המעשה המהפכני הראשון הוא לקרוא לדברים בשמם הנכון, אמרה רוזה לוקסמבורג. אז איך לקרוא למה שקרה בכפר-חנון?

"אסון", אמרה הקריינית החיננית באחת ממהדורות החדשות בטלוויזיה. "טרגדיה", אמרה הקריינית נאה המתחרה בערוץ השני. השלישית התלבטה בין "אירוע", "תקלה" ו"תקרית".

זה אכן היה אסון וזו אכן הייתה טרגדיה, אבל בעיקר זה היה טבח. ט-ב-ח.

אסון הוא דבר שאיש לא אשם בו, כמו הצונאמי באוקיינוס ההודי. טרגדיה היא מצב עצוב, כמצבם של תושבי ניו-אורלינס אחרי האסון שם. אבל האירוע בבית-חנון לא היה גזירה משמיים, אלא גזירה שבני-אדם החליטו עליה וביצעו אותה.

מיד עם היוודע הדבר התגייסה כל מקהלת המקוננים, המתנצלים, המסבירים, מביעי הצער וממציאי התירוצים, הנמצאת אצלנו במצב היכון תמידי למען אסונות וטרגדיות מסוג זה.

"זאת הייתה טעות מצערת... זה יכול לקרות במשפחות הכי טובות... מנגנון של תותח יכול להתקלקל, אנשים יכולים לטעות... הטעות היא מידת אנוש... ירינו הרבה רבבות פגזים, ואירעו רק שלושה אסונות כאלה. (מס' 1 בימי אולמרט-פרץ-חלוץ אירע בעיירה כאנה, במלחמת-לבנון השנייה. מס' 2 בחוף עזה, כאשר הומתה משפחה שלמה.) אבל אנחנו התנצלנו, לא? מה עוד אפשר לדרוש מאיתנו?"

יש גם טיעונים מסוג "הם אשמים בעצמם!" כמו תמיד, הקורבן אשם. הכי יפה ניסח זאת סגן-שר-הביטחון, אפריים סנה: "האחריות המעשית היא שלנו, אבל האחריות המוסרית היא שלהם." אם הם יורים עלינו קסאמים, אנחנו עונים להם בפגזים.

אפריים סנה התמנה זה עתה לתפקיד סגן-שר-הביטחון. המינוי הוא אתנן עבור מעשה-הזנות של מפלגת-העבודה - הסכמתה לצירוף אביגדור ליברמן לממשלה. ניתנה לו ההזדמנות להודות על המינוי המיוחל אחרי כמה ימים בלבד.

(במשפחת סנה יש כבר מסורת בהצדקת מעשי-נבלה. משה סנה, אביו המבריק של אפריים, היה מנהיג המפלגה הקומוניסטית בארץ והגן על כל מעשי-הטבח של סטאלין, לא רק על הגולאג אלא גם על רצח הקומוניסטים היהודיים בברית-המועצות וגרורותיה ועלילת הרופאים היהודיים).

ההקבלה בין קסאמים ופגזים, שגם כמה אנשי-שלום נתפסו לה, היא כוזבת. ולא רק מפני שאין סימטריה בין כובש ונכבש. מאות הקסאמים הרגו אדם אחד. הפגזים, הטילים והפצצות כבר הרגו מאות.

האם הפגזים על בתי המגורים נורו בכוונה?על כך יכולות להיות רק שתי גירסאות.

הגירסה המחמירה אומרת: כן. רצף האירועים מצביע בכיוון זה. לצה"ל, אחד הצבאות הכי מודרניים בעולם, אין תשובה לקסאמים, אחד מכלי-הנשק הפרימיטיביים ביותר. הרי הקסאם (על שם עז-אל-דין אל-קסאם, הלוחם הפלסטיני הראשון, שנפל בקרב נגד השלטון הבריטי ב-1935) אינו אלא צינור ממולא בחומר-נפץ מתוצרת-בית.

בניסיון כושל למנוע את ירי הקסאמים פולש צה"ל שוב ושוב לעיירות ולכפרים ברצועת-עזה ומשליט בהם משטר-טרור רצחני. לפני שבוע פלש לבית-חנון והרג בו יותר מ-50 אנשים, וביניהם נשים וילדים. ברגע שהכוחות יצאו משם, פתחו הפלסטינים בירי מרוכז של קסאמים על אשקלון, כדי להוכיח שפשיטות כאלה אינן מרתיעות אותם.

זה הגביר עוד יותר את תסכול הגנרלים. מה גם שאשקלון אינה עיירת-מצוקה נידחת, שמרבית תושביה יוצאי מרוקו, כמו שדרות, אלא עיר שיש בה גם אוכלוסייה אשכנזית אליטיסטית. ראשי צה"ל, שאיבדו את כבודם בלבנון, היו להוטים - לפי גירסה זו - ללמד את הפלסטינים לקח, אחת ולתמיד. לפי האימרה הישראלית: מה שלא הולך בכוח, השתמש ביותר כוח!

