כאשר האיץ הרמטכ"ל בממשלה לצאת למלחמה הוא לא הגיש לה שום תכנית.

זאת גילתה השבוע ועדת-חקירה צבאית.

זוהי עובדה מדהימה.

תכנית איננה דבר ערטילאי, שאפשר איתו ואפשר בלעדיו. מלחמה בלי תכנית היא כגוף בלי עמוד-שדרה. האם יעלה על הדעת לבנות בניין בלי תכנית? להקים גשר? לייצר מכונית? לקיים ועידה? והרי מלחמה, בניגוד לבית, לגשר או למכונית, הורגת אנשים. עצם מהותה היא הרג והרס.

כמעט כל מלחמה יזומה היא פשע. לצאת למלחמה כזאת בלי תכנית והכנה מתאימה היא חוסר-אחריות גמור - זהו חטא על פשע.

כאשר מדינה יוצאת למלחמה יזומה , רצף הדברים הוא - בקווים גסים - כך:

1- הממשלה קובעת מטרה מדינית ברורה.

2- הממשלה שוקלת אם ניתן להשיג אותה באמצעות מלחמה - אחרי ששקלה אם ניתן להשיג אותה בדרכים אחרות.

מכאן עוברים הדברים מההנהגה המדינית אל ההנהגה הצבאית. תפקידה:

3- לחבר תכנית אסטרטגית להשגת המטרה שקבעה הממשלה.

4- לתרגם את התכנית האסטרטגית לתכנית טקטית. בין השאר: לקבוע מהם הכוחות הדרושים, אילו כוחות יופעלו, מה היעדים של כל כוח, ומה הזמן שנקבע לו להשגתם, ולצפות מראש את מהלכי הצד השני.

5- להכשיר את הכוחות למילוי משימותיהם, לאמן ולצייד אותם בהתאם.

ממשלה חכמה גם תחשוב על המצב הרצוי האמור להיווצר בעקבות המלחמה, ותורה לצבא לעצב את תכנית-המלחמה בהתאם.

עכשיו מתברר ששום דבר מכל אלה לא נעשה. לא הייתה מטרה מוגדרת, לא הייתה תוכנית מדינית וצבאית, לא היו יעדים ברורים לכוחות והם לא הוכשרו. שום דבר מכל זה לא היה כלל אפשרי בלי תוכנית-מלחמה מרכזית.

מלחמה ללא תכנית אינה מלחמה כלל, אלא הרפתקה. ממשלה היוצאת למלחמה בלי תכנית אינה ממשלה כלל, אלא חבורה של פוליטיקאים מופקרים. מטכ"ל היוצא למלחמה בלי תכנית אינו מטכ"ל כלל, אלא קבוצה של גנרלים.

וכך השתלשלו הדברים, כפי שמצטייר מדו"חות הוועדות: הממשלה החליטה על המלחמה בחיפזון, תוך כמה שעות, מבלי להגדיר שום מטרה.

בימים שלאחר מכן הופרחו באוויר כמה וכמה מטרות, ששימשו בערבוביה, ושרדפו זו את זו. זה כשלעצמו אסון מובטח מראש: כל מטרה מחייבת שיטות ואמצעים השונים ממה שדרוש להשגת מטרה אחרת.

בין המטרות שהועלו: שחרור שני החיילים השבויים, השמדת חיזבאללה, חיסול מצבור הטילים בדרום-לבנון, הרחקת חיזבאללה מהגבול, ועוד.

אילו הוטל על קצינים לחבר תוכנית-מלחמה להשגת כל אחת מן המטרות האלה, היו נוכחים לדעת שכולן מופרכות. אף אחת מהן אינה ניתנת להשגה באמצעות מלחמה.

הרעיון שניתן לשחרר את שני השבויים במלחמה מגוחך בעליל. אי-אפשר להרוג יתוש בפטיש. האמצעי המתאים היה דיפלומטיה. יתכן שמישהו היה מציע לחטוף כמה מראשי חיזבאללה כדי לזרז חילופי-שבויים. הכול - חוץ ממלחמה.

השמדת חיזבאללה במלחמה אינה אפשרית, וזה היה ברור מראש. הכוח הלוחם הוא חלק מתנועה פוליטית, המושרשת עמוק במציאות הלבנונית (כפי שניתן לראות בימים אלה מעל כל מסך טלוויזיה). אי-אפשר לחסל תנועת-גרילה כזאת באמצעים של צבא סדיר, ובוודאי לא במכה אחת ובטווח של ימים ושבועות.

