נכון: פרובוקציות.

פרובוקציה מסיחה את הדעת, מביאה כותרות, יוצרת אשליה של כוח, מקרינה דמות של מנהיג.

אבל הפרובוקציה היא מכשיר הרסני. היא עלולה לגרום לנזקים בלתי-הפיכים.

פרובוקציה מס' 1: הגבול הצפוני.

לאורך הגבול הצפוני מתוחה גדר-הגנה. אבל לא בכל מקום עומדת הגדר על הגבול ממש. בגלל התנאים הטופוגרפיים נמצא הגבול פה ושם במרחק של כמה עשרות מטרים מצפון לגדר.

זוהי קביעה תיאורטית בלבד. במרוצת השנים התרגלו כל הצדדים לראות בגדר את הגבול הממשי. בצדה השני מעבדים חקלאים לבנוניים את האדמה, ויתכן מאוד שהיא רכושם.

עכשיו החליט אהוד אולמרט לנצל תנאים אלה כדי להוכיח שהוא מצביא דגול ובלתי-מנוצח. כתירוץ משמשים כמה מטעני-צד שנמצאו שם, כמה מטרים מעבר לגבול. לדברי צה"ל, הם הונחו באחרונה על-ידי אנשי חיזבאללה שהתחפשו לרועי-צאן. לדברי חיזבאללה, אלה מטענים ישנים, מלפני המלחמה.

אולמרט שלח חיילים כדי לבצע שם "חישוף" - עוד מילה צה"לית מכובסת שפירושה השמדת עצים בשטח, כדי לשפר את הראייה ולהקל על האש. הצבא מפעיל שם עכשיו את הנשק האולטימטיבי של מדינת-ישראל: הבולדוזר.

הצבא הלבנוני הזהיר שהוא יפתח באש. כשזה לא עזר, ירו הלבנונים באמת כמה מטחים מעל לראשי החיילים הישראליים. צה"ל השיב מיד באש תותחים לעבר עמדת הצבא הלבנוני, והופ - יש תקרית.

זה מזכיר מאוד את שיטות אריאל שרון, ראש-המטה של פיקוד הצפון בשנות ה-60. שרון הצטיין ביצירת פרובוקציות כלפי הצבא הסורי בשטחים המפורזים, שהיו קיימים אז בין סוריה וישראל. ישראל טענה שהשטחים שייכים לה. הסורים טענו שזהו שטח בלי ריבונות, ושהאדמה שייכת לחקלאים ערביים.

לפי האגדה, ניצלו הסורים את העובדה שהם שלטו ברמה בעוד שהישובים הישראליים שכנו לרגליהם בעמק. שוב ושוב הפגיזו הסורים הרשעים (הסורים היו תמיד רשעים) את הקיבוצים חסרי-הישע. מיתוס זה, שכל ישראלי האמין בו אז, שימש כעילה לכיבוש רמת-הגולן ולסיפוחה לישראל. עד היום מובילים את התיירים הזרים לעמדת-תצפית ברמה ומראים להם את הקיבוצים חסרי-המגן הפרושים למטה.

האמת, שפי שנחשפה מאז, הייתה קצת שונה: שרון היה מורה לחברי הקיבוצים להיכנס למקלטים ואז שולח טרקטור משוריין לעבודה בשטח ההפקר. כמצופה, הסורים היו יורים בו. אז היו התותחים הישראליים פותחים באש-תופת. היו עשרות "תקריות" כאלה.

עכשיו מופעלת שיטה זו בגבול הצפוני על-ידי ממלא-מקומו של שרון. חיילים וטרקטורים נכנסים לשטח, הצבא הלבנוני יורה, הטנקים של צה"ל ממטירים עליו פגזים.

האם יש איזו שהיא תכלית מדינית לפרובוקציה? הצבא הלבנוני כפוף לפואד סיניורה, יקירה של ארצות-הברית, אויב החיזבאללה. בעקבות מלחמת לבנון השנייה התפרש הצבא הלבנוני לאורך הגבול לפי דרישת ישראל, ואולמרט הכריז שזהו הישג כביר של ישראל. (עד אז התנגד צה"ל בתוקף להכנסת חיילים לבנוניים ובינלאומיים לשטח, בטענה שהם רק יפריעו לחופש-הפעולה שלו.)

