איזו מלחמה? נגד מי? על מה? הדבר לא נאמר, וגם לא נשאל. החייל הניח כדבר מובן-מאליו שבקרוב תפרוץ מלחמה, ונראה שלא היה איכפת לו כל כך נגד מי.

הפוליטיקאים רגילים להתבטא בזהירות, בנוסח "אם, חס וחלילה, תפרוץ מלחמה..." אבל בשיח הישראלי, המלחמה הבאה נתפסת כתופעת-טבע, כמו זריחת-השמש של מחר. מובן מאליו שתפרוץ מלחמה. השאלה היא רק נגד מי.

ובאמת - נגד מי? אולי נגד חיזבאללה?

יתכן מאוד. השבוע התנהל בכנסת ובתקשורת ויכוח ער על השאלה אם חיזבאללה כבר רכש מחדש את היכולות שהיו לו ערב מלחמת-לבנון השנייה, או שעוד לא הגיע לכך. בכנסת התפתח הוויכוח בין אחד מראשי אמ"ן, שקבע נחרצות שחיזבאללה כבר הגיע לכך, לבין שר-הביטחון, שחיווה את דעתו, כמומחה צבאי, שיש לחיזבאללה רק "הפוטנציאל" להגיע לכך.

חסן נסראללה, הנהנה מכישרונו המופלא לשגע את הישראלים, שפך שמן על המדורה כאשר הודיע בנאום פומבי שהנשק זורם אליו מסוריה, ושהוא מעביר אותו לדרום-לבנון במשאיות המוסוות ב"שכבה של תבן". שיידעו כולם.

על כך הגיבו הפרשנים שלנו ש"עוד בקיץ זה" ייאלץ צה"ל לתקוף בלבנון כדי לסלק את הסכנה וגם, בהזדמנות זו, למחוק את החרפה של מלחמת הקיץ האחרון ולהחזיר לצה"ל את "כוח ההרתעה" שנפל חלל באותה מלחמה אומללה.

ואולי דווקא נגד סוריה? גם זה יתכן מאוד. הרי התמרון החטיבתי שנערך השבוע - הראשון מסוגו אחרי כמה שנים של הזנחה - התנהל בגולן וכוון בבירור נגד דמשק.

נכון, סוריה הציעה שלום. היא עושה ממש שמיניות באוויר כדי שישראל תפתח איתה במשא-ומתן.

אבל זה לא בא בחשבון. הנשיא בוש אסר על ישראל לעשות את הצעד הקטן ביותר בכיוון זה. בוש מאיים על סוריה במלחמה (ראה להלן), ולא יעלה על הדעת שישראל, נושאת-הכלים הנאמנה, תעשה שלום עם מי שאמריקה אינה רוצה ביקרו. לא, שלום עם סוריה אינו באג'נדה. בהחלט לא.

וכפי שלא אמרו הרומאים: "מי שאינו רוצה בשלום, ייכון למלחמה".

ההתכוננות אינה מתבטאת רק באימוני הכוחות בשטח. שלשום הופיעה לפתע ב"הארץ" כותרת ענקית בראש העמוד הראשון: "מרוץ חימוש סורי בסיוע איראן". שאר כלי-התקשורת התבטאו בצורה דומה. נאמר שרוסיה מספקת לסוריה כמויות אדירות של נשק אנטי-טנקי, מהסוג שגם הטנקים הישראליים המעולים ביותר לא יכלו לעמוד בפניו במלחמת-לבנון. ולא די בזה: רוסיה משגרת לסוריה טילים ימיים המסוגלים להטביע את ספינות חיל-הים שלנו, וטילים ארוכי-טווח, שיכולים להגיע לכל פינה בישראל.

הידיעה כורכת ביחד שלוש מדינות, סוריה, איראן ורוסיה, שהן, לגמרי במקרה, גם שלוש החברות ב"ציר הרשע" החדש של בוש.

