המסר שלי היה מעודד. ציפיתי שמעז ייצא מתוק. שמעשה-הזוועה גילה את עומק השנאה לארצות-הברית הפושטת בעולם בכלל, ובעולם המוסלמי בפרט. המסקנה המתבקשת הייתה שארצות-הברית לא תרצה להילחם ביתושים בלבד, אלא לייבש את הביצה. מכיוון שאחת הסיבות לשנאה - אם לא הסיבה העיקרית - היא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, תפתח ארצות-הברית במאמץ מרוכז להשגת שלום בין שני העמים.

כך אמר ההיגיון הקר. אבל זה לא קרה. קרה ההפך.

לא ההיגיון הקר הוביל את המדיניות האמריקאית. במקום לייבש ביצה אחת, היא יצרה ביצה שנייה. במקום לדחוף את הישראלים והפלסטינים לקראת שלום, היא פלשה לעיראק. לא זה בלבד שהשנאה לאמריקה לא פחתה, אלא שגברה פי כמה.

כך עשיתי שגיאה שהזהרתי מפניה לא-אחת: להניח שמה שאומר ההיגיון הוא מה שיקרה. במציאות, אסור לאדם רציונלי להתעלם ממישקל הבלתי-רציונלי בפוליטיקה. במלים אחרות: זה בלתי-רציונלי להתעלם מהבלתי-רציונלי.

ג'ורג' בוש הוא אדם בלתי-רציונלי בעליל. הוא התגלמות חוסר-הרציונליות. במקום להסיק את המסקנה ההגיונית ממה שקרה ולפעול על פיה, הוא פנה לכיוון ההפוך, ומאז הוא מתעקש "להמשיך באותו הכיוון".

עד שבא ג'יימס בייקר.

מכיוון שאני כבר עוסק בהודאות, עלי להודות שאני דווקא די מחבב את ג'יימס בייקר.

אני יודע שזה ידהים כמה מידידיי הטובים. "בייקר?!" הם יתפלצו, "הקונסוליירה של משפחת בוש? האיש שעזר לבוש-הבן לגנוב את הבחירות ב-2000? איש הימין המובהק?"

כן, כן, אותו בייקר. אני מחבב אותו בגלל ההיגיון הקר שלו, סגנונו הברור והבוטה, מינהגו להגיד את דברו בלי כחל ושרק, אומץ-הלב שלו. אני מעדיף סגנון זה על הצדקנות המתחסדת של מנהיגים אחרים, שבאה להסתיר את כוונותיהם האמיתיות. אני מוכן בכל עת להחליף את אולמרט בבייקר, ולתת את עמיר פרץ כבקשיש.

אבל זה עניין של טעם. יותר חשובה העובדה שבמהלך כל ארבעים השנים האחרונות ג'יימס בייקר היה המנהיג היחידי בארצות-הברית ובעולם כולו שהעז לפעול נחרצות נגד המחלה הממארת של מדינת-ישראל: ההתנחלויות. כשהיה שר-החוץ, הודיע לממשלת-ישראל בפשטות שהוא ינכה את הוצאות ההתנחלויות מהכספים המגיעים לישראל בחסות ארצות-הברית. איים ואף קיים.

בכך התגרה בייקר באומץ-לב בלובי הפרו-ישראלי בארצות-הברית, היהודי והנוצרי גם יחד. אומץ-לב כזה נדיר מאוד באמריקה, כשם שהוא נדיר בישראל.

השבוע התפרסם הדו"ח של הוועדה לבדיקת המצב בעיראק, שבייקר עמד בראשה.

הוא מאשר את כל הנבואות השחורות שהשמיעו רבים בעולם - ואני ביניהם - לפני שבוש ושות' יצאו להרפתקה העקובה-מדם. בשפתו היבשה והנוקבת אומר בייקר שארצות-הברית אינה מסוגלת לנצח שם. למעשה הוא אומר לציבור האמריקאי: בואו נסתלק משם, לפני שהחייל האמריקאי האחרון יצטרך לברוח במסוק מגג השגרירות האמריקאית, כפי שקרה בוויאט-נאם.

