כדי לבצע את הניסוי בהתאם לסטנדרטים המדעיים הנאותים, היה צורך להכין קודם כל את המעבדה.

זה נעשה כך: תחילה עקר אריאל שרון את ההתנחלויות הישראליות שהיו תקועות שם. הרי אי-אפשר לבצע ניסוי כראוי כאשר מסתובבות במעבדה חיות-מחמד. הדבר בוצע 'בנחישות וברגישות", הדמעות נשפכו כמים, החיילים התנשקו והתחבקו עם המגורשים, ושוב הוכח שצה"ל הוא הצבא הכי-הכי בעולם.

כשהמעבדה הייתה נקייה, בא השלב הבא: לאטום את כל פתחיה, כדי לנתק את השטח הסטרילי מכל מגע עם העולם. זה לא היה קשה. ממשלות-ישראל מנעו את בנייתו של נמל בעזה, וחיל-הים דאג לכך ששום אוניה לא תתקרב לחוף. נמל-התעופה הבינלאומי המהודר, שנבנה בימי אוסלו, נסגר ונהרס. הרצועה כולה נסגרה מזמן על-ידי גדר יעילה, ונותרו בה רק כמה פתחים שהם בשליטת צה"ל.

נותר הקשר היחידי עם העולם החיצון: המעבר למצריים. אי-אפשר היה לסגור אותו סתם, מפני שאז היה המשטר המצרי נראה כמשת"ף של ישראל. מצאו פיתרון מתוחכם: לכאורה נטש צה"ל את המעבר והפקיד אותו בידי יחידת-פיקוח בינלאומית. אנשיה הם בחורים נחמדים, מלאי רצון טוב, אך למעשה הם תלויים לגמרי בצה"ל: הם גרים בישראל, מגיעים למעבר רק בהסכמת ישראל, הממשיכה לשלוט במעבר באמצעות חדר-בקרה סמוך.

כך היה הכול מוכן לניסוי.

האות ניתן אחרי שהעם הפלסטיני קיים בחירות דמוקרטיות לתפארת, בפיקוח הנשיא-לשעבר ג'ימי קארטר. ג'ורג' בוש ממש התמוגג: הנה התגשם חזונו והדמוקרטיה מנצחת במזרח התיכון.

אבל הפלסטינים ליכלכו. במקום לבחור ב"ערבים טובים", חסידי ארצות-הברית, הם בחרו בערבים רעים מאוד, חסידי אללה. בוש נעלב. אבל ממשלת-ישראל צהלה: אחרי ניצחון חמאס, הסכימו גם האמריקאים והאירופים להשתתף בניסוי המתוכנן. אפשר היה להתחיל:

ארצות-הברית ומדינות האיחוד האירופי הודיעו על הפסקת כל התרומות לרשות הפלסטינית "הנתונה בשליטת טרוריסטים". בו-זמנית הפסיקה ממשלת-ישראל את הזרמת הכספים גם מצידה.

כדי להבין את המשמעות: על פי "הסכם פאריס" (הנספח הכלכלי של הסכם אוסלו) נמצאת הכלכלה הפלסטינית בתוך "מעטפת המכס" הישראלית. כלומר, ישראל גובה את המכס על כל הסחורות המגיעות לשטחים הפלסטיניים דרך ישראל - והרי אין לה בכלל דרך אחרת. אחרי גביית קומיסיון שמן, אמורה ישראל להעביר את הכסף לפלסטינים.

כאשר ממשלת-ישראל מסרבת להעביר את הכספים האלה, השייכים לעם הפלסטיני, זהו במלים פשוטות שוד לאור היום. אבל כאשר שודדים מ"טרוריסטים", מי ימחה?

הרשות הפלסטינית - גם בגדה המערבית וגם ברצועת-עזה - זקוקה לכספים האלה כמו לאוויר לנשימה. גם זה מחייב הסבר: במשך 19 שנות הכיבוש הירדני בגדה המערבית והכיבוש המצרי ברצועת-עזה, לא נבנה בשטחים האלה אף בית-חרושת רציני אחד. הירדנים רצו שכל הפעילות הכלכלית תתקיים אצלם, בעבר הירדן, והמצרים הזניחו את הרצועה בכלל.

