מעולם לא הייתה ועידת-פסגה כה קודרת. הכי-הכי קודרת שיש.

ארבעת המנהיגים לא ישבו מסביב לשולחן עגול אינטימי. כל-אחד מהם ישב לבדו מאחורי שולחן ענקי. זה הבטיח מרחק גדול ובולט בין זה לזה. ארבעת השולחנות הארוכים בקושי נגעו זה בזה. כל אחד מהמנהיגים, עם עוזריו מאחוריו, נראה כאי בודד בים גדול.

כל הארבעה - חוסני מובארק, עבדאללה מלך ירדן, אהוד אולמרט ואבו-מאזן - היו חמורי-סבר. הארשת העגמומית לא משה מפניהם אף לרגע. במשך כל החלק הרשמי של הוועידה לא נראה אף חיוך אחד.

בזה אחר זה נשאו הארבעה מונולוגים. מסכת של צביעות חלולה, של התחסדות חסרת-תוכן. אף אחד מהארבעה לא התרומם מעל ביצת המליצות החסודות.

מונולוג קצר של מובארק. מונולוג קצר של עבדאללה, מונולוג באורך בינוני של אבו-מאזן. ומונולוג ארוך-ארוך של אולמרט - נאום ישראלי מובהק, מתנשא, מחנך את כל העולם, נוטף מוסר ומטיף מוסר. בעברית, כמובן, כנאה לנאום שנועד למצוא חן אך ורק בעיני הציבור הישראלי.

היו בנאום כל הפראזות הדרושות - השלום הוא משאת-נפשנו, חזון שתי המדינות, לא רוצים לשלוט בעם אחר, למען הדורות הבאים, בלה-בלה-בלה. נאום קולוניאלי מובהק: דובר בו על "יהודה ושומרון", המונח הרשמי של הכיבוש.

אבל כדי "לחזק" את אבו-מאזן, העניק לו אולמרט את התואר "הנשיא עבאס", במקום התואר "יושב-ראש", שכל נציגי ישראל מקפידים להשתמש בו מאז הקמת הרשות הפלסטינית. (חכמי אוסלו עקפו את הבעיה והעניקו לראש הרשות, בכל שלוש השפות של ההסכם, את התואר הערבי "ראיס", שפירושו גם נשיא וגם יושב-ראש.)

ורק מילה אחת לא הופיעה בכל המונולוג הארוך הזה: "כיבוש".

כיבוש? מה כיבוש? איזה כיבוש? איפה כיבוש? מישהו ראה כיבוש?

הכיבוש לא עמד על הפרק בוועידה קודרת זו. גם בחלומות הפרועים ביותר יכלו המשתתפים הערביים לחשוב לכל היותר על "הקלות". להקל על האוכלוסייה הסובלת. להחזיר את כספי המסים הפלסטיניים (כלומר, אולי תחזיר הממשלה חלק מהכסף שהכניסה לכיסה.) להזיז מחסומים המונעים את התנועה בין כפר פלסטיני אחד לשכנו. (זה כבר הובטח הרבה פעמים, אבל זה לא יקרה גם הפעם, מפני שצה"ל והשב"כ מתנגדים. על כן הכריז אולמרט שפתיחת המחסומים לא תתקיים, בגלל סיבות בטחוניות. כלומר: לעולם לא.)

במחווה של סולטאן המשליך מטבעות לנתיניו ברחוב, הכריז אולמרט על נכונותו לשחרר כמה אסירים של פת"ח. 250 מטבעות, 250 אסירים. זאת הייתה המתנה הגדולה, שאמורה הייתה להקפיץ את הציבור הפלסטיני מרוב התלהבות, "לחזק" את אבו-מאזן ולהחיות את העצמות היבשות של תנועתו.

אלמלא ישב אולמרט כל-כל רחוק מאבו-מאזן, שישב מולו, יכול היה גם לירוק בפניו.

