פיל לבן הוא נדיר בטבע, ועל כן הוא קדוש. מובן מאליו שאסור להעביד פיל קדוש בכל צורה שהיא. אבל פיל קדוש צריך לאכול, ולאכול הרבה. הוא רושש את בעליו.

ידידי המנוח האלוף מתי פלד, שהיה ראש אגף החימוש בצה"ל, טען בשעתו שחלק גדול מהמתנות שמעניק נשיא ארצות-הברית לצה"ל דומות לפיל כזה.

לפי תנאי המענק, יש להוציא את רובו בארצות-הברית. נניח שצה"ל זקוק באותה עת לטנקים מסוג "מרכבה", תוצרת ישראל. או למערכות נגד טילים, גם הן תוצרת הארץ. במקום לרכוש את אלה בישראל, על צה"ל לקנות מטוסים אמריקאיים, שאין הוא זקוק להם.

מטוס חדיש הוא חפץ יקר מאוד. מחירו מתקרב לשני מיליון דולר. נכון, אנחנו מקבלים אותו בחינם. אבל כמו הפיל הלבן, הוא אוכל הרבה. מטוס זקוק לצוות-אחזקה גדול. הוא זקוק לטייסים, שהכשרת כל אחד מהם עולה הון תועפות. הוא זקוק לשדות-תעופה. כול ההוצאות האלה מצטברות ועולות על מחיר המטוס עצמו.

אבל מי יכול לסרב למתנה כל-כך נהדרת?

המרחב השמי מוצף עכשיו בפילים לבנים.

השבוע נודע שהנשיא בוש עומד לספק כמויות אדירות של נשק חדיש ביותר לסעודיה. המחיר הוא 20 מיליארד (20,000,000,000) דולר.

לכאורה דרוש הנשק כדי לחזק את סעודיה מול השטן הגדול: איראן. זוהי, עכשיו, הסכנה הגדולה בעיני הסעודים.

איך זה קרה? במשך מאות בשנים חצצה עיראק בין איראן הפרסית השיעית ובין המרחב הערבי הסוני. אחרי שהנשיא בוש הפיל את המשטר הסוני בעיראק, נפתח המרחב כולו בפני המעצמה השיעית. בעיראק עצמה הומלכה ממשלה שיעית, והמיליציות השיעיות משתוללות בה באין מפריע. חיזבאללה השיעית הולכת ומתחזקת בלבנון, ואיראן מושיטה את ידיה הארוכות אל כל השיעים באזור.

אללה, ברוב עוצמתו, כנראה דאג לכך שכמעט כול אוצרות-הנפט העצומים של המזרח התיכון נמצאים באזורים שיעיים: איראן, דרום-עיראק והריכוזים השיעיים בסעודיה ובנסיכויות המפרץ. אם יישמט הנפט הזה מידי האמריקאים, ישתנה מאזן-הכוחות לא רק באזור, אלא בעולם כולו.

מכאן שחיזוק הממלכה הסעודית - ששליטיה הם סונים אדוקים - הוא מהלך סביר בהחלט מבחינת האמריקאים. אלא מאי? זהו מהלך בלתי-רלוונטי לנושא.

סעודיה לא זקוקה לנשק. יש לה אמצעי שהוא הרבה יותר חזק ממטוסים וטנקים: אוצר בלתי-נדלה של כסף. היא משתמשת בו כדי לממן ידידים, לקנות השפעה ולשחד מנהיגים.

לעומת זאת, סעודיה אינה מסוגלת לתחזק את הנשק הזורם אליה. אין לה די טייסים למטוסים שהיא קונה, ולא די צוותים לטנקים. הנשק החדש ישכב במדבר ויהפוך לגרוטאות, כמו כול הנשק שקיבלה סעודיה בעבר.

אז מה הטעם בקניית נשק נוסף במחיר 20 מיליארדים?

