למרות שהמלחמה סערה בביירות הסמוכה, שקקה ג'וניה חיים. אנשי האליטה בילו את היום שטוף-השמש במארינה, הנשים השתזפו בביקיני, הגברים שתו ויסקי. אנחנו (היו איתי שתי חברות המערכת, הכתבת שרית ישי והצלמת ענת סרגוסטי) היינו הישראלים היחידים בעיר, ועל כן הפכנו לגיבורי היום. כולם הזמינו אותנו ליאכטות שלהם, וזוג אחד של עשירים הפציר בנו לבוא איתם ולהשתתף בחגיגה משפחתית.

זה היה באמת משהו מיוחד. עשרות בני המשפחה היו העילית שבעילית - סוחרים עשירים, צייר ידוע, פרופסורים. המשקאות זרמו כמים, השיחה קלחה בכמה שפות. לקראת חצות היו כולם קצת שתויים. הגברים העסיקו אותי בשיחה "פוליטית". הם ידעו רק שאני ישראלי, אך לא היה להם מושג על דעותיי.

"למה אתם לא נכנסים למערב ביירות?" שאל אותי גבר בריא-גוף, מראשי החמולה.

"למה? מה נעשה שם?" שאלתי.

"מה זאת אומרת? להרוג אותם! להרוג את כולם!" השיב.

"את כולם? גם הנשים והילדים?"

"בטח! כולם!"

לרגע חשבתי שהוא מתלוצץ. אך מהבעות-הפנים של הנוכחים הבנתי שהוא מדבר ברצינות גמורה, ושכולם מסכימים איתו.

באותו רגע תפסתי שהארץ היפהפייה הזאת, עתירת ההיסטוריה, השופעת בכל מנעמי החיים, היא ארץ חולה. חולה מאוד.

למחרת היום אכן נכנסתי למערב ביירות - אך למטרה אחרת לגמרי. חציתי את הקווים כדי לפגוש את יאסר ערפאת.

אגב, בסוף הערב בג'וניה התעקשו מארחיי לתת לי מתנת פרידה: חבילה גדולה של חשיש. למחרת היום, בדרכי לישראל אחרי שערפאת פירסם את דבר פגישתי איתו, שמעתי ברדיו שארבעה שרים דורשים להעמיד אותי למשפט על בגידה. לפתע נזכרתי בחבילת החשיש. זרקתי אותה בקשת רחבה מהמכונית.

אני נזכר באותה שיחה בג'וניה בכל פעם שקורה משהו בלבנון. השבוע, למשל.

הרבה דברי-הבל נאמרים ונכתבים על לבנון, כאילו הייתה ארץ ככל הארצות. ג'ורג' בוש מדבר על "הדמוקרטיה הלבנונית" כעל דבר קיים, אחרים מדברים על "הרוב הפרלמנטרי" ועל "סיעות מיעוט", על הצורך ב"אחדות לאומית" ועצמאות לאומית", כאילו דיברו על הולנד או פינלנד. לכל אלה אין שום קשר למציאות הלבנונית.

לבנון היא ארץ שסועה מבחינה גיאוגרפית, ובזה חלק מסוד יופייה. הרים מכוסי שלג, עמקים ירוקים, עיירות ציוריות. אבל לבנון היא גם ארץ שסועה מבחינה חברתית. שני השסעים קשורים זה בזה: במהלך ההיסטוריה חיפשו עדות-מיעוט נרדפות מכל רחבי המרחב מקלט בין הריה, שם יכלו להגן על עצמם.

התוצאה: שפע של עדות גדולות וקטנות, המוכנות לעמוד על נפשן בכל עת. במקרה הטוב ביותר לבנון היא פדרציה רופפת של עדות החושדות זו בזו, ובמקרה הרע ביותר זהו שדה-קרב של עדות השונאות זו את זו. תולדות לבנון מלאות במלחמות-אחים ובמעשי-טבח מחרידים. לא אחת קראו עדות שונות לאויבים זרים לבוא ולעזור להן נגד שכניהן.

בין העדות אין בריתות קבועות. אתמול התחברו עדה א' עם עדה ב' כדי להילחם בעדה ג', היום מתחברות ב' וג' נגד א'. יתר על כן, בתוך כל עדה יש תת-עדות, המתחברות לא-אחת עם עדה יריבה כדי להילחם זו בזה. פסיפס מרתק, אך מסוכן מאוד - מה גם שכל עדה מחזיקה בצבא פרטי המצויד במיטב הנשק. הצבא הלבנוני הרשמי, שבו יש חלק לכל העדות, אינו מסוגל להתמודד עם שום תפקיד רציני.

