נדמה שאין לשום אדם סיכוי לנצח אצלנו בבחירות, אלא אם כן הוכח בעליל שהוא כישלון גמור. ולראייה: יתכן מאוד שבבחירות הבאות יהיו רק שני מועמדים למשרת ראש-הממשלה: בנימין נתניהו ואהוד ברק.

להזכירנו: נתניהו נבחר ב-1996 לראשות הממשלה. אחרי שכיהן בקושי כמחצית מתקופת-הכהונה, הוא סולק מהתפקיד. במקומו נבחר ברוב גדול אהוד ברק. הארץ כולה השמיעה אנחה עמוקה של הקלה, והמונים הריעו לו בכיכר רבין כמי ששיחרר את המדינה מסיוט. לא עברו אפילו שנתיים, וברק הודח מתפקידו ברוב גדול עוד יותר.

הכול מצפים לכך שבבחירות הבאות תיעלם מפלגת "קדימה" באותה הפתאומיות שבה צמחה לפני שנה וחצי - כאותו קיקיון בספר יונה ש"בן-לילה היה ובן-לילה אבד". אך אם, בדרך נס, יהיה אהוד אולמרט גם הוא מועמד לראשות-הממשלה, תהיה לנו ברירה בין שלושה כישלונות מוכחים, בעלי תעודות.

בדמוקרטיות אחרות, אנשים כאלה נעלמים אחרי הבחירות. באנגליה הם מגדלים ורדים, בארצות-הברית הם נואמים תמורת שכר אדיר. אצלנו הם פורחים.

יח"צנים ממולחים מצאו תחליף למילה "כישלון". מעתה אל תאמר עוד "כישלון", אמור "ניסיון".

נתניהו, ברק ואולמרט חוזרים שלושתם על המשפט: "למדתי מהניסיון."

מה הם למדו? זהו סוד כמוס. אבל מיסכנים יריביהם חסרי-הניסיון. ממה יש להם ללמוד? איזה ניסיון יש להם? שלושת אלה היו ראשי-ממשלה, הם התנסו במשברים. נכון, הם כשלו בכל המשברים, אז מה? זה לטובה. בפעם הבאה הם כבר לא ייכשלו.

ויש להם דוגמה להסתמך עליה. יצחק רבין נבחר ב-1974 לראשות-הממשלה. הוא כיהן שלוש שנים בתפקיד זה, עד שנפלה ממשלתו (מפני שמטוסי-קרב חדשים מאמריקה הגיעו ארצה סמוך לכניסת השבת). תקופת כהונתו הייתה אפורה. העיבו עליה פרשות-שחיתות של חברי מפלגתו. רבין לא נכשל בשום דבר חשוב, אך גם לא הצטיין במיוחד.

כאשר הגיע בפעם השנייה למשרד ראש-הממשלה, כעבור 14 שנה, הוא חולל את אחת המהפכות הגדולות בתולדות המדינה. הוא הכיר באש"ף ועשה את הסכם-אוסלו. רבים חושבים אותו כיום לאחד מראשי-הממשלה הגדולים בתולדות המדינה.

אבל הוא היה יוצא מהכלל. הכלל הוגדר על-ידי המרשל דומוריה, כשאמר על אנשי-החצר של המלכים מבית בורבון, שחזרו למלוך על צרפת אחרי המהפכה: "הם לא שכחו דבר ולא למדו דבר."

בשבוע האחרון נערכו בחירות פנימיות במפלגת-העבודה, המכריזה על עצמה כעל מפלגה סוציאל-דמוקרטית ומתהדרת לא-אחת בתואר "מנהיגת מחנה השלום".

חמישה מועמדים היו לראשות-המפלגה, וביניהם: 1 רמטכ"ל לשעבר, 2 גנרלים, 1 אדמירל, 2 ראשי שירותים חשאיים (1 ראש המוסד ו-1 ראש השב"כ), 1 שר-ביטחון. (כמה מהמועמדים נשאו בשני תפקידים בזה אחר זה.)

