הוא ביקש מהממשלה הרשאה להפעיל את שרות-הביטחון נגד כל מי ששואף לשינוי ההגדרה הרשמית של המדינה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית" - גם כשהוא עושה את זה בדרכים חוקיות.

לפיכך, לדעת ראש שרות-הביטחון הכללי, שהוא איש מרכזי מאוד בהנהגת המדינה, תפקיד השב"כ אינו רק לפעול להגנה על המדינה מפני מרגלים ו"מחבלים", אלא גם להגנתה מפני שינוי הגדרתה האידיאולוגית, כמו הקג"ב בברית-המועצות או השטאזי בגרמניה הקומוניסטית. (אפשר לראות איך זה פעל במציאות, בסרט הגרמני המצוין "חייהם של אחרים", שזכה בפרס האוסקר והמוצג עכשיו בישראל.)

לי זה הזכיר כמה דברים מהעבר. דברים שחשבתי, לתומי, שעברו מן העולם ולא יחזרו עוד.

לפני שבועיים פירסם "ידיעות אחרונות" ראיון עם עורך-הדין אריה הדר, הידוע בכינוי "פשוש", מי שהיה בשעתו ראש אגף החקירות של השב"כ. בימים ההם נקרא השרות בראשי-התיבות "שין-בית".

פשוש גילה ש"אויבים גדולים של מפא"י - ולפיכך של הממונה על שרותי הביטחון, השב"כ והמוסד, איסר הראל - היו בשנות החמישים אורי אבנרי והשבועון שלו, 'העולם הזה'. אבנרי כינה את השב"כ 'מנגנון החושך ', ואיסר היה בטוח שאורי אבנרי יהרוס את המדינה. הוא והעיתון שלו היו כל הזמן במעקב. היה לי חבר שהתקדם מאוד בשירות כשהצליח לגייס עובד בבית-הדפוס שהוציא לאור את 'העולם הזה'. העובד העביר לו את העיתון יום לפני תאריך ההפצה שלו. הוא היה נותן אותו לאיסר הראל, שהיה מעביר את העיתון אישית לידיים של בן-גוריון."

ועוד הוסיף פשוש: "איסר הוציא לאור מטעם השב"כ עיתון מתחרה, שהיה כביכול בבעלות פרטית...המטרה הייתה להרוס את אבנרי."

הדברים עצמם לא היו חדשים בשבילי. כבר לפני שנים גילה איסר הראל שהוא ראה בי את "אויב המשטר מס' 1". כדאי להזכיר כי בימים ההם הונחו שלוש פצצות במערכת ובדפוס שלנו ושנפצעו שני אנשים. שתי ידי נשברו בניסיון (שלא הצליח) לחטוף אותי. אף אחד מהמקרים האלה לא פוענח מעולם.

ב-1977, אחרי שהליכוד הגיע לשלטון, גילה מנחם בגין בראיון שבסוף שנות ה-50 פנה אליו הממונה על שרותי-הביטחון, איסר הראל, וסיפר לו שהציע לדויד בן-גוריון לשים אותי ב"מעצר מינהלי" - כלומר, מעצר בלי משפט ובלי הגבלת זמן. בן-גוריון הסכים, אך התנה זאת בכך שאיסר ישיג את הסכמת בגין, אז ראש האופוזיציה, כדי שהמעשה יעבור בשקט. בגין דרש מאיסר להוכיח לו שאני בוגד, אחרת לא זו בלבד שלא ייתן את הסכמתו, אלא שירעיש עולמות. איסר לא חזר אליו.

בגין לא הסתפק בכך. הוא שלח לי בחשאי את איש-אמונו, יעקוב מרידור, שהזהיר אותי מפני המזימה. משמע, למרות חילוקי-הדעות הקיצוניים בינינו, שמצאו לא-אחת את ביטויים בוויכוחי הכנסת, האמין בגין שאני פטריוט ישראלי.

השאלה היא, כמובן, מדוע ראו בי בן-גוריון והממונה על שרותי-הביטחון את "אוייב המשטר מס' 1".

וזה נוגע לנושא שהעלה עכשיו ראש השב"כ מחדש.

