הצדדים החיוביים ידועים. הוועדה האשימה את שלושת מנהלי המלחמה - ראש-הממשלה, שר-הביטחון והרמטכ"ל - במחדלים רבים. השורש האהוב עליה היא "כשל".

כדאי להרהר בשורש זה. מה פירושו? אדם נכשל כאשר מוטלת עליו משימה ואין הוא עומד בה. כלומר: זה לא נוגע לטיב המשימה עצמה, אלא רק על טיב הביצוע.

השימוש בשורש "כשל" לאורכו ולרוחבו של הדו"ח הוא-הוא הכשל של הוועדה. המילה החדשה שהומצאה על-ידי תנועות המחאה - "כישלונר" - מתאימה לכל אחד מחמשת חברי הוועדה.

במה כשלו, לדעת הוועדה, שלושת המוסקטרים של המלחמה?

ובכן: הצורה שבה הוחלט לצאת למלחמה הייתה חפוזה מדי. המטרות שעליהן הכריז ראש-הממשלה היו בלתי-מציאותיות. לא הייתה תכנית צבאית מפורטת ומאושרת. לא הייתה עבודת-מטה מסודרת. הממשלה קיבלה את ההצעה המאולתרת של הרמטכ"ל כמות שהיא, מבלי שהוצגו לה חלופות. הרמטכ"ל חשב שינצח באמצעות הפצצה מהאוויר ואש ארטילרית בלבד. לא תוכננה התקפה יבשתית. המילואים לא גויסו בזמן. המערכה הקרקעית יצאה לדרך באיחור רב. הכוחות לא אומנו בשנים האחרונות כראוי. במחסני-החירום היו "חוסרים". ההתקפה הגדולה בעומק לבנון, שעלתה בחיי חיילים רבים, החלה אחרי שהאו"ם כבר החליט על תנאי הפסקת-האש.

ביקורת קשה. מה נובע ממנה? שעלינו למהר ולתקן את כל הדברים האלה, לפני שנפתח במלחמה הבאה.

ואכן, זהו הלקח שחלק גדול מהציבור הסיק מעבודת הוועדה: צריכים לסלק את שלושת ה"כישלונרים", לקחת במקומם שלושה מנהיגים אחראיים ו"מנוסים" יותר, ואז לצאת למלחמה-לבנון-השלישית כדי לתקן את מה שעוות במלחמת-לבנון-השנייה.

צה"ל איבד את כוח-ההרתעה? נחזיר אותו במלחמה הבאה. לא הייתה התקפה קרקעית מוצלחת? נצליח בפעם הבאה. לא חדרנו לעומק לבנון? במלחמה הבאה נחדור יותר עמוק.

כל הבעיה היא טכנית. מנהיגים חדשים בעלי ניסיון צבאי, עבודת-מטה מסודרת, הכנה קפדנית, רמטכ"ל קרקעי במקום רמטכ"ל אווירי, והכול יבוא על מקומו בשלום, כלומר - במלחמה.

עיקר הדו"ח אינו במה שיש בו, אלא במה שאין בו. יש בה חורים כמו בגבינה שוויצרית.

אין בו הקביעה שמלחמה זו הייתה מלכתחילה מיותרת, חסרת-תכלית וחסרת-תוחלת.

זוהי קביעה חמורה. מלחמה גורמת להרג ולהרס, אצלם ואצלנו. אסור להתחיל בה אם לא קיימת סכנה קיומית למדינה. לפי הדו"ח, לא נקבעה למלחמת-לבנון השנייה מטרה מוגדרת. פירוש הדבר: מלחמה זו לא נבעה מצורך קיומי. מלחמה כזאת היא פשע.

על מה יצאו השלושה למלחמה? להלכה: כדי לשחרר את שני החיילים השבויים. השבוע הודה אהוד אולמרט שהוא ידע היטב שאי-אפשר לשחרר את השבויים במלחמה. כלומר, כאשר החליט לצאת למלחמה הוא שיקר לציבור במצח נחושה. ג'ורג' בוש בזעיר-אנפין.

גם חיזבאללה אינו מהווה סכנה לקיומה של מדינת-ישראל. מטרד? כן. אויב מתגרה? בהחלט כן. סכנה קיומית? בהחלט לא.

