• ראש-הממשלה ושר-הביטחון מסרבים להתפטר, למרות שרוב עצום של הציבור מביע אי-אמון באהוד אולמרט (70%) ובעמיר פרץ (82%). במקום ועדת-חקירה ממלכתית בלתי-תלויה ובעלת-שיניים, הם הרכיבו ועדת-בדיקה שאינה זוכה באמון רוב הציבור עוד לפני שהתחילה לחקור את אירועי מלחמת-לבנון.
• ראש המטה הכללי מותקף על-ידי הגנרלים בעבר ובהווה, אך מודיע ש"לא יפשוט את מדיו עד שמישהו יפשיט אותו".
• שר-המשפטים עומד לדין על הכנסת לשונו לפיה של חיילת.
• יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת נאשם בבית-המשפט ברמאות ובשבועת-שקר.

על פי הסקרים, רוב עצום של תושבי המדינה דווקא מרוצים ממצבם האישי (80%), אך מדוכאים ממצב המדינה (59%).

אז מה לעשות?

אין בעיה: צריכים פשוט לשנות את המשטר.

זוהי תגובה ישראלית טיפוסית. ייתכן שזוהי תכונה כלל-אנושית.

כשאנחנו נתונים במשבר המאיים לערער את יסודות תפיסותינו, אנחנו משתדלים לברוח מהעיקר ולעסוק בטפל. כך נחלצים מהצורך לשנות את כל התפיסה ואת תמונת-העולם שמורגלים בה. נתפסים לאיזשהו פרט, קטן ככל שאפשר, תולים בו את האשמה וקוראים: זהו! מצאנו! הנה האשם!

השיר הישן אמר: "הכול בגלל מסמר קטן!" אז כאשר קורה אסון גדול, ניתלים במסמר הקטן שגרם לו, ותו לא.

לדוגמה: מלחמת יום-כיפור. שהרסה את המיתוס של "צה"ל הבלתי מנוצח". מיד אחריה השתרר דיכאון לאומי. היה ברור שמשהו השתבש. מה?

לא שאלו: מדוע בכלל פרצה המלחמה הנוראה הזאת? למה לא קיבלנו לפני כן את הצעת הנשיא המצרי, אנוור סאדאת, להחזיר את סיני תמורת שלום? איך זה שטנו בספינת-השוטים, שהובילה את המדינה ממלחמת ששת-הימים אל מלחמת יום-כיפור בים של שחצנות?

לא, שאלות כאלה לא נשאלו. מה כן נשאל? מדוע לא הזהיר המודיעין הצבאי בעוד מועד

מפני ההתקפה המצרית-סורית. מדוע לא גויסו המילואים בזמן. מדוע לא "הוזזו הכלים" לעבר התעלה.

קראו לזה "המחדל". בגללו קמה תנועת-המחאה ההמונית, שהביאה לסילוקם של גולדה מאיר ומשה דיין.

למה זה דומה? המכונית קרסה, והנוסעים דורשים לרוקן את המאפרה. עכשיו קורה משהו דומה.

הסקרים מראים שלציבור אין אמון במנהיגים. אבל הציבור אינו אומר: הרי אנחנו בעצמנו בחרנו במנהיגים האלה, אז אנחנו אשמים. כי זו ממש תובנה לא נעימה.

מה שהם אומרים זה: אנחנו לא אשמים. אז מי אשם? "השיטה", כמובן.

כי הדמוקרטיה הפרלמנטרית שלנו אינה מבטיחה לראש-הממשלה תקופת-כהונה מלאה של ארבע שנים. הוא יכול ליפול לפני כן. היא גם מכריחה אותו להכניס לממשלה את נציגי מפלגות הקואליציה, גם אם אינם מוכשרים לנהל את משרדיהם. ראש-הממשלה אינו יכול לתכנן מדיניות לזמן ארוך, ואינו יכול להעמיד בראש המשרדים מומחים מנוסים.

זה רע מאוד. לכן עלינו לאמץ לעצמנו את השיטה האמריקאית. העם יבחר בנשיא, שיכהן לפחות ארבע שנים מלאות. הנשיא ימנה את השרים. הוא ירכיב קבינט המורכב מאישים דגולים, מומחים אחד-אחד. ובא לציון גואל.

זוהי תרופת פטנט - תרופה אחת האמורה לרפא את כל המחלות, בלי כאבים ובלי דיחוי. חבל רק שאין בה דבר מלבד מים.

קודם כל, מפני שאי-אפשר להעתיק באופן אוטומטי שיטה פוליטית מארץ לארץ. לכל מדינה מסורת משלה, תרבות ייחודית משלה, הרכב חברתי משלה. שיטה פוליטית צריכה לצמוח מתוך הציבור. אי-אפשר לכפות אותה על ציבור אחר. כאשר מנסים לעשות זאת, הציבור מתאים את השיטה לצרכיו ומשנה אותה ללא-הכר. (כך קרה, לדוגמה, ביפאן אחרי מלחמת-העולם השנייה.) פרופסורים מנותקים במגדל-שן יכולים להעלות את דעתם שניתן לתקן את חולייה של חברה בעזרת שיטה אידיאלית, הלקוחה מעם אחר.

זה כבר הוכח אצלנו: בהשפעת כמה פרופסורים שונתה לפני שנים "השיטה". נקבע שראש-הממשלה ייבחר בבחירות ישירות, בנפרד מהבחירות לכנסת. תוך זמן קצר התגלה שהשיטה החדשה גרועה אף מקודמתה. באו החכמים, והחזירו את השיטה הקודמת למקומה.

