שאלה אחת לא נשאלה אף באחד מכלי התקשורת: מדוע, בעצם, אנחנו לא שם? האם ישראל אינה שוכנת באסיה?

זה בכלל לא עלה על הדעת. אנחנו? באסיה? מה פתאום?!

כשצפיתי באירוע בתחנת "אל-ג'זירה", נזכרתי לפתע ביום-שנה פרטי, שנשמט לגמרי מזיכרוני.

לפני 60 שנה בדיוק קיבצתי קבוצה קטנה של צעירים והקמנו חוג שקרא לעצמו "ארץ-ישראל הצעירה". בכסף שהוצאנו מכיסינו (כולנו היינו אז תפרנים) הוצאנו מפעם לפעם כתב-עת בשם "במאבק".

"במאבק" היכה גלים סוערים, מפני שהשמיע דברי-כפירה מרגיזים. בניגוד למיתוס הציוני השולט, הוא טען שאנחנו, הדור החדש שגדל בארץ, מהווים אומה חדשה, האומה העברית. בניגוד לקבוצת "הכנענים" של יונתן רטוש, שקדמה לנו, קבענו (א) שהאומה החדשה היא חלק מהעם היהודי, כמו שאוסטרליה היא חלק מהעם האנגלו-סכסי, ו(ב) שאנחנו אומה-אחות לאומה הערבית המתחדשת בארץ ובמרחב כולו.

ולא פחות חשוב: מכיוון שהאומה העברית החדשה נולדה בארץ, והארץ שוכנת באסיה, אנחנו אומה אסיאתית, בעלת-ברית טבעית לכל האומות האסיאתיות והאפריקאיות השואפות לשחרור מעול הקולוניאליזם האירופי.

ביום הרביעי, 19 במארס 1947, כמה חודשים אחרי הופעת הגיליון הראשון של "במאבק", הופיעה בעיתון "הבוקר" הידיעה הבאה: "חוג 'ארץ-ישראל הצעירה' שלח מברק-ברכה לפאנדיט ג'אוארהאלאל ניהרו בניו-דלהי לרגל כינוס הוועידה הפאן-אסיאתית. במברק נאמר: לרגל הוועידה הפאן-אסיאתית הראשונה, קבל נא את ברכת הנוער הארצישראלי ליוזמתך ההיסטורית. תתלכד-נא שאיפת החרות של עמי אסיה החדשה, אשר מאבקך הגיבורי משמש לה אות ומופת. תחי אסיה הצעירה, המאוחדת והמתעוררת, חלוצת האחווה והקדמה."

ידיעה דומה הופיעה באותו היום גם בעמוד הראשון של "פלסטיין פוסט" (קודמו של "ג'רוסלם פוסט"). שם צוינו גם שמות החותמים: אורי אבנרי, עמוס אילון ובן-עמי גור.

"במאבק" הופיע מעת לעת, כשהיה לנו די כסף, עד למלחמת תש"ח. בעיתונות העברית הופיעו יותר ממאה תגובות, כמעט כולן שליליות, וחלקן השמצות חריפות. הסופר משה שמיר, אז איש השומר הצעיר, כינה אותו "במת-אבק".

כשפרצה המלחמה, כל הפרק הזה נמחק ונשכח. אך כמעט כל מה שאמרנו לפני 60 שנה נשאר רלוונטי היום. ויותר מכל רלוונטית השאלה: לאיזו יבשת שייכת מדינת-ישראל?

אני מאמין שאחת הסיבות העמוקות ביותר לסכסוך ההיסטורי בינינו לבין העולם הערבי בכלל, והעם הפלסטיני בפרט, נעוצה בעובדה שהתנועה הציונית, מאז יומה הראשון, הכריזה שאינה שייכת למרחב שבו אנחנו חיים. אולי זו אחת הסיבות לכך שגם אחרי ארבעה דורות אין הסכסוך נרפא.

