הייתי ב"הפגנת ה-400 אלף" אחרי טבח סברה ושתילה (שהיו בה כ-200 אלף, מספר מרשים מאוד.) הייתי שם כאשר נורה יצחק רבין. הייתי שם כאשר המוני בני-נוער ישבו על הארץ, התייפחו חרישית והדליקו נרות לזכר הנרצח (אמרו אז שסוף-סוף הנוער התעורר. אבל הנוער הפסיק להתייפח והלך לדרכו יחד עם המצלמות). הייתי שם כאשר 100 אלף איש נהרו לשם בפרץ של צהלה ספונטנית אחרי שאהוד ברק ניצח בבחירות ושיחרר את המדינה מהסיוט של בנימין נתניהו (רובם התחרטו על כך אחר-כך).

אבל ההפגנה שהשתתפתי בה שלשום הייתה שונה מכל קודמותיה. היו שם ימין ושמאל, דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, מתנחלים ואנשי-שלום, צעירים (הרבה צעירים) וזקנים. ברגע מסוים עבר על פני ח"כ אפי איתם, שהוא בעיני הפשיסט מס' 1 במדינה, והרואה בי, אולי, את עוכר-ישראל מס' 1. התעלמנו זה מזה, אבל היינו שם.

זאת הייתה התקוממות של אזרחים, שביקשו לזעוק: די לחוצפה! אחרי הפשלה הנוראה של מלחמת-לבנון השנייה, המנהיגים היו צריכים להתפטר מייד. קל וחומר אחרי הדו"ח הקטלני של ועדת-וינוגרד. כפי שהגדיר זאת הסופר מאיר שלו, שנאם בעצרת: "מר אולמרט, אנחנו לא עובדים אצלך. אתה עובד אצלנו. אתה מפוטר!"

הייתה זאת הפגנת-כוח של הדמוקרטיה הישראלית. 120 אלף אזרחים (לפחות) התכנסו בכיכר כדי להביע תסכול וזעם. לחלק מהם יש אינטרס מפלגתי בהפלת ממשלת אולמרט, אך רוב הנוכחים פשוט באו כדי להגיד שנמאס להם.

ההפגנה הייתה מכוונת נגד שלושה אישים: ראש-הממשלה, שר-הביטחון ורמטכ"ל המלחמה.

דן-חלוץ הקדים תרופה למכה וכבר התפטר. אמנם, ספר משלי מצווה עלינו: "בנפול אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך", אך הפעם הרשיתי לעצמי להפר צו מוסרי זה. שמחתי, ולבי גם גל.

הסיפור התחיל כשחלוץ היה עדיין מפקד חיל-האוויר. כדי להרוג את איש-החמאס צאלח שחאדה הורה להטיל פצצה של טונה על ביתו, פצצה שהרגה גם 15 אזרחים, ביניהם תשעה ילדים.

שיגרנו לו ולעמיתיו מכתבים, שבהם הזהרנו שנתבע אותם לדין בגין פשעי-מלחמה. כשנשאל חלוץ איך הוא מרגיש כשהוא מטיל פצצה כזאת, השיב שהוא מרגיש מכה קלה בכנף. הוא הוסיף וקבע שאנחנו בוגדים, ושצריכים להעמיד אותנו לדין. (בגידה היא הפשע היחיד בספר-החוקים של מדינת-ישראל שעליו עדיין מוטל עונש-מוות.)

כאשר מונה חלוץ לרמטכ"ל, מחינו על כך בשערי המטכ"ל. המחאה לא נבעה רק משיקולים מוסריים, כבדים ככל שהיו. רצינו גם להזהיר בפני מסירת הצבא בידי אדם שדברי-הרהב שלו העידו עליו שהוא פזיז, חסר אחריות ומשולל שיקול-דעת.