ברור שאת המסע התקשורתי הזה מתזמרים ראשי צה"ל, והוא קשור בתמרון. למעשה זהו האקט הראשון של הרמטכ"ל הטרי, גבי אשכנזי, שסיקר את התמרון בחברת שר-הביטחון, עמיר פרץ. (צלם זריז תפס את פרץ כשהוא צופה בתמרון במשקפת. אבל פרץ שכח להסיר מהמשקפת את כיסויי העדשות, ועל כן לא ראה אלא מסך שחור. "רואה שחורות" במובן חדש.)

האמת היא ששום סכנה אינה נשקפת מסוריה. אין שמץ של אפשרות שסוריה תתקוף את ישראל. היכולות של סוריה, גם עם כל הנשק שרוסיה יכולה לספק, קטנות בהרבה מהיכולות של צה"ל. זוהי דעת כל קהילת-המודיעין הישראלית. אם סוריה מתחמשת, זהו אקט הגנתי. היא פוחדת, בצדק, מישראל ומארצות-הברית.

אבל אם רוצים במלחמה, מה זה משנה?

ואולי כל אלה אינם אלא תמרוני הסחה, כדי למשוך את תשומת הלב מהיעד האמיתי של המלחמה הבאה - איראן?

מזה חודשים רבים מופיעים בתקשורת שלנו מדי יום אזהרות קודרות מפני איראן. תוך כמה שנים תהיה לה היכולת לחולל "שואה שנייה", וגם הרצון לבצע את זממה. התמונה המצטיירת היא של ארץ משוגעת, ובראשה היטלר שני, המוכן להפוך את איראן לעיי חרבות ובלבד שישמיד את ישראל.

מובן שנגד אויב כזה צריכים להפעיל את הכלל העברי העתיק: "הקם להרגך, השכם להרגו!"

אחרי מלחמת ששת-הימים הועלתה הצגה פאציפיסטית של חנוך לווין בשם "את ואני והמלחמה הבאה". נראה שכדאי להציגה עכשיו שוב.

בימים האחרונים מופיעות בעיתונים מודעות-ענק בחתימת גוף הקורא לעצמו "המילואימניקים", והמתיימר לייצג את אנשי-המילואים המאוכזבים של המלחמה האחרונה. במודעה זו מפורטות כל הסיבות (הנכונות כשלעצמן) לסילוק אהוד אולמרט מהשלטון, והיא מגיעה לשיאה בתיאור אפשרות נוראה: "הוא יישאר על כיסאו וינהל את המלחמה הבאה."

יתכן שזוהי בדיוק כוונתו. מעולם לא היה לנו ראש-ממשלה השקוע עד כדי כך בביצה של צרות. תוך כמה שבועות יתפרסם הדו"ח של הוועדה לבדיקת מלחמת-לבנון השנייה. אמנם, הוא עצמו מינה ועדה זו ובחר בחבריה, כדי למנוע את הקמתה של ועדת-חקירה ממלכתית, שהייתה עלולה להרחיק לכת הרבה יותר. אבל אין לאולמרט ביטחון שהוא ייצא גם מוועדה זו בשן ועין. מתנהלות נגדו כמה וכמה חקירות משטרתיות. אולמרט אמנם הצליח השבוע למנות מפקדים חדשים למשטרה (וביניהם ידיד אישי) וגם שר-משפטים חדש לפי בחירתו, אבל גם מינויים אלה אינם מקנים לו חסינות בטוחה.

בינתיים הוא מוכיח שוב שאדם פיקח יודע להיחלץ ממלכודות שאדם חכם לא היה נכנס לתוכן מלכתחילה.

אין לו אג'נדה. כך הכריז בעצמו. המפלגה שהוא עומד בראשה היא משהו אמורפי, בלי חברים ובלי מוסדות, ובלי שורשים אמיתיים בציבור. סקרי דעת-הקהל מראים שהאמון בו הגיע לתחתית (רק שר-הביטחון, עמיר פרץ, צנח לשפל עמוק עוד יותר.) אולמרט נשאר בשלטון רק מפני שרבים מאמינים שכול ממשלה אלטרנטיבית תהיה גרועה עוד יותר.

