אתמול היה אמור להיכנס לתוקפו הצו של אלוף פיקוד המרכז, יאיר נווה, האוסר על נהגים ישראליים לאסוף נוסעים פלסטיניים בשטחים הכבושים. האלוף חובש-הכיפה, ידיד המתנחלים, נימק זאת בטעמי ביטחון. בעבר היו מקרים שבהם הגיעו תושבי הגדה המערבית לשטח ישראל במכוניות ישראליות.

פעילי-השלום הישראליים החליטו שאי-אפשר להשלים עם צו מחפיר כזה. כמה ארגונים תיכננו פעולת-מחאה חריפה ליום הראשון של כניסת הצו לתוקפו. הם אירגנו "שיירת חופש" של בעלי-מכוניות ישראליים שיגיעו לגדה המערבית ויאספו במכוניותיהם תושבים פלסטיניים, שהתנדבו לתפקיד זה.

זאת עמדה להיות הפגנה מרשימה. הנהגים הישראליים ונוסעים הפלסטיניים היו אמורים להפר את החוק בגלוי, והסתכנו במאסר ובמשפט צבאי.

ברגע האחרון "הישעה" האלוף את הצו. ההפגנה לא התקיימה.

הצו שהושעה (אך לא בוטל רשמית) מדיף ריח חזק של אפארטהייד. הוא מצטרף לשורת מעשים של שלטונות-הכיבוש המעלים זיכרונות מהמשטר הגזעני בדרום-אפריקה, כמו בנייתה השיטתית של רשת כבישים בגדה המערבית, המיועדים אך ורק לישראלים ושאסור לפלסטינים לנסוע בהם. או החוק ה"זמני", האוסר על נשים פלסטיניות מהשטחים הכבושים, שנישאו לאזרחים ישראליים, לגור עם בעליהן בישראל. ובעיקר: בניית החומה, הנקראת רשמית "מכשול ההפרדה". בשפה האפריקאנרית, המילה "אפארטהייד" פירושה "נפרדות".

חזון-העתיד של שרון ואולמרט הוא הקמת "מדינה פלסטינית" שאינה אלא קבוצה של איים פלסטיניים בתוך ים ישראלי. קל לראות דמיון בין המובלעות המתוכננות האלה לבין ה"בנטוסטנים" שהוקמו על-ידי המשטר הלבן בדרום-אפריקה - שטחים שבהם היה קיים, כאילו, מימשל-עצמי של שחורים, אך שהיו בפועל מחנות-ריכוז של המימשל הגזעני.

מכל הבחינות האלה, מותר לנו להשתמש במונח "אפארטהייד" במאבק היומיומי נגד הכיבוש. אנחנו מדברים על "חומת אפארטהייד" ועל "נוהלי אפארטהייד". הצו של האלוף נווה נתן לזה גושפנקה כמעט רשמית - גם גורמים הרחוקים מכוחות-השלום הרדיקליים הישוו אותו למשטר האפרטהייד.

לכן הייתה לנשיא-לשעבר ג'ימי קארטר הצדקה מלאה לקרוא לספרו החדש "פלסטין: שלום ולא אפארטהייד". השם עורר את זעמם של "ידידי ישראל" אף יותר מהספר עצמו. איך הוא מעז? להשוות את ישראל למשטר הגזעני המתועב? לייחס מניעים גזעניים לצעדי ממשלת-ישראל שנועדו אך ורק להגנה על אזרחיה מפני הטרוריסטים הערבים? (אגב, על עטיפת הספר מופיע תצלום של הפגנה נגד החומה, שאורגנה על-ידי "גוש שלום" ו"תעיוש". קצה האף של קארטר מצביע על כרזה שלנו שאמרה: "החומה - כלא לפלסטינים, גטו לישראלים".)

נדמה שקארטר עצמו לא לגמרי שלם עם השימוש במילה זו. באחת ההזדמנויות רמז שהיא נוספה לפי דרישת המו"ל, שרצה בשם פרובוקטיבי, מגביר פרסום. אם זאת הייתה הכוונה, הוא הצליח לגמרי. הלובי היהודי המפורסם התגייס במלוא עוזו. קארטר מושמץ כאנטישמי וכשקרן. הוויכוח על המילה בא במקום ויכוח על העובדות המובאות בספר, שכולן נכונות. עד היום לא הופיע הספר בעברית.