קודם כל, המספר מגוחך. בכלא הישראלי יושבים כיום כ-10,000 (עשרת אלפים) אסירים "ביטחוניים" פלסטיניים. בכל לילה עוצר צה"ל כתריסר אסירים נוספים. מכיוון שאין עוד מקום במתקני-הכליאה, ישמחו הסוהרים מאוד על שחרור כמה ותיקים. במחוות קודמות מסוג זה שיחררה ממשלת-ישראל אסירים שתקופת-מאסרם התקרבה ממילא לסיום, וגנבי מכוניות.

בכלא שוררת אחווה רבה בין אסירי פת"ח וחמאס. המאבק האלים בעזה לא הועתק אל בין החומות. "מסמך האסירים" המפורסם, שהניח את היסוד לממשלת-האחדות (שפורקה בינתיים), נוסח על-ידי אסירי פת"ח וחמאס במשותף.

הכרזת אולמרט על נכונותו לשחרר אסירי פת"ח - פת"ח בלבד - פוגעת באחדות זו. היא נועדה להכתים את אנשי פת"ח כמשת"פים, ואת אבו-מאזן כמי שדואג רק לאנשיו ומפקיר את היתר.

אז מה יצא מוועידת-הפסגה הזאת? יש אומרים: אפס פלוס, ויש אומרים - אפס מינוס. לא פלא שכל המשתתפים הערבים נראו כל-כך חמורים.

בשביל מה זה היה נחוץ? אבו-מאזן היה זקוק לחיזוק אחרי שאיבד את רצועת-עזה. אולמרט הבטיח לאמריקאים לחזק אותו. אבל בסוף הוועידה יכול היה אולמרט להגיד על אבו-מאזן מה שמנהיגים ישראליים רגילים להגיד אחרי ביקור-תנחומים אצל משפחות שכולות: "באתי לחזק ויצאתי מחוזק."

המנצח היחידי הוא אולמרט. הוועידה הוכיחה שהשפעת מובארק ועבדאללה על ישראל היא אפסית, ושמעמדו של אבו-מאזן גרוע עוד יותר.

וכדי שלא יישאר שום ספק לגבי תוצאה זו, שלח אולמרט את צה"ל אל תוככי העיר שכם, בלב ממלכתו המדומה של אבו-מאזן, כדי לאסור שם את ראשי הזרוע הצבאית של פת"ח. אלה גילו התנגדות נמרצת, וכמה חיילים ישראליים נפצעו. קצין בדרגת סגן איבד רגל ויד. בפלישה אחרת לעזה הרג צה"ל 13 אנשים, וביניהם ילד בן 9. הנוסח הרשמי הוא שהמטרה היא להתגרות בחמושים כדי שירגישו רדופים. בלי בושה.

אם זה איננו כיבוש, מה זה? אבל הס מלהזכיר את המילה הזאת בשיח הדיפלומטי - חמש אותיות שהפכו למילה גסה. מילה של חמש אותיות אשר הס מלהזכירה בחברה מנומסת.

היעלם הכיבוש כנושא לדיון הוא-הוא המסר העיקרי של הוועידה. כל הסידורים והטקסים נועדו ליצור את הרושם הכוזב כאילו אולמרט ואבו-מאזן הם הראשים של שתי מדינות, המנהלים ביניהם משא-ומתן על בסיס של שוויון - ולא המנהיג של מדינה כובשת ואחד הנציגים של האוכלוסייה הכבושה.

זה נכון לגבי כל השיח על הסכסוך הישראלי-פלסטיני בשלב זה: העולם כל-כך התרגל לכיבוש, עד שקיומו חדל להיות נושא לדיון.

זה מורגש גם בדיווח היומיומי של התקשורת הישראלית והעולמית על הסיכסוך. דנים על מה שקורה - השתלטות החמאס, פעולות צה"ל, בעיות אבו-מאזן, החלטות ישראל - כאילו הכיבוש ההורג, המחריב, המרעיב, המרסק הוא תופעת-טבע כמו אור השמש ביום ונצנוץ הכוכבים בלילה.

יש הרבה נושאים שדנים בהם, כמו: האם להקל על מצב הפלסטינים או להגביר את מצוקתם, האם להניח לשוטריו של אבו-מאזן לנוע בערים כדי לחסל את הארגונים הפועלים נגד ישראל, האם להרחיב את ההתנחלויות או לא. אבל כל הדיונים האלה מתנהלים על סמך ההנחה המובנת-מאליה שהכיבוש יתקיים לנצח.