ראש-ממשלה ציני, הלכוד במצב כזה, עלול להתפתות ולפתוח בהרפתקה צבאית חדשה, בתקווה שתחזיר לו את הפופולאריות האבודה ותסיח את הדעת מהבעיות הפרטיות והפוליטיות שלו. ואם זאת המטרה, אז ממש לא חשוב איפה תהיה המלחמה ונגד מי - הפלסטינים, הלבנונים, הסורים או האיראנים. העיקר שתפרוץ מהר, רצוי עוד בקיץ הקרוב. צריך רק לשכנע את הציבור שקיימת סכנה קיומית, וזה לא קשה.

כל זה מזכיר, כמובן, את מצבו של מנהיג דגול אחר - ג'ורג' בוש. די מדהים לראות שהשניים נמצאים כמעט באותו המצב.

שיטת-הממשל האמריקאית מעוררת התפעלות בחוגים רבים בישראל, ומדי פעם מתעוררת אצלנו הדרישה להנהיג אותה גם אצלנו. נשיא חזק הנבחר במישרין על-ידי העם, הממנה בעצמו את השרים - מה יכול להיות טוב יותר?

אך נראה שהשיטה האמריקאית יצרה מצב מבהיל: לנשיא בוש נותרו עוד שנתיים בתפקיד - ובזמן הזה הוא חופשי לפתוח במלחמות חדשות ככל העולה על רוחו, למרות שרק עכשיו הוכיח הציבור האמריקאי בבחירות לקונגרס שהוא סולד ממלחמת-עיראק. כמפקד הכוחות הצבאיים של ארצות הברית, שהם החזקים בעולם, יכול בוש להרחיב ולהעמיק את מלחמת-האסון בעיראק, ובוזמנית לפתוח במלחמה חדשה נגד איראן, סוריה או שתיהן ביחד.

שני בתי הקונגרס יכולים, בתיאוריה, לעצור אותו על-ידי קיצוץ התקציבים לצבא, אבל חבריהם הם חבורת בלונים נפוחים הנרתעים אף מהמחשבה על כך. לכל חייל מארינס בבגדאד יש יותר אומץ-לב מכפי שיש למאות הסנטורים וחברי בית-הנבחרים גם יחד. בוודאי לא יעלה על דעתם להדיח את הנשיא.

כך יכול אדם אחד להמיט אסון על העולם כולו. אין לו בלמים, ויש לו דחף חזק למלחמה: להגשים את חזונו (שאותו גיבש, לדבריו, בשיחה ישירה עם אלוהים), ולשפץ את דמותו בעיני ההיסטוריה.

האם זה מעשי? הצבא האמריקאי אמנם קטן מכדי לנהל מלחמה גדולה נוספת על הקרקע. אבל בוש ויועציו מאמינים שאין כלל צורך בכך. הם תלמידיו של הגנרל האמריקאי שהכריז בשעתו שצריך "להפציץ את ויאט-נאם כדי להחזירה לתקופת האבן." זה פעל בסרביה ובאפגניסטן.

הניאו-שמרנים השולטים עדיין בוושינגטון משוכנעים שמטר של רבבות פצצות מתוחכמות שיוטלו על כול המיתקנים הגרעיניים, הצבאיים, הממשלתיים והציבוריים יכול "לעשות את המלאכה". ידידיו בישראל ימחאו כפיים, שהרי זה יפטור את ישראל מלעשות את אותו הדבר, אבל בממדים הרבה יותר קטנים.

אבל הרפתקה אמריקאית ו/או ישראלית כזאת תהיה אסון. אפשר להחריב ארץ, אבל אי-אפשר להכניע עם כמו האיראנים על-ידי הפצצות. רק הדמיון הפרוע ביותר יכול לתאר לעצמו מה עלול לקרות, כאשר יותר ממיליארד מוסלמים בעשרות ארצות - ובהן כל שכנותינו - יחזו בהחרבת ארץ מוסלמית (גם כשזו ארץ שיעית). זהו משחק באש, העלולה להתלקח למדורה עולמית.

בוש ואולמרט והמלחמה הבאה - ה צ י ל ו !