אכן, היה לי מאבק חריף עם בן-גוריון בתחומים רבים: השלטון המוחלט של מפא"י במדינה, השחיתות שצעדה אז את צעדיה הראשונים בצמרת המדינה, היחס לעולים מארצות המזרח ("דופקים את השחורים"), הכפייה הדתית, ועוד.

אבל במרכז המאבק עמדה ההגדרה "מדינה יהודית". התנגדתי לה מאז יומה הראשון של המדינה.

מה זאת "מדינה יהודית"? הדבר לא הוגדר מעולם. מדינה שכל אזרחיה יהודים? מדינה השייכת ליהודים בלבד? "מדינת העם היהודי", השייכת למיליוני יהודים שאינם חיים בה ושהם אזרחי ארצות-הברית, ארגנטינה וצרפת? מדינה שבה שלטת הדת היהודית? מדינה שמבטאת ערכים יהודים (ואם כן, מה טיבם)?

ובכלל, מה זה "יהודים" בהקשר הזה? אחרי לבטים שנמשכו שנים, קיבלה הכנסת הגדרה דתית מובהקת: יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה או שהתגייר לדת היהודית, ושלא עבר לדת אחרת. הסתירה בין הגדרת היהדות כדת לבין הטענה שהיהודים הם לאום, יושבה על-ידי הפיקציה שאצל היהודים, בניגוד ללאומים אחרים, הדת והלאום הם אחד.

המושג "מדינה יהודית" עמום ומעורפל. אפשר לפרש אותו בכמה צורות שונות. כשמוסיפים לו את המילה "דמוקרטית", הוא הופך לתרתי דסתרי - מדינה השייכת רק לחלק מהציבור אינה דמוקרטית, ומדינה דמוקרטית אינה יכולה להיות שייכת רק לחלק מהציבור, גם כשהוא רוב.

להטיל על שרות-הביטחון-הכללי - שאינו אלא משטרה חשאית - לפעול נגד מי שפועל בדרכים חוקיות לשינוי ההגדרה "מדינה יהודית" - פירושו הרס הדמוקרטיה הישראלית, פשוטו כמשמעו. שהרי זה אחד מעקרונות היסוד של הדמוקרטיה: שכל אדם רשאי להטיף לדעותיו ולשאוף לשינוי החוק והחוקה, כל עוד הוא משתמש באמצעים חוקיים. אם יצליח לשכנע את רוב האזרחים, הוא יכול לחולל את השינוי המבוקש.

הפעלת המשטרה החשאית לשם שיבוש התהליך הזה משמעה הפיכת ישראל למדינת שטאזי. לא "דמוקרטיה מתגוננת", אלא מדינה המתגוננת מפני הדמוקרטיה.

אני מקווה שמדינת-ישראל תישאר מדינה בעלת רוב עברי, שהלשון העברית תישאר בה השפה העיקרית. מדינה שתבטא את החברה העברית המודרנית ותרבותה וגם תטפח את המסורת היהודית לדורותיה. (על הצד הערבי של הנושא - להלן.)

אבל אסור לנסות להשיג זאת בכוח, בדרכי דיכוי, בהפעלת המשטרה החשאית ושאר מכשירי-הכפייה של השלטון. צריכים להניח לתהליכים הטבעיים לעשות את שלהם, תהיינה התוצאות כאשר תהיינה. איננו הלאום היחידי בעולם העומד לפני בעיה כזאת. אם ישראל תהיה מדינה מושכת, הילודה תעלה ורבים ידפקו על דלתותיה, בני-אדם שיצטרפו להצטרף ללאום שלנו. והרי הלאום הישראלי - בניגוד לדת היהודית - יכול לקלוט את כל מי שחפץ להשתייך אליו.

היחסים בין מדינה מודרנית ואזרחיה צריכים להיות מבוססים על בסיס אחד בלבד: האזרחות. המדינה שייכת לאזרחיה כולם, וכולם צריכים להיות שווים בפני החוק. כך קבעה גם מגילת-העצמאות: "מדינת ישראל...תקיים שוויון-זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין."

יש אצלנו המשתמשים במושג "מדינת לאום" כבתירוץ לדיכוי המיעוט הערבי. הם חושבים על מדינת-לאום ברוח המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. כמו פולין, לדוגמה, שבה גדלו רבים ממייסדי מדינת-ישראל, ושבה לחמה המדינה נגד ציבורים גדולים של אזרחיה - אוקראינים, ליטאים, יהודים ועוד.