כל הדיבורים על "חיזוק" מתנהלים בהקשר זה: אבו-מאזן ואנשיו אמורים להפעיל מינהלה מקומית תחת כיבוש. לפי תפיסת אולמרט ובוש, תפקידם הוא למלא אחרי הוראות הכיבוש ולשמור על ביטחון ישראל, ובתמורה יחזירו להם את כספם ואולי יתנו להם גם נשק קל. באורח פלא, זה דומה בדיוק ל"אוטונומיה" שהבטיח מנחם בגין ל"אוכלוסיה הערבית ביהודה, שומרון וחבל-עזה". אולמרט מוכן בהחלט לדבר על "פיתרון שתי המדינות" - לדבר הרבה, במילים נפוחות ובפאתוס - אך לעשות בשטח כל מה שאפשר כדי שה"חזון" הזה לא יתגשם לפני ימות המשיח.

לתוך המציאות הזאת נכנס עכשיו טוני בלייר.

הוא נשלח על-ידי ה"קוורטט" - גוף שאינו קיים, פיקציה דיפלומטית של ארבעה שהם אחד.

אירופה אינה קיימת בארץ אלא כמכשיר כספי מטעם הבית הלבן. כאשר הנשיא האמריקאי מסכים, אירופה שולחת לפלסטינים נדבות. כאשר הנשיא האמריקאי רוצה להרעיב אותם, אירופה מטילה על הפלסטינים מצור.

האו"ם הפך מזמן לזרוע של משרד-החוץ של ארצות-הברית, בייחוד במזרח התיכון. הוא עומד דום ועובר לנוח, לפי פקודת הרב-סמל האמריקאי.

רוסיה רוצה לחזור ולהיות למעצמה. כמו בימי הצאר וסטאלין, היא חושבת במושגים של "איזורי השפעה". המזרח התיכון הוא איזור-השפעה אמריקאי. אז חוץ מהשמעת מלים רמות, היא לא תתערב.

במלים פשוטות: ה"קוורטט" הוא ארגון-חזית של ארצות-הברית. וטוני בלייר נשלח לפלסטין כשליח מיוחד של הנשיא בוש. האדון שולח את הפודל.

לשם מה? אילו רצה בוש להגשים את "חזון" שתי המדינות, הוא לא היה זקוק לבלייר. הוא היה יכול לעשות זאת לבדו תוך כמה שבועות. אפילו קונדוליסה המסכנה הייתה מסוגלת לעשות זאת, במקום לברבר על הכנת תוכנית-מגרה, אילו עמד מאחוריה הרצון הנחוש של הנשיא.

אז לשם מה בא בלייר? האם רק כדי לספק איזושהי תעסוקה לכוכב בינלאומי מובטל? לתת פרס-תנחומים למי ששיקר ורימה למען בוש בימי הפלישה לעיראק?

כמובן שכן. אבל תפקידו העיקרי הוא למשוך את הזמן, לדחות את הכול, ליצור מראית-עין של פעילות, לתת לפלסטינים ולתקשורת העולמית אשליה של התקדמות.

בלייר יבוא, ייפגש, ישמיע הצהרות, יקרין קסם אישי, ייצור כותרות, ייסע, יחזור, ישמיע עוד הצהרות, ייפגש שוב עם מלכים ונשיאים וראשי-ממשלות. שובל ארוך של עיתונאים להוטים ייגרר אחריו לכל אשר ילך. הם יקימו המולה תקשורתית, ירשמו, יקליטו ויצלמו - ממש כאילו היה פאריס הילטון ממין זכר.

ובינתיים ימותו אנשים בעזה ובשדרות, תושלם החומה, יופקעו אדמות, יתרחבו ההתנחלויות, יחוסלו "מחבלים", יתהדק המצור על רצועת-עזה, ויימשכו אלף ואחד המעשים היומיומיים של הכיבוש, אשר הס מלהזכיר את שמו.

גם תפקידו המוצהר של בלייר הוא "לחזק את אבו-מאזן". אוי לתפקיד, אוי לבלייר, ואוי לאבו-מאזן.