מה זו עדה לבנונית? לכאורה, עדה דתית. אבל לא רק דתית. העדה היא גם שבט אתני, בעלת תכונות לאומיות מסוימות. יהודי יבין זאת בקלות, מפני שגם היהודים הם עדה כזאת, אם כי מפוזרת בעולם. אבל לאדם אירופי או אמריקאי קשה להבין את המבנה הזה. קל לו יותר לחשוב על "אומה לבנונית" - אומה הקיימת רק בדמיון או בחזון לעתיד.

הנאמנות לעדה קודמת לכל נאמנות אחרת - ובוודאי לנאמנות ללבנון. כאשר זכויות העדה או תת-העדה נתונות בסכנה, חבריה קמים כאיש אחת כדי להשמיד את המאיימים עליה.

העדות העיקריות הן הנוצרית, המוסלמית-סונית, המוסלמית-שיעית והדרוזית (שהיא, מבחינה דתית, מעין שיעית קיצונית.) הנוצרים מחולקים לכמה וכמה תת-עדות, שהחשובה בהן היא המארונית (על שם קדוש מלפני 1600 שנה). הסונים הובאו ללבנון על-ידי השלטון התורכי כדי לחזק את אחיזתו, ושוכנו בעיקר בערי-הנמל הגדולות. הדרוזים באו ללבנון כדי למצוא בה מחסה. השיעים, שחשיבותם גדלה באחרונה והולכת, היו במשך מאות שנים עדה עניה ומרודה, אסקופה נדרסת לאחרים.

כמו כמעט בכל חברה ערבית, יש בכל העדות תפקיד מרכזי לחמולה. הנאמנות לחמולה קודמת אפילו לנאמנות לעדה, לפי העיקרון הערבי העתיק: "עם בני-דודי נגד הזר, עם אחי נגד בן-דודי." כמעט כל המנהיגים הלבנוניים החשובים הם ראשי המשפחות הגדולות.

כדי לתת מושג-מה על התסבוכת הלבנונית, כמה דוגמאות מהתקופה האחרונה בלבד: במלחמת-האזרחים שפרצה ב-1975 קרא פיאר ג'ומייל, ראש של חמולה מארונית, לסורים לפלוש ללבנון כדי להילחם בשכניו הסונים, שעמדו לכבוש את השטח שלו. נכדו, הנושא את אותו השם, ושנרצח השבוע, היה חבר בחזית שמטרתה לחסל את השפעת הסורים בלבנון. הסונים, שלחמו אז בנוצרים ובסורים, הם עכשיו בעלי-הברית של הנוצרים נגד הסורים.

משפחת ג'ומייל הייתה בעלת-הברית העיקרית של אריאל שרון, כאשר פלש ללבנון ב-1982. המטרה המשותפת הייתה לגרש את הפלסטינים (שהם ברובם סונים). לשם כך ערכו אנשי ג'ומייל את הטבח בצברה ובשתילה, אחרי שנרצח בשיר ג'ומייל, דודו של האיש שנרצח עכשיו. על הטבח ניצח אלי חבייקה, מעל גג המפקדה של האלוף עמוס ירון. לאחר מכן הפך חבייקה זה לשר בחסות הסורים. אחראי אחר לטבח היה סמיר ג'עג'ע, היחידי שהועמד למשפט בלבנון. הוא נדון לכמה מאסרי-עולם וקיבל חנינה. השבוע נשא את אחד מנאומי ההספד על קברו של פיאר ג'ומייל הנכד.

השיעים, שקיבלו ב-1982 את פני צה"ל בפרחים, באורז ובסוכריות, פתחו כעבור כמה חודשים במלחמת-גרילה נגדנו. המלחחמה נמשכה 18 שנה, ובמהלכה הפך חיזבאללה לכוח חשוב.

אחד המארונים הקיצוניים ביותר במאבק נגד הסורים היה הגנרל מישל עאוון, שנבחר בשעתו לנשיא מטעם המארונים, ואחר-כך גורש. עכשיו הוא בעל-הברית של חיזבאללה השיעית, שהיא התומכת העיקרית בסוריה.

כל זה מזכיר את איטליה בימי הרנסאנס ואת גרמניה בימי מלחמת-שלושים-השנה. אבל בלבנון זהו ההווה, וגם העתיד הנראה לעין.

מובן שבמציאות כזאת, השימוש במושג "דמוקרטיה" הוא בדיחה. על פי הסכם, השלטון במדינה מחולק בין העדות. הנשיא הוא מארוני, ראש-הממשלה סוני, יו"ר הפרלמנט שיעי. זה חל על כל המישרות במדינה בכל הדרגים: אזרח בן עדה אחת אינו יכול לחלום על משרה התואמת את כישוריו, אם היא "שייכת" לעדה אחרת. כמעט כל הבוחרים מצביעים על פי שייכות משפחתית. לאזרח דרוזי, למשל, אין כל סיכוי להפיל את וליד ג'ונבלאט, שמשפחתו שולטת בעדה לפחות 500 שנה (ושאביו נרצח בשעתו בידי הסורים). הוא המחלק את כל המישרות ה"שייכות" לעדתו.

