתי המדינות". חמאס טוען שהרשות הפלסטיני עומדת להפוך לסוכנות של משת"פים, מין קבלנית-מישנה, שכל תפקידה להבטיח את ביטחון ישראל ולהילחם בארגוני ההתנגדות. לפי הלצה פלסטינית נפוצה, "פיתרון שתי המדינות" מתכוון למדינת חמאס בעזה ומדינת פת"ח בגדה.

יש, כמובן, טענות כבדות-משקל גם בכיוון ההפוך. הודות לאוסלו, "פלסטין" מוכרת כיום על-ידי האו"ם ורוב המוסדות הבינלאומיים. קיים קונסנזוס עולמי רשמי למען פיתרון שתי-המדינות, וגם מי שמתנגד לו בסתר - נאלץ לשלם לו מס-שפתיים בפומבי.

חשוב יותר: דעת-הקהל הישראלית זזה באיטיות אך בהתמדה לעבר הפיתרון הזה. רעיון "ארץ-ישראל השלמה" מת סופית. קיים קונסנזוס לאומי על חילופי-שטחים, שיאפשר את סיפוח "גושי ההתנחלות" תוך פירוק שאר ההתנחלויות. הוויכוח האמיתי אינו עוד בין סיפוח כל הגדה לבין סיפוח חלקי, אלא בין סיפוח חלקי (השטחים שממערב החומה ובקעת-הירדן) לבין החזרת כמעט כל השטחים.

זה עדיין רחוק מההסכמה הלאומית הדרושה לעשיית שלום - אבל זה רחוק מההסכמה הלאומית שהייתה קיימת לפני אוסלו, כאשר חלק גדול מהציבור שלל את עצם קיום העם הפלסטיני, ולא כל שכן מדינה פלסטינית. דעת-הקהל הזאת, יחד עם הלחץ הבינלאומי, מכריחה עכשיו את אהוד אולמרט לפחות להעמיד פנים שהוא מתכוון לשאת ולתת על הקמת מדינה פלסטינית.

מוקדם עדיין לחרוץ את הדין על אוסלו, לשבט או לחסד. אוסלו אינה שייכת לעבר. היא שייכת להווה. ועתידה תלויה גם בנו.