אז מהי מטרת ההתגרות הזאת? אותה המטרה שיש לכל פעולות אולמרט: להישאר בשלטון, על-ידי יצירת מתיחות והשגת פופולריות.

פרובוקציה מס' 2: הר הבית.

לאיסלאם יש שלוש ערים קדושות: מכה, מדינה וירושלים. במכה התכנסו השבוע ראשי פת"ח וחמאס כדי לשים קץ להרג ההדדי ולהקים ממשלת-אחדות. בשעה שהציבור הפלסטיני המודאג היה מרותק לוועידה זו, הנחית עליו אולמרט מכת-פתע בירושלים.

כעילה שימש "שער המוגרבים". זהו אחד משערי חראם אל-שריף, הרחבה הגדולה שבה עומדים מסגד אל-אקצה וכיפת-הסלע. השער הזה גבוה מרחבת הכותל המערבי ועל כן הגישה אליו היא במין גשר עולה.

הגשר הישן התמוטט בשעתו, ובמקומו הותקן גשר זמני. עכשיו הורסת "רשות העתיקות" הישראלית את הגשר הזמני והיא מקימה - לדבריה - גשר קבוע חדש. אבל העבודה נראית הרבה יותר נרחבת.

כמצופה, פרצה מיד מהומה. ב-1967 סיפחה ישראל את השטח הזה וטוענת לריבונות על הר-הבית כולו. הערבים (והעולם כולו) מעולם לא הכירו בסיפוח. בפועל נמצא הר-הבית בשליטת הוואקפ המוסלמי.

ממשלת-ישראל טוענת שהגשר נמצא מחוץ להר-הבית. המוסלמים טוענים שהגשר הוא חלק מהר-הבית. מאחורי הוויכוח הזה עומדים חשדות כבדים, שמא עניין הגשר משמש רק כמסווה לעבודות-חפירה מתחת להר-הבית.

בוועידת קמפ-דייוויד הגיש הצד הישראלי הצעה תמוהה: להשאיר את השטח עצמו בידי המוסלמים, אך להעניק לישראל ריבונות מתחת לפני הקרקע. זה חיזק בצד המוסלמי את האמונה שהישראלים מתכוונים לחפור מתחת להר-הבית, כדי לגלות שם עקבות של בית-המקדש היהודי שנהרס על-ידי הרומאים לפני 1936 שנים. היו שהאמינו שהכוונה האמיתית היא למוטט את המסגדים כדי להקים מחדש את בית-המקדש.

חשדות אלה ניזונים מהעובדה שרוב הארכיאולוגים הישראליים שרתו תמיד את התעמולה הישראלית. מאז ראשית הציונות המודרנית, הם משתדלים לגלות באדמת הארץ הוכחות לנכונות סיפורי התנ"ך. עד כה הם העלו חרס בידם: אין שמץ של הוכחה ארכיאולוגית לא ליציאת מצריים, לא לכיבוש כנען ולא לממלכות שאול, דויד ושלמה. אבל בכמיהתם להוכיח מה שלא ניתן להוכחה (מפני שסיפורי התנ"ך, לפי הרוב העצום של הארכיאולוגים וההיסטוריונים מחוץ לישראל - וגם רבים מהישראלים - אינם אלא מיתוסים קדושים) הרסו הארכיאולוגים הרבה שכבות ארכיאולוגיות של תקופות אחרות.

אבל לא זה העיקר בפרשה הנוכחית. אפשר להתווכח עד סוף הימים למי שייך גשר המוגרבים ומה מחפשים שם הארכיאולוגים. אבל אי-אפשר לפקפק בעובדה שזוהי פרובוקציה: הכול נעשה במחטף, כמבצע צבאי, תוך ניצול מומנט ההפתעה, בלי הידברות עם הצד השני.