הפרלמנט הלבנוני הוא סנאט של ראשי העדות, המחלקים ביניהם את השלל. "הקואליציה הדמוקרטית" שנבחרה בחסות האמריקאים אחרי רצח ראש-הממשלה הסוני רפיק חרירי, אינה אלא ברית זמנית של ראשי המארונים, הסונים והדרוזים. ה"אופוזיציה", הנהנית מחסות הסורים, מורכבת מהשיעים ופלג אחר של המארונים. הגלגל יכול להתהפך בכל רגע, כאשר תיווצרנה בריתות חדשות.

חיזבאללה, הנראה בישראל כשלוחה של איראן וסוריה, הוא בראש ובראשונה תנועה שיעית, המבקשת להשיג נתח הרבה יותר גדול בעוגה הלבנונית, כפי שאכן מגיע לה על פי גדולה. חסן נסראללה, גם הוא בן של משפחה חשובה, נושא את עיניו לשלטון בביירות, לא למסגד בירושלים.

מה כל זה אומר לגבי המצב הנוכחי?

זה עשרות שנים בוחשת ישראל בקלחת הלבנונית. בעבר קשרה את עצמה בגורל משפחת ג'ומייל, אך התאכזבה מרה - ה"פלנגות" של המשפחה (השם נלקח מספרד הפאשיסטית, שאותה העריץ הסב פיאר) התגלו במלחמת 1982 ככנופיית רוצחים ללא יכולת צבאית. אבל הבחישה נמשכת גם עכשיו, הן כדי לחסל את חיזבאללה, הן כדי לסלק את הסורים ולאיים על דמשק. שתי משימות שהן חסרות-תוחלת.

קצת היסטוריה: בשנות ה-30, כאשר המארונים היו הכוח העיקרי בלבנון, הביע הפטריארך המארוני אהדה גלויה למפעל הציוני. בימים ההם למדו רבים מבני תל-אביב וחיפה באוניברסיטת ביירות, ועשירים מהארץ נפשו בערי-הקיט הלבנוניות. כשעברתי פעם בטעות את הגבול ליד משגב-עם, עוד לפני קום המדינה, נתקלתי בשוטר לבנוני, שהראה לי באדיבות את הדרך חזרה.

בשנים הראשונות של המדינה היה הגבול הלבנוני הגבול השקט היחידי שלנו. בימים ההם הייתה מקובלת האימרה: "לבנון תהיה המדינה הערבית השנייה שתעשה שלום עם ישראל. היא לא תעז להיות המדינה הראשונה". רק ב-1970, כאשר המלך חוסיין גירש את אש"ף מירדן ללבנון, בעזרתה הפעילה של ישראל, התחמם הגבול הזה. עכשיו נאלץ גם פואד סיניורה, ראש-הממשלה אשר מונה על-ידי האמריקאים, להכריז ש"לבנון תהיה המדינה הערבית האחרונה שתעשה שלום!"

כל ניסיון לגרש את ההשפעה הסורית מלבנון נדון מראש לכישלון. כדי להבין זאת, די להסתכל במפה. מבחינה היסטורית, לבנון היא חלק מארץ סוריה ("שאם", בערבית). הסורים לא השלימו מעולם עם קריעת לבנון מסוריה על-ידי השלטון הקולוניאלי הצרפתי.

המסקנות: ראשית, אל לנו להיכנס שוב לקלחת הלבנונית. כפי שהוכיח הניסיון, תמיד נצא וידינו על ראשינו. שנית, כדי להשיג שלום בגבולנו הצפוני, עלינו לשתף בו את כל האויבים הפוטנציאליים, ובראש וראשונה את סוריה.

פירוש הדבר: החזרת רמת-הגולן.

האמריקאים אוסרים על ממשלת ישראל לדבר עם הסורים. הם רוצים, בבוא היום, לדבר איתם בעצמם. יתכן מאוד שאז ימכרו להם את הגולן תמורת עזרה סורית בעיראק. אם כן, אולי כדאי לנו להקדים אותם ו"למכור" להם את הגולן (השייך להם ממילא) במחיר טוב יותר?

באחרונה נשמעים קולות, גם של אנשי-ביטחון בכירים, המעלים ברמז את האפשרות הזאת. יש להכריז עליה בפה מלא: בגלל כמה אלפי מתנחלים בגולן, והפוליטיקאים שאינם מעזים להתמודד איתם, אנחנו צפויים למלחמות מיותרות נוספות, ומסכנים את עורף המדינה.

זוהי המסקנה השלישית: יש רק דרך אחת לנצח במלחמה בלבנון - להימנע ממנה.