השמדת מצבור הטילים? אילו ישבו לחבר תכנית צבאית, היו נוכחים לדעת שהפצצה מהאוויר יכולה להשיג זאת באופן חלקי. השמדה טוטאלית הייתה מחייבת את כיבוש כל דרום-לבנון, הרבה מעבר לליטני. באותו זמן היה נחשף חלק גדול של ישראל לירי הטילים, מבלי שהאוכלוסייה מוכנה לכך. אילו זה הוצג לממשלה כך, האם הייתה מחליטה מה שהחליטה?

הרחקת הנוכחות הגלויה של חיזבאללה בכמה קילומטרים צפונה אינה מטרת-מלחמה ראויה. הצבת מטרה כזאת למלחמה, שבה נהרגים המוני בני-אדם ונהרסים שכונות וכפרים שלמים, הייתה גובלת בשיגעון.

אבל הממשלה הייתה פטורה משיקולים כאלה. היא לא הציבה שום מטרה ברורה, ועל כן לא דרשה וגם לא קיבלה שום תכנית.

אם ההפקרות של ההנהגה המדינית מחפירה, הרי ההפקרות של ההנהגה הצבאית מחפירה שבעתיים.

גם המטכ"ל יצא למלחמה בלי שום מטרה מוגדרת, ובלי שום תכנית. התכנית שהייתה קיימת, ושתורגלה היטב, ננטשה ונשכחה. מה פתאום תכנית? ממתי ישראלים מתכננים? ישראלים מאלתרים, ועל כך גאוותם.

אז אילתרו. הרמטכ"ל, איש חיל-האוויר, החליט שדי בהפצצות: אם נהרוג די אזרחים ונחריב די בתים, כבישים וגשרים, יכרע הציבור הלבנוני ברך וייעשה ככל העולה על דעת ממשלת ישראל, יהיה אשר יהיה.

כשזה לא הלך (כפי שניתן היה לצפות מראש) ורוב הציבור הלבנוני מכל העדות התייצב מאחורי חיזבאללה, הבין הרמטכ"ל שאין מנוס ממבצע קרקעי. מכיוון שלא הייתה תכנית, הוא אילתר. הכוחות הוכנסו לשטח בלי יעדים ברורים, לא נקבעו לוחות-זמנים, אותם היעדים נכבשו שוב ושוב. התוצאה הסופית: הכוחות נגסו בסך-הכול בשוליים של שטח חיזבאללה, ללא שום הישג ממשי, אך תוך אבידות קשות.

אי-אפשר לומר שמטרות המלחמה לא הושגו. פשוט לא היו מטרות.

הדבר הכי גרוע אינו חוסר תוכנית. הדבר הכי גרוע היה שאלופי צה"ל כלל לא הרגישו בחסרונה.

החוקרים של מבקר-המדינה גילו בשבוע שעבר פרט, שנראה שולי, אך שיש לו חשיבות רבה: רוב רובם של אלופי המטכ"ל לא עברו כלל את הקורסים של הפיקוד העליון, המשולים אצלנו לאקדמיה הצבאית.

פירוש הדבר: הם לא למדו את ההיסטוריה הצבאית ואת עקרונות האסטרטגיה. הם בסך-הכול טכנאים צבאיים, בדומה להנדסאים וכלכלנים. אני מניח שהם מבינים את הצד הטכני של המקצוע: איך להזיז כוחות, איך להפעיל מערכות-נשק. אבל הם לא קראו ספרים על תורת המלחמה, לא למדו איך נהגו מצביאים לדורותיהם, לא התוודעו להוגי-הדעות הצבאיים הגדולים. (עד כמה שידוע לי, אהוד ברק יוצא מהכלל.)

מפקד מוכשר צריך להיות בעל אינטואיציה. בוודאי. אבל אינטואיציה ניזונה מניסיון - הניסיון העצמי, הניסיון של צה"ל והניסיון המצטבר של מאות שנים של מלחמות.

לדוגמה: אילו קראו את ספריו של באזיל לידל-הארט, אולי גדול הפרשנים הצבאיים במאה שעברה, הם היו לומדים שמלחמת דויד וגוליית לא הייתה קרב בין נער בעל נשק פרימיטיבי נגד לוחם גדול, משוריין וחמוש, כפי שנדמה, אלא להפך: קרב של לוחם מתוחכם, בעל נשק חדיש הפוגע מרחוק, נגד לוחם מסורבל, מצויד בנשק מיושן.

במלחמת לבנון הופיע דויד בדמות חיזבאללה, כוח נייד ובעל-תושייה, ואילו צה"ל היה משול לגוליית, כבד, מוכה-שיגרה, בעל נשק בלתי-מתאים.

