בין השאר סיפר לו סגן-אלוף מצרי: "בכל פעם ששמענו ברדיו שדויד בן-גוריון נשא נאום והודיע שהוא מושיט את ידו לשלום, הכרזנו על כוננות."

ואכן, זאת הייתה שיטה בן-גוריונית מובהקת: לפני שפתח בהתקפה צבאית הוא הכריז ש"ידנו מושטת לשלום!" לרוב גם הוסיף שהוא מוכן להיפגש פנים אל פנים עם המנהיגים הערביים, שהוא תומך במשא-ומתן בלי תנאים מוקדמים, ועוד.

עכשיו נמצא לבן-גוריון יורש.

אמנם, גם בחלומותיו הקודרים ביותר לא היה בן-גוריון מעלה יורש בדמותו של אהוד אולמרט, המגלם את כל התכונות שבן-גוריון תיעב. אבל לא המתים יהללו יה, ואדם שהלך לעולמו אינו יכול לבחור לעצמו את יורשיו.

בשבוע שעבר הרחיק אולמרט את עדותו עד לקבר בן-גוריון בנגב, ושם נשא נאום חגיגי שנועד לקבע את מקומו כיורשו. לא כדאי להשחית מלים על עצם היומרה הזאת. אבל כדאי בהחלט לנתח את הנאום עצמו.

לכאורה, נאום שלומניקי שכבר מזמן לא שמענו כדוגמתו. היו שטענו שזוהי תשובתו של אולמרט לפנייתו של הסופר דויד גרוסמן אליו בעצרת לזכר רבין. יש באמת דמיון בין השניים: כשם שנאומו של גרוסמן היה עשיר בערכים נעלים ודל בהצעות ממשיות, כן הצטיין אולמרט במליצות מרשימות אך נכשל במבחן התוכן.

מה, בעצם, אמר?

"אם תקום אצלכם (הפלסטינים) ממשלה חדשה, שתהיה מחויבת לבצע את עקרונות הקוורטט, ממשלה שתיישם את מפת-הדרכים ותביא לשחרורו של גלעד שליט - אציע לאבו-מאזן להיפגש מייד, במטרה לנהל דיאלוג אמיתי, פתוח, כן ורציני בינינו לביניכם."

זה נשמע הגיוני. אבל אם מסתכלים שנית, רואים שזו בועת-סבון.

עוד מימי בן-גוריון נוקטות כמעט כל ממשלות ישראל בטכסיס בדוק: לומר "כן" על כל הצעת-שלום, ולצרף תנאי מוקדם קטן ההופך את ה"כן" ל"לא".

מה דורש אולמרט מהממשלה הפלסטינית? דברים קטנים: להכיר בזכות-הקיום של ישראל מבלי שייקבעו גבולותיה (מבלי שישראל תכיר בזכות-הקיום של מדינה פלסטינית בגבולות 1967), להפסיק את האלימות (בלי התחייבות מקבילה מצד ישראל) ולהכיר בכל ההסכמים שנחתמו בעבר (שכמעט כולם הופרו על-ידי ישראל לא פחות מאשר על-ידי הפלסטינים).

חוץ מזה, על הממשלה הפלסטינית ליישם את מפת-הדרכים. מסמך מגוחך זה, תוצרת בוש ושות', דורש מהפלסטינים לפרק כבר בשלב ההתחלתי את "ארגוני הטרור". הכוונה היא לארגונים הצבאיים של כל המפלגות הפלסטיניות. כל עוד נמשך הכיבוש, זוהי דרישה בלתי-אפשרית לחלוטין, ומובן שהפלסטינים אינם מסכימים לכך. זה כמו לדרוש שישראל תפרק את צה"ל כצעד ראשון.

אולמרט אינו מציע שגם ישראל תיישם את מפת-הדרכים. לפי המסמך, במקביל לפירוק הארגונים הפלסטיניים על ישראל להפסיק את כל פעולות ההתנחלות. אלה לא הופסקו אף לרגע אחד ונמשכות גם עכשיו במלוא המרץ.

ומה יקרה אחרי שהפלסטינים ימלאו את כל הדרישות החד-צדדיות האלה? אולמרט יסכים להיפגש "מייד" עם אבו-מאזן. ולשם מה? כדי לנהל "דיאלוג אמיתי, פתוח, כן ורציני."