בא הכיבוש הישראלי והחמיר את המצב פי כמה וכמה. השטחים הכבושים הפכו לשוק כפוי של התעשייה הישראלית, והממשל הצבאי מנע את הקמתו של כל מפעל שהיה עלול להתחרות במפעל ישראלי.

הפועלים הפלסטיניים נאלצו לעבוד בישראל תמורת מה שנחשב בישראל לשכר-רעב. מהשכר הזעום הזה ניכתה ממשלת ישראל את כל התשלומים הסוציאליים החלים על פועל ישראלי, אלא שלפועלים הפלסטיניים לא ניתנו שום זכויות סוציאליות. כך הצליחה הממשלה לגנוב מהפועלים המנוצלים האלה עוד עשרות מיליארדים של דולרים, שנעלמו איכשהו בחבית-ללא-תחתית של ממשלת-ישראל.

כשפרצה האינתיפאדה, גילו ראשי התעשייה והחקלאות בישראל שאפשר להסתדר בלי הפועלים הפלסטיניים. זה גם היה כדאי. אפשר להביא מתאילנד, מרומניה ומארצות עניות אחרות פועלים המוכנים לעבוד בשכר נמוך עוד יותר, ובתנאים הגובלים בעבדות. הפועלים הפלסטיניים נשארו מובטלים.

זה היה המצב עם תחילת הניסוי: התשתית בשטחים הפלסטיניים הרוסה, אין בהם כמעט שום אמצעי-ייצור, אין עבודה לפועלים. מצב אידיאלי ל"ניסוי ההרעבה" הגדול.

שלב הביצוע החל, כאמור, בהפסקת כל התשלומים.

המעבר בין עזה ומצריים נחסם בפועל. רק מדי כמה ימים או שבועות, לצורכי ראווה, הוא נפתח לכמה שעות כדי שכמה מהחולים והגוססים יוכלו להגיע הביתה או לעבור לבתי-חולים במצריים.

המעברים בין ישראל ורצועה עזה נסגרו, "מטעמי ביטחון". תמיד יש ברגע המתאים "התראה דחופה על פיגוע מתוכנן". התוצרת החקלאית הפלסטינית, המיועדת לייצוא, נרקבת במעבר. מזון ותרופות אינם יכולים להיכנס, אלא מפעם לפעם, גם זה לצרכי ראווה, כשמישהו בעולם מרים את קולו. ואז באה "התראה ביטחונית דחופה" חדשה והמצב חוזר לקדמותו.

כדי להשלים את התמונה, הפציץ חיל-האוויר את מפעל-החשמל ברצועה, כך שבחלק משעות היום אין חשמל, ואספקת המים (התלויה בחשמל) מוגבלת לזמן קצר בכל יום. גם בימים הלוהטים ביותר אין חשמל למקררים, למיזוג-אוויר, לאספקת המים ולשאר הצרכים.

בגדה המערבית, שטח הרבה יותר גדול מרצועת-עזה (הרצועה מהווה רק 6% מהשטחים הפלסטיניים הכבושים, אך תושביה מהווים 40%), המצב קצת פחות נואש. אך יותר ממחצית מתושבי הרצועה חיים עכשיו מתחת ל"קו העוני" הפלסטיני, שהוא ההרבה-הרבה מתחת ל"קו העוני" הישראלי. רבים מתושבי עזה יכולים רק לחלום על קו-העוני של שדרות הסמוכה.

מה רוצות ישראל וארצות-הברית להגיד לפלסטינים? המסר ברור: אתם תגיעו לסף הרעב, ואף תעבור אותו, אם לא תיכנעו. עליכם לסלק את ממשלת חמאס ולבחור במועמדים המאושרים על-ידי ישראל ואמריקה. ובעיקר: עליכם להסתפק במדינה פלסטינית המורכבת מכמה מובלעות, שכולן תהיינה תלויות בחסדי ישראל.