סיסמת-הבחירות של ברק הייתה: "רק אני יכול לנהל את המלחמה הבאה." הוא זכה בניצחון משמעותי על מתחרהו העיקרי, עמי איילון. בשבוע הבא יתייצבו השניים זה מול זה בסיבוב השני.

מה ההבדל ביניהם? שניהם בני קיבוצים, שעזבו את קיבוציהם מזמן. לשניהם השקפה לאומית וחברתית דומה. האם ההבדל העיקרי ביניהם הוא שהאחד הוא גנרל והשני אדמירל (תואר שמקורו ערבי: אמיר אל-בחר, "נסיך הים").

למזלי הרב, אני פטור מהצורך להצביע בבחירות האלה. אינני, ומעולם לא הייתי, חבר מפלגת-העבודה, בכל גלגוליה הרבים.

אבל זה לא פוטר אותי מהשאלה: אילו הייתי חבר המפלגה האומללה הזאת, במי מהשניים הייתי בוחר?

לא הייתי מסוגל להצביע בעד אהוד ברק. גם אילו רציתי, ידי לא הייתה נשמעת לי.

הגדרתי אותו פעם כ"פושע שלום", להבדיל מ"פושע מלחמה". פושע-שלום הוא אדם המבצע פשע נגד השלום, ובעיני ביצע ברק את גדול הפשעים נגד השלום הישראלי-פלסטיני מאז ועד עכשיו, חמור מכל חטאי דויד בן-גוריון, גולדה מאיר, יצחק שמיר ואריאל שרון.

ברק אנס את הנשיא ביל קלינטון לכנס ועידה בקמפ-דייוויד, וקלינטון הכריח את יאסר ערפאת לבוא. היוזמה כולה הייתה תערובת של שחצנות ובורות לגבי העולם הערבי - שתי התכונות הבולטות ביותר של ברק. שום דבר לא הוכן מראש, שום ועדה לא איתרה מראש את ההסכמות ואי-ההסכמות, איש לא הגדיר אפילו את הנושאים.

יוסי שריד, שהיה אז שר בממשלת ברק, אישר השבוע את אשר טענתי אז: ברק הביא עימו הצעה והאמין שהפלסטינים לא יוכלו לסרב לה. אבל היא הייתה רחוקה מהמינימום שמנהיג פלסטיני יכול היה להסכים לה. כדי לכסות את ערוותו, המציא ברק את התירוץ שכל מטרתו הייתה מלכתחילה "להסיר את המסכה" מפניו של ערפאת.

אבל הפשע האמיתי של ברק לא היה התנהגותו במהלך הוועידה, אלא לאחר-מכן. בשובו, הוא הפיץ מנטרה של חמישה משפטים: "הגשתי הצעות נדיבות ללא תקדים / הפכתי כל אבן בדרך לשלום / הפלסטינים דחו את הכול / אין עם מי לדבר / אין לנו שותף לשלום."

המנטרה הזאת, שהתקשורת חזרה עליה אלפי פעמים, היא קלה לעיכול ופוטרת אותנו מכל ויתור ומכל מאמץ. היא הרסה בליבם של האנשים את הסיכוי לשלום וגרמה לקריסת מחנה-השלום הישראלי. הוא הפך למידבר צחיח, ונותרו בו רק כמה נאות-מידבר קטנות. זה לא השתנה עד עצם היום הזה.

לפשע המרכזי הזה נוספו פשעים אחרים: פיצוץ המשא-והמתן עם סוריה רגע לפני השגת ההסכם הסופי; חוסר הידברות עם חיזבאללה וסוריה ערב הנסיגה מדרום-לבנון; ההרג הסיטוני של אזרחים ערביים בידי המשטרה באוקטובר 2000; ההיתר שניתן לאריאל שרון לערוך את הביקור הפרובוקטיבי בהר-הבית, שהצית את האינתיפאדה השנייה.

