בין השאר סיפר שהוא הודח, למעשה, על-ידי חבורת הניאו-שמרנים ("ניאו-קונס", בעגה האמריקאית) שמנהיגה הרוחני הוא פול וולפוביץ.

המשותף בין ג'יימס וולפנזון ופול וולפוביץ הוא ששניהם יהודים. שניהם נושאים את אותו השם, בן זאב - האחד בגרסה גרמנית והשני בגרסה רוסית. שניהם היו בעבר מנכ"לים של הבנק העולמי.

אלא שכאן נגמר הדמיון. שני בני הזאב הם הפכים כמעט מכל הבחינות. וולפנזון הוא אדם סימפאטי, בעל קסם אישי רב. וולפוביץ מעורר התנגדות כמעט אוטומטית. הדבר התבטא בכהונתם של השניים בבנק העולמי: וולפנזון היה פופולרי מאין כמוהו, את וולפוביץ שנאו. את כהונת הראשון האריכו שוב ושוב, מהשני נפטרו בהזדמנות הראשונה, לכאורה בגלל פרשת-שחיתות: הוא העניק לחברתו משכורת אגדתית.

את וולפנזון יכול היה לשחק פיטר יוסטינוב. הוא איש-ריניסנס מודרני: איש-עסקים מצליח, פילנטרופ חשוב, בעבר ספורטאי נודע (סיף), וקצין בחיל-האוויר (האוסטרלי). בגיל מתקדם התחיל לנגן בצ'לו (בהשפעת ז'קלין דה-פרה). את וולפוביץ יכול היה לגלם אחד השחקנים המשחקים את האקדוחן במערבונים.

אבל מעבר לתכונות אישיות, יש ביניהם ניגוד רעיוני עמוק. בעיני הם מייצגים את שני הקצוות המנוגדים של ההווייה היהודית בת-ימינו. וולפנזון הוא איש היהדות ההומניסטית, האוניברסלית, האופטימית, חובקת-העולם, איש השלום והפשרה, יורש חכמת הדורות. וולפוביץ, בקצה ההפוך, שייך ליהדות הקנאית שצמחה במדינת-ישראל ובקהילות הקשורות אליה, איש של התנשאות, שחצנות, כוחנות, שנאה. הוא לאומן קיצוני, אף שלא ברור לגמרי אם הלאומנות שלו היא אמריקאית או ישראלית, ואם הוא בכלל מבדיל בין השתיים.

וולפוביץ הוא נושא-הדגל של הניאו-קונסרבטיבים ("ניאו-קונס", בקיצור), רובם יהודים, שדחפו את אמריקה אל תוך הבוץ העיראקי, מחרחרים מלחמות נוספות בכל רחבי המזרח התיכון, מייעצים לראשי ממשלות ישראל שלא לוותר על שום דבר ומוכנים להילחם עד החייל הישראלי האחרון.

כדי למנוע אי-הבנות: את שניהם אינני מכיר אישית. את וולפוביץ לא ראיתי מעולם, את וולפנסזון שמעתי פעם אחת בכנס של המועצה הישראלית ליחסי-חוץ בירושלים, ואני מודה שהוא מצא חן בעיני ממבט ראשון.

וולפנזון הגיע לארץ כמה חודשים לפני ביצוע "תכנית ההתנתקות" של אריאל שרון. הוא אומר גם עכשיו שההתנתקות הייתה מצליחה "אילו הייתה הנסיגה מלווה בחלק השני של ההתנתקות, שעל פי הבנתי הייתה יוצרת ישות עצמאית שבעתיד תהפוך למדינה פלסטינית." הוא מאמין (בטעות, לדעתי) שזו אכן הייתה כוונתו של שרון, שאותו, בניגוד ליורשו, הוא מעריך.

לעיני וולפנזון עמד חזון של רצועת-עזה פורחת, משגשגת מבחינה כלכלית, פתוחה לכל הכיוונים, שהייתה משמשת דוגמה לגדה המערבית ומהווה בסיס למדינה החדשה. למטרה זו גייס שמונה מיליארד דולר. בניגוד לבעלי-חזון אחרים, הוא השקיע כמה מיליונים מכספו הפרטי בחממות שהותירו המתנחלים ושאותן קיווה להפוך לבסיס הכלכלה הפלסטינית.

הוא עמד לצידה של קונדוליזה רייס כאשר נחתם המסמך שאמור היה לסלול את הדרך לעתיד המזהיר: ההסכם לפתיחת המעברים. המעברים בין הרצועה לישראל היו אמורים להיפתח שוב לרווחה, ישראל התחייבה להגשים סוף-סוף את אחת ההתחייבויות שקיבלה בהסכם אוסלו והפרה מאז: פתיחת המעבר החיוני בין הרצועה והגדה. בגבול המצרי החלה לתפקד יחידה אירופית לפיקוח על המעבר.