אבל אין צורך ללמוד דווקא מניסיון זה. כדי ללמוד על מעלותיה של השיטה הנשיאותית כדאי להסתכל על המצב בארץ מולדתה: ארצות-הברית.

למה גרמה שיטה זו שם? לנשיא מובטחות אמנם ארבע שנים לפחות - אבל רבים יוסיפו את המילה "וחבל". כאשר מסתבר שנבחר אידיוט גמור, המסבך את ארצו בהרפתקאות הרות-אסון, אי-אפשר להדיח אותו. במשטר הפרלמנטארי שלנו, כמו בבריטניה, אפשר לפטר ראש-ממשלה בקלות יחסית. טוני בלייר יודח תוך שנה, את ג'ורג' בוש אי-אפשר להדיח עד סוף הקדנציה שלו.

האם השרים האמריקאיים מוכשרים יותר משרינו? האם דונלד ראמספלד הוא אסון יותר קטן מאשר עמיר פרץ? האם קונדולייזה רייס גאונית יותר גדולה מאשר ציפי לבני?

יתר על כן: כדי להיבחר לנשיא דרוש למועמד הון-עתק. הכסף הכבד הזה יכול לבוא רק מאינטרסנטים, שדולות וחברות-ענק. המערכת האמריקאית מושחתת מיסודה - שחיתות כל-כך עמוקה ורחבה, עד שבהשוואה אליה נראית גם השחיתות של אולמרט ושות' תמימה ממש.

אבל ההיגיון אינו ממלא תפקיד בוויכוחים כאלה, מפני שמאחורי התביעה לשינוי "השיטה" מתחבאת תופעה שונה לגמרי: הדרישה ל"מנהיג חזק".

הדרישה הזאת עולה תמיד בעיתות משבר. כאשר ציבור חש שהמדינה הפסידה במלחמה ונוצרת אווירה של חוסר-אמון במנהיגות, צצים געגועים לאבא חזק. הדמוקרטיה נראית כשיטה חלשה ורקובה, בייחוד אם נולדת באותה השעה גם האגדה שהפוליטיקאים "לא נתנו לצבא לנצח". מנהיג חזק הוא איש הפותר בעיות בעזרת אגרוף-ברזל. שיטת ההידברות וההסכמות נראית כדרכם של מנהיגים חלשלושים.

צריך להיות ברור: ההצעה לעבור לשיטה נשיאותית אינה אלא הסוואה לקריאה למשטר של מנהיג כל-יכול. די לראות מי הם בעלי-ההצעה.

ראש המציעים את החלפת "השיטה" הוא אביגדור ליברמן, מנהיג מפלגת "ישראל ביתנו", המורכבת רובה ככולה מעולי ברית-המועצות. זוהי מפלגה ימנית-קיצונית, אם להשתמש בלשון נקייה. בארצות אחרות קוראים למפלגות כאלה בשם אחר.

"ישראל ביתנו" מטיפה ללאומנות בלתי-מרוסנת ולשינאת הזר. היא קיצונית יותר מיורג היידר באוסטריה ומז'ן-מארי לה-פן בצרפת. היא שואפת להסתלקות הפלסטינים מהארץ, ובכלל זה הערבים אזרחי-ישראל, המהווים 20% מאזרחי המדינה. זה לא מפריע לאהוד אולמרט להכריז פומבית שהוא מייחל לכניסתה לממשלה. (כאשר הוכנס היידר לממשלת אוסטריה, ישראל החזירה את השגריר שלה מווינה.)

ליברמן, השואף לתפקיד שר-הביטחון, העמיד חמישה תנאים לכניסתו לממשלה - ובראשם התביעה לקבלת השיטה הנשיאותית. ברור לחלוטין מי צריך להיות הנשיא: אביגדור ליברמן.

הסקרים האחרונים אומרים שאילו נערכו היום בחירות חדשות, מפלגתו של ליברמן הייתה זוכה ב-16 מנדטים, לעומת 11 המנדטים שיש לה בכנסת הנוכחית. לכך יש להוסיף את תשעת המנדטים שיש בכנסת הנוכחית למפלגת "האיחוד הלאומי", שמנהיגה, גנרל חובש-כיפה-סרוגה, דורש בפה מלא את סילוק כל הערבים מהשטחים הפלסטיניים, ואת שלילת הזכויות הדמוקרטיות מהערבים אזרחי-ישראל. כששתי מפלגות כאלה מהוות חמישית מציבור הבוחרים, יש בהחלט מקום לדאגה.

אני מאמין בדמוקרטיה הישראלית. היא תופעה מפליאה, אם לוקחים בחשבון את מוצאם של רוב אזרחי ישראל: רוסיה הצארית והקומוניסטית, פולין של פילסודסקי ויורשיו, מרוקו, עיראק, איראן, סוריה - נוסף על הדור שנולד בפלשתינה הקולוניאלית של הנציב העליון הבריטי. כמו החייאת השפה העברית, מעשה שאין דומה לו בעולם, הדמוקרטיה הזאת היא בבחינת נס. (מובן שהמדובר בדמוקרטיה בתחומי ישראל. בשטחים הכבושים שורר מצב הפוך.)

אינני סבור שיש כיום בישראל סכנה ממשית של עליית הפאשיזם. אבל צריכים לעמוד על המשמר, בכל יום ובכל שעה. יש אצלנו כמה וכמה נתונים העלולים לקדם נטיות פאשיסטיות: הרגשה של מלחמה אבודה, הפצת האגדה של "תקיעת סכין בגב הצבא", חוסר-האמון במערכת הדמוקרטית, הרחבת הפער בין עשירים ועניים, ההסתה נגד המיעוט הלאומי ותיאורו כגייס חמישי, ועוד.

זה כבר לא מסמר קטן.