ואולם, מי שמשתמש במושג "אפארטהייד" לגבי המציאות בשטחים הפלסטיניים הכבושים, צריך להיות מודע לכך שהדמיון בין הכיבוש הישראלי למשטר הלבן בדרום-אפריקה חל על השיטות בלבד, ולא על המהות. צריכים להבהיר זאת היטב, כדי למנוע טעויות חמורות בניתוח המציאות ובמסקנות הנובעות ממנו.

תמיד מסוכן להביא אנאלוגיות ממדינות אחרות ומזמנים אחרים. אין שתי מדינות ואין שתי סיטואציות הדומות זו לזו לגמרי. לכל סיכסוך יש רקע היסטורי ייחודי משלו. גם כאשר הסימפטומים דומים זה לזה, המחלה יכולה להיות שונה לגמרי.

זה נכון פי כמה לגבי השוואת הסיכסוך הישראלי-פלסטיני לסכסוך שהיה קיים בדרום-אפריקה. די להצביע על כמה מאפיינים שונים לגמרי:

(א) בדרא"פ היה הסיכסוך בין לבנים ושחורים, אך אלה וגם אלה שייכו את עצמם לאותה המדינה. כמעט איש לא הציע לחלק את הארץ בין הלבנים והשחורים.

הסיכסוך שלנו הוא בין שתי אומות שונות, בעלות זהות לאומית נפרדת, שכל אחת מהן שואפת למדינה לאומית משלה.

(ב) בדרא"פ היה רעיון ה"נפרדות" מכשיר בידי המיעוט הלבן לדיכוי הרוב השחור, והציבור השחור דחה אותו פה אחד. אצלנו הרוב העצום של הפלסטינים שואף להיפרד מישראל כדי לקיים מדינה משלהם, וגם רצון הרוב העצום של הישראלים רוצה להיפרד מהפלסטינים. ההפרדה היא משאת-נפשם של הרוב בשני הצדדים, והשאלה היא היכן יעבור הגבול ביניהם. דווקא המתנחלים דוגלים אצלנו באחדות הארץ ובאי-ההיפרדות, כדי לנשל את הפלסטינים ולהרחיב את ההתנחלויות. גם הפונדמנטליסטים האיסלאמיים, המאמינים שהארץ כולה היא "ואקף" מוסלמי, דוגלים באחדות הארץ.

(ג) בדרא"פ שלט מיעוט לבן (10.35%) על רוב עצום של שחורים (77.56%), בני-תערובת (8.69%) ואסיאתים (2.50%). בין הים והירדן חיים אצלנו עכשיו 5.5 מיליון ישראלים-יהודים וכמספר הזה פלסטינים-ערבים (זה כולל 1.4 מיליון הפלסטינים שהם אזרחי ישראל).

(ד) הכלכלה בדרא"פ הייתה בנויה כולה על עבודת השחורים, ולא יכלה להתקיים בלעדיה. ממשלת ישראל הצליחה לגרש את הפלסטינים כמעט לגמרי משוק-העבודה הישראלי והביאה במקומם עובדים זרים.

חשוב להצביע על השוני המהותי הזה, כדי למנוע טעויות חמורות באסטרטגיה של המאבק לסיום הכיבוש.

יש בארץ ובעולם אנשים, המתייחסים אל האנאלוגיה הזאת בלי התייחסות מספקת להבדלים המהותיים שבין שני הסכסוכים. המסקנה שלהם: אפשר להפעיל נגד הכיבוש את אותן השיטות שהצליחו כל כך במאבק נגד המשטר הדרום-אפריקאי: גיוס דעת-הקהל העולמית, בידוד וחרם בינלאומי. אם זה הצליח שם, אז למה לא כאן?

זה מזכיר קצת את הפירכה הקלאסית, שהייתה נלמדת פעם בשיעורים של תורת ההיגיון: אסקימואי מכיר קרח. הקרח הוא שקוף. את הקרח אפשר ללעוס. כשהוא רואה בפעם הראשונה כלי זכוכית, שגם הוא שקוף, הוא מסיק שאפשר ללעוס אותו.