הגירסה השנייה טוענת שהייתה פה באמת טעות, תקלה טכנית מצערת. אבל מי שמפקד על צבא יודע היטב שיש תמיד אחוז מסוים של "תקלות". כך-וכך אחוזים נהרגים באימונים, כך וכך אחוזים נהרגים מ"אש ידידותית", כך וכך אחוזים של פגזים נופלים במרחק מן המטרה. התחמושת המסוימת שבה השתמשו התותחנים בירי על בית-חנון - אותה התחמושת ששימשה אותם גם בעיירה כאנה - ידועה כבלתי-מדויקת בעליל. גורמים שונים עלולים לגרום לפגזים לסטות בכמה מאות מטרים.

מי שמחליט להשתמש בתחמושת זו כדי להפגיז מטרה סמוכה לאוכלוסייה אזרחית, יודע שהיא עלולה לפגוע באוכלוסייה. לכן אין הבדל של ממש בין שתי הגירסאות.

מי אשמים? קודם כל: הרוח שהשתררה בצה"ל. לא מכבר גילה גדעון לוי שמג"ד שיבח את חייליו, שהרגו 12 פלסטינים, במילים: "ניצחנו 12:0!"

אשמים התותחנים ומפקדיהם, כמובן. מפקד הסוללה. מפקד האוגדה. אלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט, המקרין אדישות במעטה של סיסמאות חסודות. סגן הרמטכ"ל. הרמטכ"ל, דן חלוץ, איש חיל-האוויר, שאמר בנסיבות דומות שהוא ישן טוב בלילה אחרי שהוא מטיל פצצת-ענק של טונה על בית מגורים. וכמובן, שר-הביטחון, עמיר פרץ, שהתיר את הירי הארטילרי אחרי שאסר בעבר ירי כזה - משמע שהוא ידע מה התוצאות הצפויות.

האשם הראשי הוא האיש המתנצל תדיר: אהוד אולמרט, ראש-הממשלה.

אולמרט התפאר לא מכבר שההתנהלות החכמה של ממשלתו גרמה לכך ש"הרגנו מאות טרוריסטים, והעולם לא הגיב." לפי אולמרט, "טרוריסט" הוא כל פלסטיני הנושא נשק, ובכלל זה רבבות השוטרים הפלסטיניים שישראל הסכימה בשעתו שיישאו נשק, אך שמותר לירות בהם עכשיו באופן חופשי. "טרוריסטים" הם גם הנשים והילדים, הנהרגים ברחוב ובבתיהם. (יש האומרים בגלוי: הילדים יגדלו ויהיו טרוריסטים, האמהות תלדנה ילדים שיגדלו ויהיו טרוריסטים.)

אולמרט יכול להמשיך בזה, לדבריו, מפני שממשלות העולם שותקות. היום הטילה ארצות-הברית וטו על החלטת-גינוי עדינה של מועצת-הביטחון. האם זה אומר שגם ממשלות העולם - אמריקה, אירופה והעולם הערבי - שותפות לפשע בבית-חנון? על השאלה הזאת צריכים לענות אזרחיהן.

העולם לא שם לב לטבח, מפני שהוא אירע ביום הבחירות בארצות-הברית. יכול להיות שתוצאות הבחירות מעציבות את מנהיגינו יותר מבכי הנשים והילדים ברצועת-עזה, אבל הם שמחו על הסחת תשומת-הלב.

ציניקן יאמר: הדמוקרטיה היא דבר נהדר: היא מאפשרת לבוחרים להדיח את הכסיל שהם בחרו בו בפעם שעברה, ולשים במקומו כסיל אחר.

אבל לא כדאי להיות ציניים מדי. העובדה היא שהעם האמריקאי קיבל, באיחור של כמה שנים וכמה רבבות הרוגים, את כל הטענות נגד מלחמת-עיראק שהשמיעו שוחרי-השלום בכל העולם - וגם אנחנו כאן, בישראל - כבר ביומה הראשון. שהמלחמה תביא לאסון. שהיא לא תפתור שום בעיה, אלא להיפך.

השינוי לא יהיה מהיר ודרמטי. ארצות-הברית היא אוניית-ענק. כשהיא מסתובבת, זה נעשה בעיגול גדול מאוד ודורש הרבה זמן - שלא כמו ישראל, שהיא ספינת-מרוץ קטנה המסוגלת להסתובב כמעט במקום. אבל הכיוון ברור.

אמנם, גם בשני בתי-הקונגרס החדשים תהיה לשדולה הפרו-ישראלית (קרי: תומכי הימין הישראלי) השפעה עצומה, אולי אף גדולה עוד יותר. אבל הצבא האמריקאי יצטרך להתחיל לצאת מעיראק. הסכנה של הרפתקה צבאית נוספת באיראן ו/או בסוריה פוחתת בהרבה. הניאו-שמרנים המטורפים, רובם יהודים תומכי הימין הקיצוני בישראל, מאבדים מכוחם, ויחד איתם גם הפונדמנטליסטים הנוצריים המטורפים, בעלי-בריתם.

כשאמריקה משתעלת, כך אמר פעם ראש-הממשלה לשעבר לוי אשכול, ישראל מצטננת. כשאמריקה מתחילה להחלים, אולי יש גם לנו תקווה.