מי שקרא את הטור הזה יודע שהתרענו על כל זה עוד בימי המלחמה. אבל כאשר אמרנו זאת, הייתה הביקורת שלנו חשודה כמשוחדת, שהרי התנגדנו למלחמה עצמה וגינינו אותה כבלתי-מוסרית, מיותרת וחסרת-תכלית.

עכשיו באות ועדות-חקירה צבאיות, שמונו על-ידי הרמטכ"ל עצמו ( כמעט ארבעים ועדות!), ומאשרות בזו אחר זו כמעט כל מילה שאמרנו בזמן אמת. ולא רק מאשרות, אלא מוסיפות פרטים למכביר, המחמירים את התמונה פי כמה.

זוהי תמונה קודרת של אנדרלמוסיה כללית: מבצעים מאולתרים, בלבול פיקודי, אי-הבנת הפקודות, פקודות שניתנו ובוטלו וניתנו מחדש, יחידות בלתי-מאומנות ובלתי-מצוידות כראוי, מפקדים בלתי-כשירים, קציני מטכ"ל המורידים פקודות למפקדים זוטרים תוך עקיפת שרשרת-הפיקוד. צבא שהיה פעם אחד הטובים בעולם, שקצינים מארצות רבות באו ללמוד ממנו, הפך לגוף בלתי-יעיל ובלתי-כשיר.

מה שהוועדות אינן אומרות בפה מלא הוא: איך זה קרה?

חוץ מכמה רמיזות פה ושם, הן אינן אומרות איך הידרדרנו למצב הזה. מה קרה לצה"ל?

גם זאת אמרנו מזמן: צה"ל הוא קורבן הכיבוש.

בעוד חצי שנה ימלאו 40 שנה לכיבוש השטחים הפלסטיניים. אין בעולם תקדים לכיבוש צבאי כל כך ארוך. כיבוש צבאי הוא מכשיר שנוצר מטבע הדברים כאמצעי זמני, לזמן מוגבל. במהלך של מלחמה כובש הצבא שטח אויב, הוא מחזיק בו עד לסיום המלחמה, ואז נקבע גורל השטח בהסכם-השלום.

שום צבא נורמלי אינו שש לתפקיד של צבא-כיבוש, בידעו שהוא הורס את עצמו, משחית אותו מבפנים, פוגע בו בגוף ובנפש, מסיט אותו מתפקידו וכופה עליו שיטות שאין להן ולא כלום עם ייעודו האמיתי - להגן על המדינה בעת מלחמה.

אצלנו הפך הכיבוש כמעט מראשיתו למכשיר פוליטי להשגת מטרות, שהן זרות לתפקיד הצבא. להלכה זהו מימשל צבאי, אך למעשה זהו מימשל קולוניאלי, שבו ממלא צה"ל את התפקיד הבזוי של משטרה מדכאת ועושקת אזרחים.

אין היום אף קצין אחד בשרות פעיל הזוכר את צה"ל שלפני-הכיבוש, זה שגדל בישראל "הקטנה" בתחומי הקו הירוק, שהביס חמישה צבאות ערביים בשישה ימים, ושבראשו עמד המטכ"ל המזהיר בראשות יצחק רבין. כל מפקדי מלחמת-לבנון השנייה התחילו את הקאריירה שלהם כבר בצבא-הכיבוש. הצלחתו הצבאית האחרונה של צה"ל, עדיין בתחילת הכיבוש, הושגה במלחמת יום-כיפור, לפני שנות דור.

צבא שמלאכתו מורכבת מ"חיסולים ממוקדים" (שבית-המשפט העליון נתן להם השבוע הכשר מביש), החרבת בתים, התעמרות בחלשים חסרי-מגן, השפלת אזרחים במחסומים ללא-ספור, רדיפה אחרי ילדים מיידי-אבנים, הריגת ילדים ומאה ואחד המעשים היומיומיים של צבא-כיבוש, אינו כשיר למלחמה אמיתית, אפילו נגד כוח-גרילה קטן.

השחתת צה"ל והריקבון שפשט בו, המתגלה בכל כיעורו בחקירת המלחמה, מהווים סכנה למדינת-ישראל.

לא די בסילוק הרמטכ"ל (ששערוריית הישארותו בתפקידו נוספת על כל שערוריות המלחמה), ולא די בהחלפת הצמרת כולה. יש צורך ברפורמה מן היסוד, שינוי פני צה"ל בכל התחומים ובכל הדרגים. כל עוד נמשך הכיבוש אין אפילו טעם להתחיל בכך.

תמיד אמרנו: הכיבוש משחית. עכשיו צריך לומר בפה מלא: הכיבוש מסכן את ביטחון המדינה.