אין ספק שזה חיוני לעורר את דעת-הקהל העולמית נגד הפשעים שמבצעים שלטונות-הכיבוש נגד העם הפלסטיניח, כפי שאנחנו עושים יום-יום, וכפי שעשה עכשיו ג'ימי קארטר. אבל צריך להיות ברור שזוהי משימה קשה לאין ערוך יותר מהמערכה שהביאה לשינוי המשטר בדרום-אפריקה. אחת הסיבות: שליטי משטר האפארטהייד היו במלחמת-העולם השנייה שותפי הנאצים ואף נכלאו בשל כך, ועל כן עוררו תיעוב כללי בעולם. ישראל מקובלת בעולם כ"מדינת ניצולי השואה", ונהנית בשל כך מאהדה גורפת.

טעות חמורה היא לחשוב שדעת-הקהל העולמית תשים קץ לכיבוש. קץ זה יבוא רק כאשר הציבור הישראלי עצמו ישתכנע לעשות זאת.

יש עוד הבדל עצום בין שני הסכסוכים, ויתכן שהוא חשוב יותר מכל האחרים: בדרא"פ לא יכלה להתעורר שאיפה לטיהור אתני. גם הלבנים הבינו שאין קיום למדינה בלי האוכלוסייה השחורה. אבל בישראל קיימת שאיפה זו, בגלוי ובסתר. אחד מנציגיה הבולטים, אביגדור ליברמן, הוא חבר הממשלה וזכה השבוע בברכת הנשיא בוש, שהורה לקונדוליסה רייס להיפגש עימו. אפשר לומר: הלוואי והסכנה הגדולה ביותר המרחפת על ראש העם הפלסטיני תהיה סכנת האפארטהייד. האמת היא שמאיימת עליו סכנה הרבה-הרבה יותר חמורה: הטרנספר.

יש בישראל ובעולם אנשים, המביאים את דוגמת ה"אפארטהייד" למסקנתה ההגיונית: שהפיתרון יהיה אצלנו כמו בדרום-אפריקה. שם נכנעו הלבנים והשילטון עבר לידי הרוב השחור. המדינה נשארה מאוחדת. תודות למנהיגים חכמים, ובראשם נלסון מנדלה ופרדריק דה-קלרק, זה עבר בלי שפיכות-דמים.

בישראל זה חלום יפה של אחרית-הימים, ובהכירנו את הנפשות הפועלות וחרדותיהן הוא יהפוך בהכרח לסיוט. בארץ חיות שתי אומות בעלות תודעה לאומית חזקה מאוד. אחרי 125 שנות סכסוך אין שמץ של סיכוי שהן יחיו ביחד במדינה אחת, ישתתפו בשלטון משותף, ישרתו בצבא אחד וישלמו את אותם המסים. מבחינה כלכלית, טכנולוגית והשכלתית, הפער בין שתי האוכלוסיות הוא עצום, ודווקא מציאות זו תביא במהרה למשטר שיהיה דומה לדרום-אפריקה של אז.

בישראל מתהלך השד הדמוגראפי ואוכל כל חלקה טובה. יש חרדה גדולה שמא ישתנה המאזן הדמוגראפי גם בישראל שבתוך הקו הירוק. מדי בוקר סופרים את התינוקות - כמה יהודים נולדו, וכמה ערבים. זוהי הסיבה העיקרית להפליה הבוטה של אזרחי-ישראל הערביים. במדינה משותפת תגדל הפלייה זו פי מאה. מגמת הנישול והגירוש לא תדע גבול, ההתנחלות היהודית הפראית תגדל ותפרח, ויחד איתה המגמה להצר את צעדי הערבים בכל דרך אפשרית. בקיצור: גיהינום.

סביר לקוות שבעוד 50 שנה תהיה המציאות שונה. אין לי ספק שתקום פדרציה של שתי המדינות, ואולי תכלול גם את ירדן. יאסר ערפאת דיבר איתי על כך כמה פעמים. אבל לא הפלסטינים ולא הישראלים יכולים להרשות לעצמם 50 שנים נוספות של שפיכות-דמים, כיבוש וטיהור אתני זוחל.

הכיבוש יבוא אל קיצו במסגרת של שלום בין שני העמים, שיחיו בשתי מדינות-שכנות - ישראל ופלסטין - שהקו הירוק יפריד ביניהן. אני מקווה שזה יהיה גבול פתוח.

אז גם ייסעו - שמו שמיים - פלסטינים באופן חופשי במכוניות ישראליות, וישראלים במכוניות פלסטיניות. איש לא יזכור אז את יאיר נווה, כשם שאיש לא יזכור את דן חלוץ. אמן.