הדוגמה הקיצונית ביותר הייתה המדינה הנאצית, שהתבססה על ההנחה שאין לאדם היחיד קיום אלא כחלק מהאומה שלו, שאינו אלא תא בגוף של אורגניזם לאומי. המודל הזה טבע בדמו במלחמת-העולם השנייה, והוכתם לנצח על-ידי זוועות השואה.

המודל העומד כיום מול עיני העולם הנאור הוא האמריקאי. הלאום האמריקאי כולל את כל מחזיקי הדרכון האמריקאי. אדם המקבל אזרחות אמריקאית - ויהא מקסיקאי, קוריאני, הודי או ניגרי - מצטרף באותו הרגע ללאום האמריקאי, יורש לג'ורג' וושינגטון, אברהם לינקולן ופרנקלין רוזוולט.

כל האומות המודרניות נעות לעבר המודל הזה, כל אחת לפי הקצב שלה. גם פולין שייכת היום לאיחוד האירופי, שבו נעים מיליוני בני-אדם מארץ לארץ בלי גבולות. ברוב הארצות חיים מיליוני זרים הנקלטים בהדרגה בגוף הלאומי. ילדיהם גדלים בתרבות המקומית ובשפה המקומית, ולומדים בבית-הספר המקומי. בלי התגבורת המאסיבית הזאת, רוב החברות המערביות כלל אינן יכולות עוד להתקיים מבחינה דמוגרפית וכלכלית.

האם ישראל, הטוענת בכל הזדמנות שהיא מדינה מערבית, תפנה עורף למציאות הזאת ותאמץ לעצמה את המודל של פקיסטאן, שקמה כמוה, ובאותו הזמן עצמו, על בסיס אתני-דתי?

הזהות שלי מורכבת מרבדים רבים ושונים.

אני בן-אדם, וכבן-אדם אני אזרח העולם, האחראי לעולם כולו. אני מחויב לערכים ההומאניים, הכלל-אנושיים, האקולוגיה של כדור-הארץ, החרות, השלום והצדק לכל. אני מקווה שלא ירחק היום שבו יובטחו ערכים אלה על-ידי סדר עולמי מחייב.

אני חבר בלאום הישראלי, יחד עם כל מחזיקי הדרכון הישראלי. ישראל היא מדינתי. אני רוצה בשלומה, בביטחונה, בשגשוגה, וגם בשמה הטוב בקרב העמים. אני רוצה במדינה שטוב לחיות בה ושעליה תהיה גאוותי.

אני בן העם היהודי. אני יורש למסורת היהודית, כשם שאוסטרלי וקנדי-אנגלי יורש למסורת האנגלו-סכסית. יש ערכים יהודיים שאני מאמין בהם, ערכים של צדק, שלום ואי-אלימות, והם שונים מאוד מערכי המתנחלים בתפוח ויצהר. כיהודי, אני קרוב ליהודים בעולם כולו, ואשמח מאוד עם יהודי העולם יהיו קרובים למדינת-ישראל. זהו עניין רגשי, ואין למדינה להתערב בכך.

כאשר מדינת-ישראל תהיה שייכת, מבחינה מעשית ורשמית, לכל אזרחיה, יהיה הרבה יותר קל לאזרחים הערביים להחליט על מעמדם בה. אם יחליטו להשתייך ללאום הישראלי, כמו שההיספאנים בארצות-הברית שייכים ללאום האמריקאי, מה טוב. אם ירצו להיות מיעוט לאומי, הם צריכים ליהנות מהזכויות של מיעוט לאומי במדינה מודרנית. כך או כך, לשפה הערבית ולתרבות הערבית צריך שיהיה מעמד מוכר במדינה. זיקת האזרחים הערבים לעם הפלסטיני ולעולם הערבי צריכה להיות לגיטימית כמו זיקת האזרחים העברים לעם היהודי בעולם.

זוהי השקפת-עולמי, ואני מתכוון להמשיך ולהטיף לה בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותי במדינה הדמוקרטית, שגם אני עזרתי להקימה.

ואם זה לא מוצא חן בעיני השב"כ, חבל. אני מקווה שלא ישימו אותי בשל כך במעצר מינהלי.