בייקר קורא לחיסול הקונספציה של בוש, ומציע קונספציה חדשה ושלמה. למעשה זוהי דרך אלגנטית להימלטות מעיראק, מבלי שהדבר ייראה כבריחה. עיקריה: הידברות עם איראן וסוריה, ועידה בינלאומית, הוצאת החטיבות הלוחמות של צבא ארצות-הברית והשארת אנשי הדרכה בלבד. זה מוצע עכשיו על-ידי הוועדה הדו-מפלגתית, שמחצית חבריה רפובליקאים ומחציתם דמוקרטים.

בשבילנו, הישראלים, מעניינים, כמובן, הדברים שבייקר אומר עלינו. אותי הם מעניינים במיוחד, איך לא, מכיוון שהם חוזרים כמעט מילה במילה על הדברים שאמרתי אחרי ה-11 בספטמבר, הן במאמרים שלי בארץ, הן בהרצאות שלי בארצות-הברית.

נכון, בייקר אומר אותם באיחור של ארבע שנים. בארבע השנים האלה נהרגו אלפי חיילים אמריקאיים ורבבות אזרחים עיראקיים, וכל אחד מהם נהרג לשווא. אך כפי שאני נוהג להדגים זאת: כשאוניית-ענק כמו ארצות-הברית מסתובבת, היא עושה עיגול גדול מאוד, וזה לוקח זמן. אנחנו, בספינת-המרוץ הקטנה הקרויה ישראל, יכולנו לעשות זאת הרבה יותר מהר - אילו היה לנו השכל לעשות זאת.

בייקר אומר בפשטות: כדי לסיים את המלחמה בעיראק ולהתפייס עם העולם הערבי, על ארצות-הברית להביא לסיום הסיכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא לא אומר בפירוש שצריכים לכפות את השלום על ישראל, אך זוהי הכוונה השקופה.

בניסוחו הברור: "ארצות-הברית לא תהיה מסוגלת להשיג את מטרותיה במזרח התיכון אלא אם כן היא תטפל במישרין בסכסוך הערבי-ישראלי."

הוועדה שלו קובעת שצריך להיפתח מיד משא-ומתן בין ישראל ו"הנשיא מחמוד עבאס", במטרה להגשים את פיתרון-שתי-המדינות. במסגרת המשא-והמתן הזה צריך לטפל בעניינים הנוגעים ל"מעמד הסופי של גבולות, התנחלויות, ירושלים, זכות השיבה וסוף הסכסוך".

הענקת התואר "נשיא" לאבו-מאזן והשימוש בצמד-המילים "זכות השיבה" הקפיצו מיד את המערכת הפוליטית בישראל. אפילו בהסכם אוסלו, בפרק הדן במשא-ומתן ל"הסדר הקבע", דובר רק על "פליטים". בייקר, כדרכו, קורא לדברים בשמם.

במקביל, הוא מציע להשתמש במקל ובגזר כדי להביא לשלום בין ישראל וסוריה. ארצות-הברית זקוקה לשלום זה כדי להעביר את סוריה למחנה שלה. המקל יכפה על ישראל את החזרת רמת-הגולן. הגזר הוא הצבת חיילים אמריקאיים על הגבול, כך שאמריקה תערוב שם לביטחון ישראל. בתמורה הוא דורש מסוריה, בין השאר, להפסיק כל סיוע לחיזבאללה.

אחרי מלחמת-המפרץ הראשונה הכריח בייקר - אותו בייקר - את כל הצדדים לסכסוך לבוא לוועידה בינלאומית במדריד. לשם כך כופף את ידו של ראש-הממשלה יצחק שמיר, שכל תורתו התמצתה במילה אחת ובסימן-קריאה אחד: "לא!" וסיסמתו הייתה "הערבים הם אותם הערבים, והים הוא אותו הים."

בייקר הביא את שמיר למדריד, כשהוא כבול בידיו וברגליו, ולא נתן לו לברוח. שמיר נאלץ לשבת ליד נציגי העם הפלסטיני, שלא הורשו מעולם להשתתף בשום ועידה בינלאומית. מהוועידה עצמה לא יצא הרבה, אבל אין ספק שהיא הייתה שלב הכרחי בתהליך שהביא לחתימת הסכם-אוסלו ולקשה מכל - הכרה הדדית בין מדינת-ישראל והעם הפלסטיני.

עכשיו מציע בייקר דבר דומה. הוא ממליץ על כינוס ועידה בינלאומית, אבל הוא מזכיר את ועידת-מדריד כדוגמה. המסקנה ברורה.