איש לא מיטיב לדעת מאולמרט למה לצפות. כראש עיריית ירושלים היה אולמרט אחראי להריגת 85 בני-אדם - 69 פלסטינים ו-16 ישראלים - כאשר ביצע פרובוקציה דומה ו"פתח" מנהרה בקרבת הר-הבית. וכל אחד זוכר, כמובן, שביקורו הפרובוקטיבי של אריאל שרון בהר-הבית גרם במישרין לאינתיפדה השנייה.

זוהי פרובוקציה כלפי מיליארד ורבע מוסלמים, ובמיוחד כלפי העולם הערבי. זוהי סכין בגבו של אבו-מאזן ה"מתון", שאיתו מוכן כביכול אולמרט "להידבר"- בדיוק בשעה שהושג הסכם היסטורי בין פת"ח וחמאס להקמת ממשלת אחדות לאומית. זוהי גם סכין בגבו של מלך ירדן, בעל-הברית הקבוע, הרואה את עצמו כפטרון הר-בית.

וכל זה לשם מה? כדי להוכיח שאולמרט הוא כזה מנהיג חזק שמצפצף על כל העולם, גיבור הר הבית, מגן הערכים הלאומיים.

פרובוקציה מס' 3: מינוי שר-המשפטים.

עם הרשעת חיים רמון בפרשת הלשון הארוכה, התפנה תפקיד שר-המשפטים. אולמרט הנחית מכת-פתע, אחרי שיצר מסך-עשן סמיך בהציגו כמה שמות של מועמדים קבילים. לפתע מינה לתפקיד פרופסור שהוא אויבם הגלוי והקולני של בית-המשפט העליון והיועץ המשפטי.

בית-המשפט העליון הוא כמעט המוסד השלטוני היחידי בישראל הנהנה עדיין מאמון רוב רובו של הציבור. הנשיא הקודם, אהרון ברק, אמר לי פעם: "לבית-המשפט אין דיוויזיות. הכוח שלו טמון באמון הציבור." עכשיו מינה אולמרט שר-משפטים העסוק כבר זמן רב ובקולניות רבה בהרס האמון הזה. נראה כאילו זוהי מטרת חייו, מאז שלא הצליח להפוך את ידידתו הקרובה לשופטת עליונה.

אפשר לראות בזה ניסיון של אולמרט, פוליטיקאי הגורר אחריו שובל ארוך של חשדות שחיתות (שכמה מהן נחקרות כעת על-ידי המשטרה ומבקר-המדינה) לחתור תחת החוקרים, היועץ המשפטי ובתי-המשפט. זוהי גם נקמה בבית-המשפט על שהעז להרשיע את רמון, חברו ובעל-בריתו. מובן שלא התייעץ מראש עם איש במערכת החוק: לא עם היועץ המשפטי ולא עם נשיאת בית-המשפט העליון, דורית בייניש, שנואת- נפשו.

אינני חסיד-שוטה של בית-המשפט העליון. הוא מהווה גלגל חשוב במנגנון הכיבוש. אי-אפשר לסמוך עליו בעניינים כמו חומת-ההפרדה, הריסת הבתים ומאה ואחד המעשים האחרים שהדגל הכוזב של "ביטחון" מתנופף עליהם. אבל הוא המבצר האחרון של זכויות-האדם בתוך המדינה.

מינוי השר החדש הוא פרובוקציה כלפי הדמוקרטיה הישראלית, ועל כן אינו פחות מסוכן משתי הפרובוקציות אחרות.

מה משותף לכל השלוש? קודם כל: החד-צדדיות. 40 שנות כיבוש יצרו מנטליות כיבושית, המונעת כל רצון וכל אפשרות של פתרון בעיות בדרך של הבנה הדדית, דו-שיח ופשרה.

כלפי חוץ וכלפי פנים כאחד שולטת עכשיו שיטה של מאפיה: אלימות, מכות-פתע, חיסול ממוקד.

כאשר שיטה זו מופעלת בידי פוליטיקאי רדוף פרשות שחיתות ומחרחר-מלחמה חסר-מעצורים הנאבק בכל האמצעים על הישרדותו - זהו מצב מסוכן שבעתיים.