עכשיו מתחבטים מנהלי הניסוי המדעי הזה בשאלה מסקרנת: איך בכל זאת מחזיקים הפלסטינים מעמד? הרי לפי כל ההיפותזות, הם היו צריכים להישבר מזמן!

אמנם, יש סימנים מעודדים. אווירת התסכול והייאוש יוצרת מתיחות בין פת"ח וחמאס, פה ושם פרצו תקריות אלימות, היו הרוגים ופצועים, אך בכל פעם נעצרת ההידרדרות לפני שהיא גולשת למלחמת-אחים. יש הפגנות-רעב. אלפי המשת"פים הישראליים הסמויים בוחשים בקלחת. אך בניגוד למצופה, כוח-ההתנגדות לא התפוגג. אפילו החייל השבוי, גלעד שליט, לא שוחרר.

אחת התשובות טמונה במבנה החברה הפלסטינית. החמולה ממלאה בה תפקיד מרכזי. כל עוד אדם אחד במשפחה עובד, גם הקרובים אינם גוועים ברעב, למרות שקיימת תת-תזונה רבת-היקף. מי שיש לא הכנסה, מתחלק בה עם כל אחיו ואחיותיו, הוריו, סביו, בני-דודו וילדיהם. זוהי שיטה פרימיטיבית, אך יעילה למדי בתנאים כאלה. נראה כי בעלי הניסוי לא לקחו אותה בחשבון.

כדי להחיש את התהליך, הופעלה השבוע מחדש מלוא עוצמתו של צה"ל. במשך שלושה חדשים היה צה"ל עסוק במלחמת-לבנון השנייה. התברר שהצבא, העוסק זה 39 שנים בעיקר בתפקידים של משטרה קולוניאלית, איננו מתפקד כראוי כשהוא נאלץ לפתע להתמודד עם יריב מאומן וחמוש, המסוגל להשיב מלחמה שערה. נשק אנטי-טנקי הופעל נגד כוחות השריון, רקטות כיסו את שטחי צפון ישראל. הצבא שכח מזמן איך להתמודד עם אויב כזה. וזה נגמר לא טוב.

עכשיו חוזר צה"ל למלחמה שהוא מכיר אותה. לפלסטינים ברצועה אין (עדיין) נשק אנטי-טנקי, והקסאמים גורמים לנזק מועט. צה"ל שוב יכול להפעיל באין-מפריע טנקים נגד האוכלוסייה. חיל-האוויר, שפחד בלבנון להוציא פצועים, יכול עכשיו להפציץ את בתי ה"מבוקשים", משפחותיהם ושכניהם, מבלי לחשוש. אם בשלושת החודשים האחרונים נהרגו בשקט "רק" 100 פלסטינים בכל חודש, אנחנו עדים עכשיו לעליה דרמטית במספר ההרוגים והפצועים.

איך יכולה אוכלוסייה, שהיא גם מוכת-רעב, גם חסרת תרופות וציוד בבתי-החולים הדלים וגם חשופה להתקפות מהיבשה, הים והאוויר, להחזיק מעמד? האם תישבר? האם תרד על ברכיה ותבקש רחמים? או שמא תגלה בתוכה כוחות על-אנושיים ותעמוד במבחן?

בקיצור: מה וכמה דרוש כדי להכניע אוכלוסייה?

כל אנשי המדע המשתתפים בניסוי - אהוד אולמרט וקונדוליזה רייס, עמיר פרץ ואנגלה מרקל, דן חלוץ וג'ורג' בוש, שלא להזכיר את חתן פרס-נובל לשלום, שמעון פרס - מתכופפים עכשיו מעל למיקרוסקופים ומצפים לתשובה, שבוודאי תתרום תרומה רבה למדע המדינה.

אני מקווה שוועדת פרס-נובל עוקבת אחרי ניסוי זה בתשומת-לב הראויה.