לא, שמו של פון-פאפן הולך אחריו מפני שהוא האיש שסלל את הדרך לעליית הנאצים לשלטון. הוא שייעץ לנשיא-המדינה, גנרל כמעט סנילי, להטיל את תפקיד ראש-הממשלה על אדולף היטלר. הוא אמר לנשיא שהיטלר הוא בסך הכול דמגוג בעל פה גדול. כשיהיה בשלטון, הוא יתמתן. ליתר בטחון נדאג לכך שבעלי התפקידים החשובים - שר-הביטחון, שר-החוץ ועוד - לא יהיו נאצים. היטלר יהיה אמנם ראש-הממשלה, אבל לא יוכל לזוז.

ההמשך ידוע. אחרי שהכניס את רגלו בדלת, בעזרת פון-פאפן, התפרץ היטלר פנימה, השליט משטר של טרור, זרק את יריביו (ובכללם עוזריו של פון-פאפן עצמו) למחנות-ריכוז, שינה את החוקים והקים דיקטטורה, שהובילה את גרמניה לאסון.

עכשיו קיימת הסכנה שאהוד אולמרט יהיה פון-פאפן הישראלי.

תמיד נזהרתי מלהידמות לרועה הידוע, שנהג לצעוק "זאב! זאב!" כדי להתל בחבריו.

הרבה פעמים האשימו אצלנו את פלוני ואלמוני בפאשיזם. אבל לא די בהשמעת דעות לאומניות או בעשיית מעשים גזעניים כדי שאדם יהיה פאשיסט.

אין הגדרה מדעית של פאשיזם. אך מהניסיון אפשר ללמוד שזהו צרוף של השקפת-עולם ומיבנה-אופי, לאומנות קיצונית, גזענות, פולחן של אלימות, דיקטטורה ועוד. כששואלים אותי מיהו פאשיסט, אני עונה: כשתראה פאשיסט, תדע שזהו.

או, כאמרת האמריקאים: אם זה הולך כמו אווז ומגעגע כמו אווז, זה אווז.

לא אחת האשימו את מנחם בגין בפאשיזם, אבל הוא היה רחוק מזה. אמנם היה לאומן קיצוני, אבל גם דמוקרט אמיתי, בעל השקפה ליברלית (כמו זאב ז'בוטינסקי, מורו ורבו). רחבעם זאבי, שהטיף ל"טרנספר מרצון" של האוכלוסייה הערבית, התקרב להגדרה זו, אך חסר לו האופי המיוחד, העושה את הפאשיסט.

המנהיג היחיד בתולדות ישראל שניתן היה להגדירו בצדק כפאשיסט היה מאיר כהנא. הוא לא גדל בארץ, אלא היה ייבוא מאמריקה. הוא היה ונשאר זר מאוד בהופעתו ובסגנונו, ולא כבש את הציבור.

עכשיו מאיים על הדמוקרטיה הישראלית אדם הרבה יותר מסוכן.

אביגדור ליברמן הוא אדם פיקח. לא קל למסמר את דעותיו. הן תמיד מנוסחות בצורה חלקלקה וחמקמקה. אך חל עליו הכלל: אם תראה אותו, תכיר אותו.

כשבא לארץ מברית-המועצות, כבר הביא עימו גישה גזענית מובהקת. הוא רוצה במדינה יהודית, נקייה מערבים. לשם כך הוא מוכן, לדבריו, לוותר אפילו על שטחים של מדינת-ישראל, שבהם קיימת אוכלוסייה ערבית צפופה. הוא מציע להוציא את האזרחים האלה מתחום מדינת-ישראל, יחד עם האדמה שהם יושבים עליה. לא נכבה שנייה, חלילה, אלא מעשה הומאני ממש: הערבים לא יגורשו מאדמתם, כמו אז, אלא יגורשו יחד עם אדמתם. בתמורה תספח ישראל את שטחי הגדה המערבית, שבהם יושבים המתנחלים כמו ליברמן עצמו.

מה רע בזה? רעה עצם הגישה: הפיכת המדינה לשטח "נקי" מערבים. בגרמנית זה נקרא "ערבר-ריין". (זה היפוכה זה הסיסמה הנאצית: לא "בלי יהודים", אלא "רק יהודים".) זוהי סיסמה גזענית שורשית, הפונה אל האינסטינקטים הפרימיטיביים ביותר של ההמון.

הסיכוי שהדבר יתגשם הוא, כמובן, אפסי. אבל עצם ההטפה לרעיון זה מכשירה את הקרקע לאפשרות גרועה עוד יותר: סתם גירוש המוני של הערבים ממדינת ישראל ומהשטחים הכבושים בכלל. בלי חוכמות, בלי חילופי-שטחים, בלי ספינים למיניהם. כאשר השד הפאשיסטי יוצא מהבקבוק, אין כוח שיעצור אותו עד שהוא מביא לאסון טוטאלי.

מובן שסיפוח ההתנחלויות לישראל ישים לאל כל אפשרות של שלום.

אבל הסכנה של ליברמן אינה גלומה רק בדעותיו המוצהרות והבלתי-מוצהרות. הן טבועות באופיו. הוא מנהיג סמכותי מטבעו. ולראייה: הוא המנהיג הבלעדי של מפלגתו, המורכבת כמעט כולה מעולים מברית-המועצות-לשעבר. כמו גלי-עליה קודמים, עולים אלה לא גדלו בחברה דמוקרטית, ורבים מהם רחוקים מהבנת הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

עולים רבים חיים בישראל כאילו על אי, קוראים רק את העיתונות הרוסית המקומית (שכמעט כולה ימנית-קיצונית) ומבודדים מהזרמים הליברליים והדמוקרטיים של המדינה. הם הדיחו של נתן שרנסקי, שנראה להם רכרוכי מדי, ובוחרים במנהיג קשוח, סמכותי, שסיסמתו בבחירות, גם בשידורים העבריים, הייתה "דא, ליברמן!" מה זה מזכיר?