יש לי סיפור אישי משלי, שאני מספר אותו כאן בפעם הראשונה. הוא משליך אור, לדעתי, על שיטות-העבודה של ברק ואנשיו.

אחרי כישלון קמפ-דייוויד והתפרצות האינתיפאדה השנייה, נערכו הבחירות - ברק נגד שרון. כל הסקרים ניבאו לברק תבוסה מוחצת.

ביום הבחירות, ב-4 אחרי-הצהריים, צילצל אצלי הטלפון. האיש בקצה השני זיהה את עצמו כטל זילברשטיין, יועצו הראשי של ברק, ואמר שהוא פונה אלי בשם הבוס שלו. הוא סיפר לי שבשעות האחרונות חל מיפנה דרמטי לטובת ברק, והפציר בי להשתמש בהשפעתי ולפנות למנהיגי הציבור הערבי, כדי שיקראו לבוחריהם ללכת לקלפיות ולהצביע בעד ברק. "זה יבטיח לנו את הניצחון," אמר. (הדעה הייתה שרוב הציבור הערבי יימנע מהצבעה כדי להעניש את ברק על חלקו באירועי אוקטובר.)

טילפנתי לח"כ עזמי בשארה וסיפרתי לו על השיחה. אל"ף -זה מאוחר מדי, ובי"ת - אני לא מאמין לו, השיב. והוא צדק: ה"מיפנה" לא היה ולא נברא, באותה שעה כבר הייתה תבוסתו המוחצת של ברק מובטחת. האיש של ברק פשוט שיקר לי במצח נחושה, כדי להקטין במשהו את ממדי התבוסה.

אם כן, האם הייתי מצביע עכשיו בעד עמי איילון?

יש לו, לנסיך הים, כמה נקודות זכות. בשותפות עם סארי נוסייבה יזם ב-2002 את הצהרת הכוונות, שקראה לשלום ישראלי-פלסטיני. היא לא הרחיקה לכת כמו יוזמת ז'נבה שבאה אחריה (שלא לדבר על טיוטת הסכם-השלום של "גוש שלום", שקדמה לה), אך הייתה בהחלט צעד חיובי בכיוון הנכון. אלא שלא היה לה המשך רציני. איילון כאילו שכח מכל העניין. הוא לא השתתף בשום מחאה על המשך הכיבוש, בניית החומה והרחבת ההתנחלויות.

להיפך, הוא הדגיש לא-אחת כי לבו עם המתנחלים, שהוא מבין ומעריך אותם, שהם-הם החלוצים האמיתיים של ימינו וגו'. אולי זה היה מעשה דה-גול, לך תדע.

האמת היא שאיש אינו יודע מה הן דעותיו ומה הן תוכניותיו. אנחנו יודעים רק שבילה את מרבית חייו במערכות הביטחון. שם עוצב אופיו ועולמו הרוחני. וגם אין כל אפשרות לדעת באיזו מידה הצליח או נכשל שם.

איילון כבר הראה שהוא מאוד-מאוד בלתי-צפוי בהחלטותיו. טענו נגדו שהוא "מזגזג". רק דבר אחד בטוח לגביו: ששום דבר אינו בטוח.

פתגם אירופי אומר: "אני מעדיף את השד שאני מכיר על השד שאינני מכיר". חלק מהמתלבטים ינהגו לפי זה.

כפי שאמרה לי השבוע ידידה: "ברק צפוי. איילון בלתי-צפוי. אז כבר יותר טוב ברק."

אפשר להפוך את הטיעון. בטוח ששום דבר טוב לא ייצא מברק. יתכן שגם מאיילון לא יצא שום דבר טוב, אבל אצל אדם בלתי-צפוי אתה לא יודע. הוא יכול להפתיע דווקא לטובה.

למרבה המזל, אני לא צריך להכריע.