כל זה קרס מייד. המעבר בין הגדה והרצועה נשאר חסום. המעברים האחרים נסגרו לעתים יותר ויותר קרובות. תוצרת החממות ירדה לטמיון (יחד עם ההשקעה של וולפנזון). הכלכלה החלושה של הרצועה קרסה כליל, רוב האוכלוסייה בת 1.4 מיליון הנפשות שקעה במצוקה. התוצאה הבלתי-נמנעת הייתה עליית חמאס.

דבריו של וולפנזון מבליטים את החשיבות העצומה שיש למעברים הפתוחים. סגירתם - מטעמי ביטחון, כביכול - הייתה פסק-דין מוות לכלכלת הרצועה, ומכאן לכול תקווה של יחסי-שלום בין ישראל והפלסטינים. לפני עליית חמאס ראה וולפנזון במו עיניו את השחיתות האיומה ששלטה במעברים. היחסים בין הפלסטינים והישראלים שם היו מבוססים בגלוי על שוחד. תוצרת פלסטינית לא יכלה לעבור מבלי לשלם שלמונים לאחראים משני הצדדים.

וולפנזון מטיל לפחות חלק מהאחריות לעליית החמאס על אנשי הרשות הפלסטינית - קרי: פת"ח - שהיו נגועים בסרטן השחיתות. ניצחון חמאס בבחירות הדמוקרטיות בגדה וברצועה לא הפתיע אותו כלל.

מה גרם לו לאיש אידיאליסטי זה להתפטר?

הוא מטיל את האחריות העיקרית על אדם אחד, הנמנה עם קבוצת וולפוביץ: אליוט אברמס. כמו וולפוביץ, אברמס הוא יהודי, ניאו-קון, ציוני קיצוני, חביב הימין בישראל. הוא התמנה על-ידי הנשיא בוש לסגן היועץ לביטחון לאומי, האחראי על המזרח התיכון. עם מינויו, מעיד וולפנזון, "כל חלקי ההסכם שהושג על-ידי קונדוליזה רייס נהרסו. המעברים נסגרו, חמאס עלה לשלטון."

וולפנזון מאשים את אברמס בגלוי בחתירה נגדו, במטרה לסלק אותו מתפקידו. כשליח ה"קוורטט" אמנם לא היה כפוף לאליוט, אך אדם בתפקיד זה איננו יכול לפעול אם אין לו חסות אמריקאית איתנה. הדבר נעשה בשיתוף עם אהוד אולמרט ודב וייסגלס, שראו בפעולתו למען השלום סכנה לתכניותיהם. וייסגלס הבטיח, כידוע, "לשים את העניין הפלסטיני בפורמלין".

בעיני וולפנזון, שני הצדדים לסכסוך אשמים במצב הקיים, אך ברור שהוא מייחס את עיקר האשמה לצד הישראלי, שהוא הצד החזק והיוזם. אין ספק שישראל חשובה לו מאוד. הייתה לו סימפטיה טבעית למדינה (אביו שירת בגדודים העבריים בצבא הבריטי שהגיע לארץ במלחמת-העולם הראשונה). הוא נתן את הראיון לעיתון ישראלי כדי להשמיע באוזנינו אזהרה חמורה: הזמן אינו פועל לטובתנו. השעון הדמוגרפי מתקתק. כיום מוקפת ישראל ב-350 מיליון ערבים. בעוד 15 שנים תהיה מוקפת ב-700 מיליון ערבים. "אני לא רואה שום טיעון שתומך ברעיון שמצבה של ישראל משתפר."

כאיש הכלכלה העולמית, בעל ראייה גלובלית, יכול היה וולפנזון גם להצביע על העובדה שחשיבותה של ארצות-הברית בכלכלה העולמית הולכת ופוחתת בהדרגה, לעומת עלייתם של ענקים חדשים כמו סין והודו.

אנחנו, הישראלים, אוהבים לחשוב שאנחנו עומדים במרכז העולם. וולפנזון, איש חובק-עולם, נועץ סיכה בבלון האגוצנטרי הזה. כבר עכשיו, הוא אומר, רק במערב מייחסים חשיבות מרכזית לעניין הישראלי-פלסטיני. רוב העולם אדיש. "אני ביקרתי ביותר מ-140 מדינות: שם אתם לא כזה ביג-דיל."

גם העניין המצומצם הזה יילך ויימוג. וולפנזון זורה מלח על הפצע: "יהיה רגע שבו הישראלים והפלסטינים יהיו חייבים להבין שהם הצגה משנית...הישראלים והפלסטינים צריכים לצאת מהמחשבה הזאת, שהם איזו הצגה בברודוויי. הם בסך-הכול הצגה בווילאג'. אוף-אוף-אוף-אוף-אוף ברודווי." ובהבינו שזהו הדבר הכי-הכי גרוע שאפשר לומר לישראלי, הוסיף: "אני מקווה שאני לא מכניס את עצמי לצרות בזה שאני אומר את זה, אבל לעזאזל, זה מה שאני מאמין בו, ואני כבר בן 73."