אז ככה: סעודיה מוכרת נפט לאמריקה. הרבה-הרבה נפט, בהרבה-הרבה מיליארדי דולרים. ארצות-הברית, שיש לה חור ענקי במאזן המסחרי שלה, אינה יכולה לוותר על כל המיליארדים האלה. אז כדי שארצות-הברית תוכל לעמוד בעומס, על סעודיה להחזיר לה לפחות חלק מהכסף. איך? פשוט מאוד: היא קונה בכסף זה את הנשק האמריקאי, שאינה זקוקה לו.

זוהי עסקה סיבובית, הכדאית לכל הצדדים. בייחוד היא כדאית לנסיכים הסעודים. יש בסעודיה 9000 (במלים: תשעת אלפים) נסיכים, כולם בני "בית סעוד". לכל נסיך יש הרבה נשים, ולכל אישה הרבה צאצאים. חלק מהם הם סוחרי-נשק, הגובים אוטומטית קומיסיון שמן ממילארדי הדולרים. (קל לעשות את החשבון: אחוז אחד בלבד מ-20 המיליארדים מגיע ל-200 מיליון. והולכים שם הרבה אחוזים.)

לפיכך יש לנסיכים אינטרס חיובי בקיום הסידור הנוח הזה.

כאן נכנסת ישראל לתמונה.

כל עסקת-נשק שעליה מחליט הבית הלבן זקוקה לאישור הקונגרס. בקונגרס שולטים "ידידי ישראל", אנשי השדולה היהודית והשדולה הנוצרית-אוונגלית. אין סנטור ואין חבר-קונגרס היכול לחלום להיבחר מחדש אם הלובי הזה יחרוץ את דינו למוות פוליטי.

כאשר ישראל מרימה את קולה נגד עסקת-נשק עם סעודיה, יש לבית הלבן בעיה. מה גם שיש הגיון בהתנגדות הישראלית: בסיס חיל-האוויר הסעודי בטאבוק נמצא במרחק של כמה דקות טיסה בלבד מאילת.

מה עושים? פשוט מאוד: נותנים לישראל נשק במתנה, כדי "לשמור על מאזן הכוחות" ועל "היתרון האיכותי של ישראל על כל הצבאות הערביים".

לכן, בד בבד עם עסקת 20 המיליארדים עם סעודיה, קבע הנשיא בוש שהמענק הצבאי לישראל, שעמד עד כה על 2.4 מיליארד בשנה, יוגדל לשלושה מיליארד. כלומר, במשך עשר שנים תעניק ארצות-הברית לישראל נשק בסך 30 מיליארד.

מלבד החלק השולי של המענק שמותר לישראל להוציא במקומות אחרים, יש להשתמש בכול הסכום הענקי הזה לרכש בארצות-הברית. מבחינה כלכלית, משמעות המתנה לישראל היא זרם אדיר של כסף לכלכלה האמריקאית. הוא יעשיר את חברות-הנשק האמריקאיות, החביבות על בוש במיוחד. הוא גם יוכיח לציבור האמריקאי שהנשיא החכם יוצר עבורו הרבה מקומות-עבודה חדשים.

זה לא נגמר בזה, כמובן.

אי-אפשר לתת "חיזוק" כל-כך מרשים לשליטי סעודיה, מבלי לתגמל איכשהו גם את שאר המלכים, הנשיאים והאמירים, המשתפים פעולה עם האמריקאים. מצריים, ירדן והאמירים במפרץ הפרסי צריכים גם הם לקבל את חלקם.

עסקות-הנשק החדשות יסתכמו, על כן, ב-40, ב-50 ואלוהים יודע כמה עוד מיליארדי דולרים.

לא רע לחברות-הנשק, שעזרו לבחירות של ג'ורג' בוש והממשיכות לתמוך בו. לא רע לסוחרי הנשק, לנסיכים ולשאר הנהנים, אנשי המשטרים המושחתים השולטים במזרח התיכון (מבחינה זו ישראל כבר מזמן "השתלבה במרחב").

זה יכול היה להיות משעשע, לולא הצד האפל של העסקה הסיבובית הזאת.