בנימין זאב הרצל כתב, כידוע, במסמך המכונן של התנועה הציונית, הספר "מדינת היהודים": "למען אירופה נהיה (בארץ-ישראל) קטע של החומה נגד אסיה...חיל-החלוץ של התרבות נגד הברבריות..." נימה זו עוברת כחוט-השני בכל תולדות הציונות ומדינת-ישראל עד היום. לפני כמה שבועות הכריז השגריר הישראלי באוסטרליה, נפתלי תמיר, ש"אסיה שייכת לגזע הצהוב, ואילו אנחנו לבנים ואין לנו עיניים מלוכסנות."

אפשר לסלוח להרצל, איש אירופי בכל רמ"ח אבריו, שחי בתקופה שבה שלט האימפריאליזם במחשבה האירופית. אבל כיום, ארבעה דורות לאחר-מכן, ממשיכים מעצבי דעת-הקהל, ילידי הארץ, באותו קו בדיוק. אהוד ברק השווה את המדינה ל"ווילה בלב הג'ונגל" (הג'ונגל הערבי), וגישה זו מתבטאת, בנוסח זה או אחר, בדברי כל הפוליטיקאים שלנו. ציפי לבני אוהבת לדבר על "השכונה המסוכנת" שבה אנחנו חיים, ויועצו של אריאל שרון קבע שלא יהיה שלום עד אחרי ש"הפלסטינים יהפכו לפינלנדים."

הנבחרת שלנו משחקת בליגה האירופית, האירוויזיון הוא אירוע לאומי אצלנו, 95% של פעילותנו המדינית מתנהלת באירופה ובצפון-אמריקה. אבל התופעה חורגת בהרבה מעבר לתחום הפוליטי - זוהי "השקפת-עולם", במובן המילולי של המושג. בעולם שלנו, ישראל היא חלק מאירופה.

בשנות ה-50 ביקשתי את דוש, אז הקריקטוריסט של "העולם הזה", לצייר קריקטורה שאני גא בה עד היום: היא מראה מפה של מזרח הים התיכון, כשיד המחזיקה במספריים יוצאת מיוון וחותכת את מדינת-ישראל מאסיה. חבל שלא הוספתי ציור שני, ובו מודבקת ארץ-ישראל לדרום-צרפת, או, עדיף, למיאמי.

בימים אלה כבר קשה למצוא מישהו שיטען כי תרבויות אסיה - סין, הודו - הן ברברית. אבל קל למצוא אנשים בישראל, ובמערב כולו, המאמינים כי העולם הערבי, וכל העולם המוסלמי, הם "ג'ונגל". מי שזוהי השקפתו אינו מסוגל לעשות שלום. הרי לא עושים שלום עם נמרים טורפים ונחשים ארסיים.

בימי "במאבק" טבענו את הסיסמה "השתלבות במרחב השמי". אך איך אפשר להשתלב במרחב, אם הוא נתפס כג'ונגל?

השקפת-עולם אינה עניין ערטילאי. יש לה השפעה עצומה על החיים. היא משפיעה כשהיא מודעת, והיא משפיעה פי כמה יותר כשהיא בלתי-מדעת. היא מעצבת את ההכרעות המעשיות, מבלי שבעלי ההכרעה אף מודעים לה. גם הפוליטיקאים הם רק בני-אדם (במקרה הטוב), ומעשיהם מונחים על-ידי אמונותיהם הכמוסות.

אנחנו רגילים לראות ב"קונספציה" אם כל חטאת, מקור כל התבוסות והכישלונות שלנו. אבל מהי "קונספציה", אם לא ביטוי מודע של השקפת-עולם בלתי-מודעת?

השקפת-העולם משפיעה על תחומים רבים בחיי המדינה. היא לב-ליבה של מערכת-החינוך, המעצבת את תודעת הדור הבא. זוהי, אולי, מערכת-החינוך היחידה בעולם שאינה מלמדת את ההיסטוריה של מולדתה. בבית-הספר שלנו כמעט ולא מלמדים דבר על ההיסטוריה של הארץ, ובמקום זה מלמדים את ההיסטוריה של "עם ישראל". זו מורכבת מתולדות הממלכה הקדומה ("הבית הראשון"), אחר-כך תולדות היישוב היהודי בארץ לפני ואחרי הספירה הנוצרית ("הבית השני"). אחר-כך היא עוזבת את הארץ ומלווה את עם-ישראל בתפוצותיו לכמה אלפי שנים וחוזרת עם ההתנחלות הציונית. במשך קרוב לאלפיים שנה, תולדות הארץ נעלמות מבית-הספר.