לשתי הבעיות האלה ניתן היה למצוא פתרונות מדיניים. היה ברור אז, וברור גם עכשיו, שאת השבויים יש לשחרר במסגרת של עסקת-חילופין. את האיום של חיזבאללה אפשר להסיר רק באמצעים פוליטיים, מכיוון שהוא נובע מנסיבות פוליטיות.

הוועדה מאשימה את הממשלה בכך שלא בדקה חלופות צבאיות להצעות שהביא הרמטכ"ל. אבל יש להאשים את הוועדה עצמה בכך שלא בדקה חלופות לעצם ההחלטה לצאת למלחמה.

חיזבאללה הוא גוף פוליטי, חלק מהמציאות המיוחדת של לבנון. במשך מאות שנים היו השיעים בדרום-לבנון אסקופה נדרסת על-ידי העדות החזקות - המארונים, הסונים והדרוזים. כאשר פלש צה"ל פלש ללבנון ב-1982, השיעים קיבלו אותו ככוח משחרר. כאשר התברר שצה"ל אינו מתכוון להסתלק, השיעים פתחו נגדו במלחמת-שחרור. רק אז, במהלך מלחמת-הגרילה, הפכו השיעים לכוח העולה בלבנון. אילו היה קיים צדק בעולם, היה חיזבאללה מקים אנדרטות לאריאל שרון.

כדי לבצר את כוחם היו השיעים זקוקים לעזרה. הם קיבלו אותה מאיראן, הפטרונית הטבעית לכל השיעים במרחב. אך חשובה עוד יותר הייתה עזרתה של סוריה.

ומדוע תמכה סוריה הסונית בחיזבאללה השיעי? כדי ליצור איום כפול: על הממשלה בביירות ועל הממשלה בירושלים.

סוריה לא ויתרה מעולם על דריסת-רגל בלבנון. בעיני הסורים, לבנון היא חלק בלתי-נפרד ממולדתם, שנקרע ממנה בכוח על-ידי הקולוניאליסטים הצרפתים. די להסתכל במפה כדי להבין מדוע חשובה לבנון לסוריה מבחינה צבאית וכלכלית. חיזבאללה נותן לסוריה עמדת-השפעה בזירה הלבנונית.

האיום של חיזבאללה על ישראל חשוב לסוריה עוד יותר. דמשק רוצה להחזיר לעצמה את רמת-הגולן, שנכבשה על-ידי ישראל ב-1967. בעיניה, זוהי מצווה לאומית עליונה, עניין של גאווה לאומית, והיא לא תוותר עליה בשום תנאי. היא יודעת שאינה מסוגלת לנצח את ישראל במלחמה. חיזבאללה מספק לה תחליף: דקירות רצופות, האמורות להזכיר לישראל כל העת שכדאי לה להחזיר את הגולן.

מי שמתעלם מהרקע הפוליטי הזה ורואה בחיזבאללה בעיה צבאית גרידא מעיד על עצמו שהוא בור גמור. חובת הוועדה הייתה להגיד זאת בבירור, תחת לברבר על "עבודת-מטה מסודרת" ו"חלופות צבאיות". היה עליה להוציא כרטיס אדום לשלושת הכישלונרים, על כי לא שקלו את החלופה המדינית למלחמה: משא-ומתן עם סוריה לשם הסרת האיום של חיזבאללה באמצעות הסכם ישראלי-סורי-לבנוני. המחיר הוא רמת-הגולן.

משלא עשתה זאת, אמרה הוועדה למעשה: אין מנוס ממלחמת-לבנון השלישית.

אבל הפעם, חברה, תשתדלו יותר.

חור בולט אחר בדו"ח הוועדה נוגע לרקע הבינלאומי של המלחמה.

חלקה של ארצות-הברית במלחמה היה גלוי כמעט מהרגע הראשון. אולמרט לא היה מחליט לצאת למלחמה בלי אישור אמריקאי מפורש.

ג'ורג' בוש היה מעוניין במלחמה. הוא היה (ונשאר) תקוע בבוץ העיראקי. הוא מנסה להטיל את האשמה בכך על סוריה. לכן רצה להנחית מכה על דמשק. הוא גם רצה לשבור את האופוזיציה בלבנון כדי לעזור לממשלת ביירות, שהיא סוכנת אמריקאית. הוא היה בטוח שצה"ל ינחל בלבנון ניצחון מהיר ומוחץ.