אני מאמין לו - ואני, לעזאזל, כבר בן 83.

הדימוי הזה מעולם התיאטרון נראה לי נכון אף מעבר למה שהתכוון לו וולפנזון עצמו.

מה שקורה עכשיו בסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הצגה, ולא ההצגה הכי טובה בעיר.

השחקנים שותים מכוסות ריקות, מדקלמים טקסטים שאיש מהם אינו מאמין בהם, מחייכים חיוכים מזויפים ומחבקים זה את זה תוך שנאה הדדית עזה.

הסצנה הטובה ביותר עד כה הייתה ההתנתקות. בניגוד למה שנדמה לוופנזון, הייתה זאת הצגה גדולה, מלודרמה במיטבה, מבויימת על-ידי שרון, ראשי המתנחלים, הצבא והמשטרה. הרבה דמעות, הרבה חיבוקים, הרבה קרבות-דמה. השבוע הועלתה ההצגה מחדש בכל כלי-התקשורת, כשמכונת-תעמולה אדירה משתדלת להראות מה גדול היה הכאב, איך נשארו המפונים המסכנים בלי וילות, כמה מיליארדים זה עוד צריך לעלות. המסקנה המבוקשת: אי-אפשר לפרק את ההתנחלויות בגדה.

השחקן החדש שעלה זה עתה על הבמה, טוני בלייר, מקסים ושופע לבביות, מחבק, מתנשק. אנחנו, הקהל, יודעים שיקרה לו בדיוק מה שקרה לקודמו. כמוהו, הוא "שליח מיוחד של הקוורטט", הסמכויות שלו הוגדרו בדיוק כמו סמכויותיו של וולפנזון בשעתו: הן אפסיות. עליו לעזור לפלסטינים לבנות את "מוסדותיהם הדמוקרטיים", אחרי שארצות-הברית וישראל הרסו בשיטתיות את המוסדות הדמוקרטיות שקמו אחרי הבחירות הפלסטיניות האחרונות.

הוא התחבק עם אולמרט, נישק את ציפי לבני וחייך לאהוד ברק, ואנחנו יודעים ששלושתם יעשו את הכול כדי לחסל את שליחותו לפני שיגיע למעמד שיאפשר לו להגשים את שאיפתו האמיתית: לנהל משא-ומתן לשלום, כמו שעשה בהצלחה בצפון אירלנד.

כל מה שקורה עכשיו הוא תיאטרון. אולמרט מעמיד פנים כאילו הוא מתכוון באמת "להציל את אבו-מאזן", בעודו עושה את ההיפך. לבקשת בוש, הרשה להעביר ברעש וצלצולים אלף רובים מירדן לידי אבו-מאזן, כדי לאפשר לו להילחם בחמאס - בהבינו היטב שזה ייראה לרוב הפלסטינים כשיתוף-פעולה עם הכיבוש נגד ההתנגדות. הוא מרחיב את ההתנחלויות, מקיים את המאחזים "הבלתי-מורשים" ועוצם את העין כאשר הצבא עוזר למתנחלים להכין מאחזים נוספים. זהו המרשם הבטוח להשתלטות חמאס גם על הגדה.

הכול יודעים שיש רק דרך אחת לחזק את אבו-מאזן - והיא לפתוח במשא-ומתן מיידי, מזורז ותכליתי להקמת מדינה-פלסטינית בכל השטחים הכבושים, ובירתה ירושלים המזרחית. לא עוד דיון ברעיונות מופשטים, כפי שרוצה אולמרט, לא עוד תוכנית (ה-1001 במספר), לא עוד "תהליך שלום" שיביא ל"אופק מדיני חדש", ובוודאי לא עוד פנטזיה חלולה של אלוף הצביעות המתחסדת, הנשיא שמעון פרס.

הסצנה הבאה של המחזה, שכל השחקנים מתכוננים אליה במרץ, היא "הפגישה הבינלאומית" שהנשיא בוש אמור לכנס בסתיו. קונדוליזה תשב בראש השולחן, ספק עם טוני, השחקן החדש, יוכל להשתתף בסצנה זו. המחזאים עדיין מתלבטים.

אם העולם כולו במה, כדברי שייקספיר, וכל האנשים והנשים אינם אלא שחקנים שיש להם יציאות וכניסות, הרי זה נכון שבעתיים לגבי ישראל ופלסטין. שרון יצא, אולמרט נכנס, וולפנזון יצא, בלייר נכנס, והכול - כדברי שייקספיר במחזה אחר - "מלים, מלים, מלים."

וולפנזון יכול להסתכל בהמשך המחזה ברוח פילוסופית. אנחנו, המעורבים בו, איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו. שהרי הקומדיה היא באמת טרגדיה.