המילים נבחרו בקפידה. לא "משא-ומתן", חלילה, אלא "דיאלוג", מושג בלתי-מחייב לחלוטין. אם נוציא מהמשפט את המלים היפות וחסרות-התוכן - "מייד", "אמיתי", "פתוח", "כן" ו"רציני" - לא נשאר בו כלום מלבד ההסכמה "להיפגש". יכול להיות שיש מי שמשתוקק להיפגש עם אולמרט - זה בהחלט עניין של טעם - אבל אין בזה שום תוכן מדיני.

אולמרט אינו מקמץ במלים. "במסגרת הדיאלוג (שוב "דיאלוג" ולא "משא-ומתן") ובהתאם למפת-הדרכים (ראה לעיל) יוכלו (הפלסטינים) להקים מדינה פלסטינית עצמאית, ברת-קיימא (הכוונה לבת-קיימא) עם רציפות טריטוריאלית ביהודה ושומרון (אולמרט דבק במונחי הכיבוש כדי להימנע מלומר "הגדה המערבית"), מדינה שתיהנה מריבונות מלאה עם גבולות מוגדרים."

זה באמת יפה. לא עוד "גבולות זמניים", כפי שנאמר במפת-הדרכים, אלא "גבולות מוגדרים". השאלה היא: איפה הם יהיו?

יגידו: לא צריכים לגלות את העמדות הסופיות לפני המשא-ומתן. אבל הרי מהפלסטינים דורשים לתת את הכול לפני תחילת ה"דיאלוג".

"אנחנו נסכים לפינוי שטחים רבים וישובים שהקמנו בהם. זהו קושי עצום בשבילנו - קריעת ים-סוף - אנחנו נעמוד בכך, תמורת שלום אמיתי בינינו לביניכם."

זה מצלצל יפה. אבל למה הכוונה? פינוי "שטחים רבים", לא "כל השטחים", אפילו לא "רוב השטחים". ולא "גבולות ה-4 ביוני 1967". אפילו לא "גבולות המבוססים על הקו הירוק", שפירושם שינויים קלים והחלפת-שטחים מוסכמים, אלא גבול חדש, שיספח לישראל את "גושי ההתנחלות", כפי שהוגדרו על-ידי חומת-ההפרדה. כלומר, סיפוח של לפחות 10% מהגדה המערבית, ואולי הרבה יותר.

ולמה לא? הרי בשלב הזה כבר יהיה הצד השני מפורק מנשקו, דל ככל שיהיה, והוא כבר הסכים להכרה במדינת-ישראל בלי גבול מוגדר.

זוהי התוכנית הישנה של אריאל שרון: לפרק את ההתנחלויות הקטנות והמפוזרות, שבהן חיים כ-20% של המתנחלים, כדי לספח את השטחים שבהם גרים 80% מהמתנחלים. אולמרט אינו אומר מה יהיה גורל בקעת-הירדן המורחבת, המהווה כחמישית של הגדה המערבית, ושכבר נותקה ממנה לחלוטין (מלבד יריחו). הוא גם לא אומר מילה אחת על ירושלים המזרחית, שבה התנחלו 200 אלף ישראלים נוספים.

הוא מבטיח שעם שחרורו של החייל השבוי, גלעד שליט, הוא מוכן "לשחרר אסירים פלסטיניים רבים, גם כאלה שנשפטו לתקופות ארוכות, כדי להגביר את האמון בינינו, כדי להוכיח כי אכן ידינו מושטות לשלום-אמת."

אחרי שנוציא את הבלה-בלה מהמשפט, הוא אומר שיסכים לשחרר אסירים ותיקים, עם "דם על הידיים", תמורת החייל, כדרישת החמאס. זה רק מאשר את הטענה הפלסטינית, שישראל מבינה רק את שפת הכוח, ושהיא לעולם לא תיתן דבר אלא אם תוכרח.

נראה שאולמרט היה במצב-רוח נדיב במיוחד, ועל כן הוסיף: "עם הפסקת הטרור והאלימות, אנחנו נצמצם באופן משמעותי את מחסומי-הדרכים, נגדיל את חופש התנועה בשטחים, נקל על התנועה לאנשים ולסחורות בשני הכיוונים, נשפר את אופן הפעולה של מעברי הגבול לרצועת עזה, נפשיר את הכספים שלכם המוחזקים בידינו, כדי להקל על המצוקה ההומניטרית שמכבידה על רבים מכם."

"תודה, ממש תודה מקרב לב," ישיב פלסטיני. "בתמורה להפסקת מאבקנו לא נקבל את הפסקת הכיבוש, אפילו לא הפסקת המצור על עזה. מה שנקבל זה ביטול כמה מחסומים, תוך השארת רובם. לא החזרת התנועה החופשית, אלא הסכמה 'להגדיל' את התנועה המותרת. לא פתיחת המעבר בין רצועת-עזה לגדה המערבית (כפי שנקבע לפני 13 שנים בהסכם אוסלו)." אבל לפחות יחזירו לפלסטינים את הכספים ה"מוחזקים" בידי ישראל. במלים אחרות, הכסף שגנבנו מהם.