עכשיו באה ועדת-וינוגרד וחזרה כמעט על אותן המלים. אלא שבינתיים נהרגו 119 חיילים, ארבעים אזרחים ישראליים וכאלף אזרחים לבנוניים - מפני שהדרג הפוליטי הכושל היה כולו נתון להשפעתו של שחצן מכונף זה.

הציבור בכיכר כילה את זעמו באהוד אולמרט, ובמידה פחותה גם באמיר פרץ הפאתטי. כמקובל בעידן הטלוויזיה, כאשר המצלמות מתרכזות בפרצופים ומתעלמת מרעיונות, הכול היה אישי. המחאה כולה התרכזה בבני-אדם.

וזה היה בהחלט מוצדק. האיש אולמרט הוכיח את עצמו כמנהיג שחצן, קל-דעת, שנחפז למלחמה ללא ידיעה מינימלית על המצב בלבנון, יכולות צה"ל, וחוסר-ההגנה של העורף האזרחי. הוא לא שקל שום חלופות. מומחיותו היחידה היא בתחום המניפולציות המפלגתיות, כפי שמתגלה עכשיו שוב.

במה מאשימים את אולמרט? שקיבל את החלטת המלחמה בפזיזות. שלא היו למלחמה מטרות מדיניות וצבאיות מוגדרות. שלא גייס את המילואים בזמן ולא עמד על כך שהכוחות יהיו מאומנים כהלכה ומצוידים כראוי. שלא הכניס בעוד מועד את כוחות-היבשה לעומק לבנון. שהחליט על התקפה קרקעית ברגע האחרון, אחרי שהאו"ם כבר קיבל למעשה את ההחלטה על הפסקת-אש, וכך נהרגו עוד 40 חיילים לשווא.

כל ההאשמות האלה נכונות. אבל יש בהן מידה רבה של אסקפיזם.

זוהי תכונת הציבור הישראלי (ואולי של כל העמים בעולם): בורחים מדיון בשורשי המחלה, ועוסקים בסימפטומים משניים, ולפעמים גם טריוויאליים.

אחרי מלחמת יום-הכיפורים לא שאלו: מדוע לא נענתה גולדה מאיר לפני המלחמה להצעת-השלום של אנוור סאדאת? מדוע בילינו, אחרי מלחמת ששת-הימים, שנים ארוכות בחגיגות ניצחון, נאומי רהב והקמת התנחלויות, תחת לנצל הזדמנות מיוחדת-במינה כדי לעשות שלום? מדוע התנהלה ספינת המדינה בשש השנים הגורליות כספינת שוטים?

במקום להציג שאלות אלה, מיקד הציבור את כל תסכוליו, זעמו ומחאותיו בשתי שאלות: "מדוע לא גויסו המילואים? מדוע לא הוזזו הכלים?" שאלות נכונות, אך משניות. גם ועדת-אגרנט התמקדה בהן. ההמונים הפגינו בגללן בכיכרות. מנחם בגין רכב עליהן לשלטון.

אותו הדבר קרה אחרי מלחמת לבנון הראשונה. הזעם התמקד, בצדק, בטבח סברה ושתילה. בגללו התמנתה ועדת-קאהן. בגללו נערכה ההפגנה המיתולוגית ההיא בכיכר מלכי-ישראל. בגללו פוטר אריאל שרון. אבל לא נשאלה השאלה העיקרית: מדוע פלשו בגין ושרון ללבנון? מדוע העדיפו את רמת-הגולן על שלום, כשם שדיין העדיף בשעתו את שארם-אל-שייח' על שלום? מדוע יצאנו להרפתקה שנמשכה 18 שנים, במחיר של יותר מאלף חיילים, כשהתוצאה היחידה הייתה עליית חיזבאללה?

עכשיו זה קורה שוב. הציבור בורח מהעיקר אל האישי.

האם כדאי להפיל את אולמרט? ואולי כדאי להחליף את אולמרט בציפי לבני או בשמעון פרס(בכל הרצינות)? או שמא כדאי לערוך בחירות, שבהן עלול לנצח בנימין נתניהו? האם נתניהו הכושל טוב מאולמרט הכושל, ואולי צריך להביא במקומו את אהוד ברק הכושל? ואולי בכלל כדאי להשאיר את אולמרט במקומו, מתוך תקווה שבעתיד לא ייצא למלחמה בחיפזון?