בילדותי למדתי שאחד הטיפוסים הבזויים ביותר בחברה האנושית הוא סוחר-הנשק. הוא לא דומה לשום סוחר אחר, מפני שהוא סוחר במוות. העושר שלו מגואל בדם. התואר "סוחר-נשק" היה, בימים ההם, עלבון צורב, מהגרועים ביותר, ואדם לא היה מציג את עצמו ככזה כמו שלא היה מציג את עצמו כרוצח להשכיר.

זה השתנה מאז. סוחר-הנשק הוא עכשיו אדם מכובד. הוא יכול להיות סלבריטי, כמו ארקדי גיידמק שלנו, נשוא-ההערצה של עיתונות-הזבל, ידידם של ראשי המערכת הפוליטית, מארח נדיב של ראשי השלטון.

לנשק יש חיים משלו. הוא שואף להגשים את יעודו. תפקידו הוא להרוג, והוא משתוקק להרוג. ההיסטוריה מוכיחה שמרוץ-חימוש מוביל כמעט תמיד למלחמה.

כאשר המזרח התיכון מתמלא בנשק, גובר החשק למלחמה. גנרל שמחסניו מלאים נוטה לפנטז על "מלחמה בקיץ" או "מלחמה בחורף".

כושר-ההרג של נשק "משתפר" כל הזמן, ויצרניו זקוקים לשדה-ניסויים. לפני כמה ימים סיפר אחד הגנרלים שלנו לטלוויזיה שעל פי הסכם אמריקאי-ישראלי, חייב צה"ל לדווח באופן שוטף למערכת-הביטחון האמריקאית על הפעלת הנשק לסוגיו. למשל: מה הייתה מידת הדיוק של הפצצות "החכמות", איך תיפקדו במלחמה המטוסים, הטילים, המזל"טים, הטנקים וכל שאר כלי-המשחית.

כל "חיסול ממוקד" בעזה וכל שימוש בפצצת-מצרר בלבנון הוא גם ניסוי. השמדת שכונה בביירות, הריגת נשים וילדים כ"נזק שולי", קטיעת אברים של אזרחים על-ידי פצצות-מצרר שהושארו בדרום-לבנון - כל אלה הם נתונים סטטיסטיים שחשוב ליצרני הנשק האמריקאיים לדעת אותם, כדי לשכלל את מרכולתם.

עסק הוא עסק, סחורה היא סחורה.

באותו השבוע שבו נודע על עסקות-הנשק האדירות, מדבר אהוד אולמרט על משא-ומתן (בלתי-מוגבל בזמן) לקביעת עקרונות (בלתי-מחייבים) להסדר-הקבע. וקונדוליזה שוב מעופפת מבירה לבירה, מחייכת ונואמת, מחבקת ונואמת.

סעודיה רומזת שאולי-אולי תהיה מוכנה לשבת לצד ישראל ב"מפגש" השלום, האמור להתכנס בסתיו. גם זה תשלום עבור אספקת הנשק, כדי להקל על אישורה בקונגרס האמריקאי (קרי: השדולה הישראלית).

אנשי בוש הכריזו בפעם המי-יודע-כמה שהנה נפתח "חלון של הזדמנויות". (לא דלת של הזדמנויות, לא שער של הזדמנויות, אלא חלון. בדרך כלל לא נכנסים ויוצאים דרך חלון, אלא רק משקיפים דרכו.)

כול התכונה הזאת מזכירה לי, משום מה, עוד סיפור על פיל לבן:

מעשה במיליארד אמריקאי שהתעקש דווקא לרכוש פיל לבן, כדי להרשים את עמיתיו. אלא שאסור להוציא פילים לבנים מתאילנד, מפאת נדירותם.

סוחר זריז הבטיח לספק לו פיל לבן תמורת מיליון דולר וגם גילה לו את השיטה: הוא יצבע את הפיל בצבע אפור, וכך יעבור את המכס התאילנדי.

ואכן, ביום המיועד הגיע ארגז גדול, ומתוכו יצא פיל אפור. התחילו לשפשף את הצבע האפור, ומתחתיו אכן התגלה פיל לבן. כשהמשיכו לשפשף, ירד גם הצבע הלבן, ומתחתיו התגלה פיל אפור.