ומה לא היה בנאום? הצעה לכונן הפסקת-אש גם בגדה המערבית. למה? כי לכך מתנגדים ראשי הצבא. אך כל ילד מבין שאם לא תהיה הפסקת-אש שם, גם הפסקת-האש ברצועת-עזה לא תחזיק מעמד. חברי הארגונים שם לא יוכלו לשבת בשקט כאשר חבריהם ואחיהם בגדה נהרגים, נפצעים ונעצרים, מבלי שיוכלו להתגונן. שלא לדבר על הביתור הנובע מהצעה זו, בניגוד להסכם-אוסלו, הקובע חד-משמעית שהגדה והרצועה מהוות יחידה אחת.

אז איך להגדיר את הנאום הזה?

קל להגיד מה שאיננו: זו איננה "תפנית" במדיניות הממשלה. "תפנית" היא שינוי כיוון, המחייב את הכשרת דעת-הקהל, הסברת טיב השינוי, נימוקיו ותוצאותיו. שום דבר כזה לא היה. אפילו דוברי הימין הקיצוני לא התרגשו.

ההגדרה הנכונה היא "ספין" - עוד אחיזת-עיניים שהוכנה על-ידי יועצים לתדמית ולפרסומת.

אמנם, גם לספין יכול להיות ערך חיובי. אולמרט החליט להקדיש את הספין החדש דווקא לענייני שלום, ולא לענייני מלחמה. זה אומר שהוא מניח שדעת-הקהל הישראלית מתקדמת בכיוון זה. מחנה-השלום הישראלי יכול להתברך על כך. אך אין כל סיבה לרקוד ברחובות.

מדוע השמיע אולמרט נאום כזה? מדוע דווקא עכשיו?

יש סיבה פנימית. בישראל נוצר הרושם (הנכון) שזוהי ממשלת בלי אג'נדה, בלי תוכנית מדינית, ממשלה "חלולה" (כדברי גרוסמן), שמטרתה היחידה היא הישרדות פוליטית.

אולמרט ראה צורך למלא את החלל וליצור תדמית של ראש-ממשלה היודע מה הוא עושה והחותר למטרה ברורה.

ויש גם סיבה חיצונית - ולא מן הנמנע שהיא חשובה הרבה יותר. אולמרט הוא פושט-רגל, אבל הנשיא ג'ורג' בוש הוא פושט רגל גדול עוד יותר. הוא בא למזרח התיכון כדי להוכיח לבוחר האמריקאי שהוא יודע מה שהוא עושה בעיראק ובאזור כולו. הוא זקוק להישג בולט. הוא למד מקודמיו בתפקיד, שכאשר לנשיא אמריקאי אין מה לעשות הוא פונה לסכסוך הישראלי-פלסטיני ומשיג "פריצת-דרך".

בוש דרש מאולמרט לעשות מחווה שתעשה רושם בעולם. והוא אכן עשה מחווה - נאם נאום, פיזר מליצות יפות, אך הבטיח הבטחות שאין מאחוריהן דבר.

כי זאת לזכור: בוש רוצה להיראות כמדינאי נחוש, המקים חזית של מדינות ערביות "מתונות" כנגד ציר-הרשע של איראן, סוריה, חיזבאללה וחמאס. לכן בא לעמאן, במקום להזמין את משרתיו לוושינגטון. אבל ראשי סעודיה, מצריים וירדן אינם רוצים להופיע כסוכנים ישראליים. לכן דרש בוש מאולמרט לכלול בנאומו את הפיסקה על יוזמת-השלום הסעודית, שאותה דחתה ממשלת ישראל מכל וכל, גם אחרי שהתקבלה על-ידי כל המדינות הערביות. יוזמה זו אומרת, כידוע, שכל העולם הערבי יכיר בישראל ויכונן איתה יחסים נורמליים, אם ניסוג לגבולות 1967. עכשיו, לפתע פתאום, מכריז אולמרט שיש בה כמה דברים "חיוביים". אבל גם עכשיו הוא לא קיבל אותה.

בוש חזר הביתה וישכח מכל העניין. הנאום של אולמרט ייאסף אל אבותיו, אל כל נאומי אולמרט שנשכחו למחרת. עוד נאום של מנהיג ישראלי ש"הושיט את ידו לשלום".