וזאת בזמן שהשאלה העיקרית אינה אם נחפז אולמרט לצאת למלחמה, אלא מדוע יצא למלחמה בכלל.

כל בר-דעת מבין שאת האיום של חיזבאללה ניתן לבטל רק על-ידי השגת שלום עם סוריה, שלום שבו נצטרך להחזיר את רמת-הגולן. מה חשוב לנו יותר - שלום או רמת-הגולן? רמת-הגולן או הסרת האיום של חיזבאללה?

על כך לא נערך דיון רציני - לא בכנסת, לא בתקשורת, לא בכנסים ציבוריים. לא על כך יצאו ההמונים לכיכר. זה מסובך. זה שנוי במחלוקת. זה כבר טעון מחשבה קרה, הסקת מסקנות ממה שקרה. יותר קל לצעוק "אולמרט הביתה!"

כן, אולמרט צריך ללכת הביתה. אנחנו זקוקים למנהיגות חדשה, כזאת שמבינה שהמדינה תזכה במנוחה רק אם נעשה שלום עם הפלסטינים, גם במחיר של פינוי התנחלויות. האם על כך יש ויכוח אמיתי? האם הדרישה הזאת תוציא מאות אלפים לכיכרות? בוודאי שלא.

בהפגנה שלשום העלה מאיר שלו את הנושא הזה בחטף, בניגוד לרצון המארגנים. חלק מהמפגינים מחו על כך. הרי זה נושא השנוי במחלוקת. אז למה לדבר על זה בהזדמנות חגיגית זו.

אבל בהעדר ויכוח על הנושאים העיקריים, כול השאר הופך לתרגיל של אסקפיזם.

כשעמדתי בכיכר, בין חובשי-כיפות ולובשי טי-שירטס, דתיות ארוכות-שרוולים וצעירות בג'ינסים הדוקים, לא יכולתי להימנע ממחשבה מרירה: איפה הייתם, לכל הרוחות, כאשר קולכם יכול היה להציל כל-כך הרבה חיים? הרי כולכם הרעתם לאולמרט הגיבור, כאשר הוציא אותנו למלחמה!

ואתם העיתונאים, שכמעט כולכם קראתם להמונים לבוא ולהפגין, האם לא קראתם באותה ההתלהבות לאותם ההמונים לצאת למלחמה?

מה כולנו צריכים עכשיו בעצם: להתכונן יותר טוב למלחמה הבאה - או למנוע את המלחמה הבאה? להקים ממשלה שתפלוש שוב ללבנון, ואולי גם לסוריה, כדי להחזיר לצה"ל את "כוח ההרתעה" - או ממשלה שתפתח במשא-ומתן רציני כדי להגיע לשלום?

מה שהשבתי לעצמי הוא בערך כך: הציבור הזה, למרות שזה לא נראה על פני השטח, כבר הלך כברת-דרך רצינית ביותר - מ"אין עם פלסטיני", "ארץ-ישראל השלמה", "ירושלים שחוברה לה יחדו" ו"אחינו המתנחלים", ועד להכרה במציאות ונכונות לפשרה, כפי שמוכיחים הסקרים. למרות שטיפת-המוח. למרות החינוך להערכת הכוחנות. למרות החרדות.

כאשר מסתכלים במחוגי השעון, נדמה שאינם זזים. אבל כשמסתכלים שוב אחרי כמה זמן, רואים שהם זזו, ועוד איך.

מהכיכר הזאת תעלה, בבוא העת, קריאה של המונים לצאת מהשטחים הכבושים, לכרות הסכמי-שלום עם הפלסטינים, הסורים והלבנונים. רוב הציבור ימחא כפיים, ואולי גם ישיר. אמן.