כשהניצחון הזה התמהמה, עשתה הדיפלומטיה האמריקאית את הכול כדי למנוע הפסקת-אש ו"לתת זמן" לצה"ל לנצח. זה נעשה כמעט בגלוי.

באיזו מידה הכתיבו האמריקאים לאולמרט את ההחלטה לפתוח במלחמה, להפציץ את לבנון (אך לא את התשתיות של ממשלת סיניורה), להאריך את המלחמה ולצאת למתקפה קרקעית ברגע האחרון? איננו יודעים. יתכן שהוועדה מתייחסת לכך בחלק החסוי של הדו"ח. אבל בלי העובדות האלה אי-אפשר להבין מה קרה, ולכן הדו"ח הוא במידה רבה חסר-ערך להבנת המלחמה.

מה עוד אין בדו"ח? קשה להאמין, אבל אין בה אף מילה אחת על הסבל הנורא שנגרם לאוכלוסיית לבנון.

בהשפעת הרמטכ"ל הסכימה הממשלה לאסטרטגיה שאמרה: נפציץ את לבנון, נהפוך את חיי הלבנונים לגיהינום, כדי שילחצו על הממשלה בביירות, וזו תפרק את חיזבאללה. זה היה חיקוי לאסטרטגיה האמריקאית בקוסובו ובאפגניסטן.

אסטרטגיה זו הרגה כאלף לבנונים, הרסה שכונות, גשרים וכבישים, ולא רק באזורי השיעים. מבחינה צבאית זה היה קל, אבל המחיר הפוליטי היה עצום. במשך שבועות ארוכים שלטו תמונות ההרס וההרג בתקשורת העולמית. אי-אפשר למדוד את הנזק שנגרם לישראל בדעת-הקהל העולמית, נזק בלתי-הפיך שיהיו לו תוצאות לאורך השנים.

כל זה לא עניין את הוועדה. היא עסקה רק בצד הצבאי. הצד המדיני לא עניין אותה, מלבד הקביעה ששרת-החוץ לא שותפה בדיונים במידה מספקת. הצד המוסרי לא הוזכר כלל.

גם הכיבוש אינו מוזכר. הוועדה התעלמה מעובדה הזועקת לשמיים: שצבא אינו יכול להיות מוכשר למלחמה כשהוא פועל כבר 40 שנה כמשטרה קולוניאלית בשטחים הכבושים. קצין המתנהג כמו קוזאק שיכור נגד פעילי-שלום בלתי-חמושים או ילדים זורקי-אבנים אינו יכול להנהיג פלוגה במלחמה אמיתית. זהו אחד הלקחים החשובים ביותר של מלחמת-לבנון השנייה: הכיבוש השחית את צה"ל עד היסוד. איך אפשר להתעלם מזה?

הוועדה פוסלת את אולמרט ופרץ מפני שאין להם "ניסיון", כשהכוונה היא לניסיון צבאי. אפשר להסיק מכך שהדמוקרטיה הישראלית אינה יכולה לסמוך את מנהיגים אזרחיים, שהיא זקוקה למנהיגים שהם גנרלים. היא כופה על המדינה אג'נדה צבאית. יתכן שזוהי התוצאה המסוכנת ביותר.

ולסיום: השבוע ראיתי באינטרנט מיצג עשוי-היטב של "המילואימניקים", אותה קבוצה של אנשי-מילואים ממורמרים המנסה להנהיג את המחאה נגד שלושת ה"כישלונרים". המיצג מראה, תמונה אחרי תמונה, את כל הכישלונות של המערכה, ומגיע לשיאו בקביעה שהדרג המדיני הכושל לא נתן לצה"ל לנצח.

מפיקיו הצעירים של מיצג זה בוודאי אינם מודעים לריח המסוים הנודף מטענה זו, הריח של "תקיעת סכין בגב הצבא". אחרת לא היו משתמשים, מן הסתם, בטענה זו, שהפכה בשעתו לקריאת-הקרב של הפאשיזם באירופה.