ליברמן אינו מסתיר את כוונתו לשנות באופן יסודי את סדרי-השלטון בישראל, ולהנהיג במדינה משטר סמכותי, בראשות מנהיג חזק (הוא עצמו). כצעד ראשון הגיש את הצעת-החוק להנהגת משטר "נשיאותי", שבראשו יעמוד מנהיג בעל סמכויות כמעט דיקטטוריות. הוא לא יהיה תלוי בפרלמנט, שיהפוך לגוף חסר-ערך, וישלוט באופן בלעדי בכל מכשירי השלטון. הדוגמה המיידית היא ולאדימיר פוטין, קברן הדמוקרטיה הרוסית, אך נדמה שליברמן קיצוני עוד יותר.

מדוע מחזר אהוד אולמרט אחרי איש זה? מדוע הוא מתעקש להכניס אותו לממשלתו ולהצביע בעד הצעותיו? מדוע הפך עכשיו את הליברמאניה לנושא המרכזי של הפוליטיקה הישראלית?

פשוט מאוד: אולמרט הוא פושט-רגל גמור, והוא נאחז בקש.

שיבעה חודשים בלבד אחרי שהגיע לשלטון, ממש במקרה, אחרי השבץ של אריאל שרון, הוא נשאר בלי כלום. הציבור כבר מבין שמלחמת-לבנון הייתה כישלון אחד גדול, בכל התחומים והרמות. סירובו למנות ועדת-חקירה ממלכתית מחמירה את תחושת התבוסה. הסיסמה העיקרית שלו בבחירות - "ההתכנסות" - הפכה לבדיחה גרועה. מסדר-היום החברתי (ה"אג'נדה" המפורסמת) לא נשאר כלום. אולמרט ושותפיו נשארו בלי תוכנית כלשהי, בלי משימה ברורה, זולת האחת והיחידה: להישאר בשלטון בכל מחיר.

אחד מסימני-ההיכר של איש כמו ליברמן הוא הכישרון לגלות את חולשות הזולת ולנצלן. הוא מציע לאולמרט הצעה מפתה: הוא יצטרף לממשלה ויביא עימו לקואליציה 11 קולות - בלי שום תמורה. ממש בחינם.

בשעתו דרש לקבל את תפקיד שר-הביטחון, או לפחות את תפקיד שר-המשטרה ("ביטחון-פנים"). עכשיו הוא מדבר על תפקיד מעורפל: שר הממונה על האסטרטגיה לטווח ארוך (תרגום לעברית: הפצצת איראן.) אבל הוא לא עומד גם על זה. הוא מוכן להיות שר בלי תיק, וגם לא לדרוש מינוי של שניים-שלושה מחבריו לשרים, כפי שמגיע למפלגה בגודל זה.

הצעה שאי-אפשר לסרב לה. ליברמן יודע שהתפקידים אינם חשובים. מה שחשוב זה להכניס את הרגל בדלת, לקבל לגיטימציה של שר. השאר יבוא בבוא העת.

לאולמרט הנואש, החרד לשלטונו, זה נשמע כהצלה משמיים. יש לו מתנגדים בממשלתו, ובעיקר במפלגת-העבודה. הרוב שלו בכנסת אינו בטוח. והנה בא ליברמן ומעניק לו ביטחון מוחלט בהמשך שלטונו. אנשים מכרו את נשמתם לשטן בשביל פחות מזה.

התירוץ הוא: ליברמן הוא ציוני. "אי-אפשר לפסול שום מפלגת ציונית" (דבר הפוסל אוטומטית כל מפלגה ערבית). כפרפראזה של פסוקו המפורסם של סמואל ג'ונסון הבריטי אפשר לומר: "הציונות היא המפלט האחרון של נבל."

אולמרט רוצה להרוויח עוד כמה שנים - או חודשים, או שבועות - בשלטון. שלטון כמטרה בפני עצמה. שלטון בשביל שום דבר, בשביל שום רעיון, שום מעשה. בשביל זה הוא מוכן לפתוח את הדלת לכוחות השחור. מה איכפת לו? אחריו המבול.

אמרתי לא אחת שאני מאמין בדמוקרטיה הישראלית. אמנם, עולי ברית-המועצות אינם היחידים שגדלו במשטר דיקטטורי - כמעט כל הישראלים, הם או אבותיהם, באו מארצות של עריצות. אבל הדמוקרטיה הישראלית, הנס הזה שאין לו הסבר הגיוני, מחזיקה מעמד גם בתנאים קשים.

אך אסור להתעלם מהסכנה המאיימת על הדמוקרטיה שלנו. שנים של כיבוש אכזרי בשטחים הפלסטיניים השחיתו את השלטון והצבא, הגזענות פורחת בחיי היום-יום שלנו - לא רק כלפי תושבי השטחים הכבושים, לא רק כלפי האזרחים הערביים, לא רק כלפי עובדים זרים. יש במדינה שסעים עמוקים, שהפאשיזם עלול לנצלם כדי לעלות לשלטון.

כאשר רומא הייתה בסכנה, בהתקרב צבא קרתגו, נשמעה בעיר קריאת האזעקה: "HANNIBAL ANTE PORTAS!". אצלנו צריך להשמיע עכשיו את האזהרה: "ליברמן בשער!"

אהוד אולמרט יהיה אפיזודה חולפת בתולדות ישראל. בעוד כמה שנים לא יזכור אותו איש. אלא אם כן הוא יזכה במוניטין של פון-פאפן הישראלי.