פירוש השם בייקר הוא "אופה". דו"ח בייקר הוא מתכון לאפיית עוגה. השאלה היא אם ממשלת ארצות-הברית תיקח את המתכון הזה ואכן תאפה אותה.

מאז מלחמת 1967 וראשית הכיבוש, היו כמה שרי-חוץ אמריקאיים שהגישו תוכניות לפיתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לכולן היה גורל אחד: הן נקרעו לגזרים ונזרקו לפח-האשפה.

וכך זה התנהל פעם אחרי פעם: בירושלים נוצרה היסטריה. משרד-החוץ קם על רגליו האחוריות כדי להפר את רוע הגזירה. התקשורת יצאה פה-אחד נגד המזימה המרושעת. שר-החוץ האמריקאי התורני הוגדר כאנטישמי ידוע. הלובי הישראלי בוושינגטון התגייס למלחמה טוטאלית.

לדוגמה, תוכניתו של ויליאם רוג'רס, שר-החוץ הראשון של ריצ'רד ניכסון. הוא הגיש בשנות ה-70 הראשונות תוכנית-שלום מפורטת, שעיקרה היה חזרת ישראל לגבולות 1967, "עם שינויים בלתי-מהותיים".

מה קרה לתוכנית?

מול הסתערות "ידידי ישראל" בוושינגטון התקפל ניכסון, כשם שהתקפלו כל הנשיאים אחרי דוויט אייזנהואר, איש-עקרונות שלא היה זקוק לקולות היהודים. שום נשיא לא יריב עם ממשלת-ישראל אם הוא מבקש להיבחר מחדש, או - כמו בוש עכשיו - לסיים את כהונתו בצורה מכובדת ולהעביר את התפקיד לחבר מפלגתו. חבר-קונגרס הנוקט עמדה שאינה מקובלת על ישראל מבצע חאראקירי נוסח וושינגטון.

גורל תוכניות-השלום של שרי-החוץ האמריקאיים לדורותיהם מאשר, לכאורה, את התיזה של שני הפרופסורים, ג'ון מירסהיימר וסטיוון וולט, שעוררה רעש גדול. לדבריהם, כאשר האינטרס הלאומי של ארצות-הברית מתנגש באינטרס של מדינת-ישראל, האינטרס הישראלי הוא המנצח בוושינגטון.

האם זה יקרה גם הפעם?

בייקר מגיש את תוכניתו בשעה שארצות-הברית עומדת לפני תבוסה מבישה בעיראק. הנשיא בוש פשט את הרגל, מפלגתו איבדה את השליטה בקונגרס ועשויה לאבד בקרוב גם את הבית הלבן. הניאו-שמרנים, רובם יהודים וכולם תומכי הימין הקיצוני בישראל, שכיוונו את המדיניות האמריקאית, סולקו אחד-אחד, והשבוע סולק המוהיקני האחרון, שגריר אמריקה באו"ם. לכן יתכן שהנשיא ישמע הפעם לעצתו של מומחה.

אבל הדבר נתון בספק חמור. המפלגת הדמוקרטית כפופה לשדולה ה"פרו-ישראלית" לא פחות מאשר המפלגה הרפובליקאית, ואולי אף יותר. הקונגרס החדש אמנם נבחר תחת דגל ההתנגדות להמשך מלחמת-עיראק, אבל חבריו אינם מתאבדים שיעים. הם תלויים בשדולה ה"פרו-ישראלית". כפרפראזה על דברי שמיר: "התוכנית אותה התוכנית והפח אותו הפח."

בירושלים הגיבו על הדו"ח בדחייה מוחלטת, תוך ביטחון גמור בכוח השדולה להחניק אותו בעודו באיבו. "שום דבר לא ישתנה," הכריז אולמרט. "אין עם מי לדבר," חזרו וטענו זרזירי העט והפה בתקשורת. "אי-אפשר לדבר איתם כל עוד נמשך הטרור," קבע מומחה מפורסם בטלוויזיה. זה כאילו אמר מדינאי: "אי-אפשר לדבר על הפסקת המלחמה כל עוד האויב יורה בחיילים שלנו."

כתבתי בשעתו על התיזה של וולט ומרסהיימר: "הכלב מכשכש בזנב והזנב מכשכש בכלב." יהיה מעניין לראות מי הפעם יכשכש במי: הכלב בזנבו או הזנב בכלבו.