פעם עמדתי על כך בנאום שלי בכנסת. אמרתי שילד ישראלי שנולד בארץ, יהודי או ערבי, צריך ללמוד את תולדות הארץ על כל תקופותיה ועמיה - וביניהם הכנענים, בני-ישראל, היוונים, הרומאים, הערבים, הצלבנים, הממלוכים, התורכים, הבריטים, הפלסטינים, הישראלים, ועוד ועוד. אפשר ללמוד בנפרד גם את ההיסטוריה של היהודים בפזורה. שר-החינוך, זלמן ארן, הגיב בהומור, והתעקש מאז לקרוא לי "הממלוכ".

לאחרונה פשטה בארץ אופנה חדשה: פוליטיקאים ופרשנים מדברים על סכנת-ההשמדה המרחפת, כביכול, על מדינת-ישראל. כמעט לא ייאמן: מדינת-ישראל היא מעצמה אזורית, כלכלתה איתנה ומתפתחת, הטכנולוגיה שלה מן המתקדמות בעולם, צבאה חזק מכל הצבאות הערביים גם יחד, יש לה מצבור עצום של פצצות גרעיניות. גם אם איראן תזכה בפצצה משלה, לא יעלה על דעתה להשתמש בה מול יכולת-התגמול הישראלית.

אז מניין הפחד הזה בשנתה ה-59 של המדינה? חלק נובע, בלי ספק, מזיכרונות השואה, הטבועים בתודעה הלאומית. אך חלק אחר נעוץ בהרגשה הזו של אי-שייכות למרחב, של ארעיות, של חוסר-שורשיות.

יש לזה, כמובן, גם השלכות פנימיות. התודעה לובשת גם צורה של אינטרסים ממשיים. הטענה שאנחנו עם אירופי מקנה למעמד השליט שלנו, שהוא עדיין אשכנזי-אירופי, בכורה אוטומטית על פני הרוב הגדול של אזרחי המדינה, שהם יהודים יוצאי אסיה ואפריקה וערבים-פלסטינים. הבוז העמוק לתרבותם, המלווה את המדינה מאז יומה הראשון, מקל מאוד על הפלייתם בתחומים רבים.

שינוי תודעתו של ציבור אינו עניין לטווח קצר. אי-אפשר להשיג זאת בצו מגבוה. זהו תהליך ארוך ועמוק. אך באיזשהו שלב נצטרך להתחיל בו, וקודם כל במערכת-החינוך.

את החוברת "מלחמה או שלום במרחב השמי", שפרסמתי באוקטובר 1947, כמה שבועות לפני פרוץ מלחמת תש"ח, נפתחה במילים:

"כשאבותינו הציונים החליטו להקים 'מקלט בטוח' בארץ-ישראל, הייתה בידם הברירה בין שתי דרכים: הם יכלו להופיע בקדמת-אסיה ככובש אירופי, הרואה עצמו ראש-גשר לגזע ה'לבן' ואדון ה'ילידים'...(או) לראות עצמם כעם אסיאתי החוזר למולדתו."

כאשר כתבתי את המילים האלה, הייתה התעוררות אסיה עדיין בגדר חלום. מלחמת-העולם השנייה הסתיימה אך שנתיים לפני כן, וארצות-הברית הפכה למעצמת-על כל-יכולה. אבל בימים אלה מתחוללת מהפכה שקטה בעלת ממדים אדירים. אומות אסיה, ובראשן סין והודו, הופכות למעצמות כלכליות ומדיניות. המאזן העולמי משתנה בהתמדה. האם איננו צריכים לשייך את עצמנו, בהדרגה, למחנה זה?

את החוברת ההיא, לפני 60 שנה, סיימתי במילותיו של שיר ששרנו אז:

"פנינו אל השמש העולה / דרכנו שוב פונה מזרחה..."