המאבקים בין הקיסר והאפיפיור עמדו פעמים רבות במרכז ההיסטוריה של אירופה ופילגו את העמים. הם ידעו עליות ומורדות. היו קיסרים שפיטרו או גירשו את האפיפיור, והיו אפיפיורים שפיטרו או נידו את הקיסר. אחד הקיסרים, היינריך ה-4, "הלך לקאנוסה", כשהוא עומד יחף בשלג במשך שלושה ימים רצופים מול משכן האפיפיור, עד שזה נאות לבטל את הנידוי שהטיל עליו.

אך היו תקופות ארוכות שבהן חיו הקיסרים והאפיפיורים בשלום זה עם זה. עכשיו אנחנו עדים לתקופה כזאת. בין האפיפיור הנוכחי, בנדיקטוס ה-16, לבין הקיסר הנוכחי, בוש ה-2, שוררת הרמוניה מופלאה. את נאומו של האפיפיור, שעורר בימים האחרונים סערה עולמית, צריך לראות על רקע זה: הוא משתלב היטב במסע-הצלב של בוש נגד "הפאשיזם האיסלאמי", במסגרת "ההתנגשות בין התרבויות".

בנאומו באוניברסיטה גרמנית ביקש האפיפיור, ה-265 במספר, להוכיח שיש הבדל תהומי בין הנצרות לבין האיסלאם: בעוד שהנצרות מבוססת על ההיגיון, האיסלאם שולל אותו. בעוד שהנוצרים רואים הגיון במעשי האל, המוסלמים שוללים כל הגיון במעשי אללה.

כאתיאיסט יהודי אינני מתכוון להכניס את ראשי לוויכוח הזה. קטונתי מלעקוב אחרי היגיון האפיפיור. אך אינני יכול לעבור בשתיקה על קטע אחד של דבריו, הנוגע גם לי, כישראל החי ליד קו-החזית של "מלחמת הציוויליזציות".

כדי להוכיח את חוסר-ההיגיון של האיסלאם, טען האפיפיור כי הנביא מוחמד ציווה על אנשיו להפיץ את דתו בכוח החרב. והרי זה דבר בלתי-הגיוני, לדברי האפיפיור - מפני שהאמונה באה מן הנפש, ולא מן הגוף, ואיך יכולה החרב להשפיע על הנפש?

לביסוס דבריו הביא האפיפיור דברים שנאמרו דווקא על-ידי קיסר ביזנטי, איש הכנסייה המזרחית, המתחרה. בסוף המאה ה-14 סיפר הקיסר מנואל ה-2 על ויכוח שניהל, כביכול (הדבר מוטל בספק), עם מלומד מוסלמי פרסי עלום-שם. בלהט הוויכוח הטיח הקיסר (לדבריו) את הדברים הבאים בפני בן-שיחו:

"תראה לי משהו חדש שהביא מוחמד, ותמצא רק דברים רעים ובלתי-אנושיים, כמו ההוראה להפיץ את דתו בחרב."

הדברים האלה מעוררים שלוש שאלות: (א) מדוע הם נאמרו על-ידי הקיסר? (ב) האם הם נכונים? ו(ג) מדוע חזר עליהם האפיפיור הנוכחי?

כאשר רשם מנואל ה-2 את הדברים, הוא מלך על אימפריה גוועת. הוא הגיע לשלטון בשנת 1391, כאשר נותרו מהאימפריה המפוארת רק כמה מחוזות קטנים. גם אותם איימו התורכים העות'מאנים לכבוש בכל רגע.

באותם ימים כבר הגיעו התורכים אל גדת הדנובה. הם כבשו את בולגריה וצפון יוון והביסו פעמיים את הצבאות ששלחה אירופה להצלת הקיסרות המזרחית. ב-29 במאי 1453, כמה שנים בלבד אחרי מות מנואל, כבשו התורכים את בירתו, קונסטנטינופוליס (איסטנבול של ימינו) ושמו קץ לאימפריה שהתקיימה יותר מאלף שנים.

בימי שלטונו סייר הקיסר מנואל בבירות אירופה כדי לבקש עזרה. הוא הבטיח לאחד מחדש את הכנסיות. אין ספק שהוא כתב את הסיפורים על הוויכוחים הדתיים שלו כדי לקומם את אירופה כולה נגד התורכים ולשכנע אותה לצאת למסע-צלב חדש. הכוונה הייתה מדינית, התיאולוגיה שימשה את הפוליטיקה.

מבחינה זו מתאימים הדברים בדיוק לצרכיו של הקיסר הנוכחי, ג'ורג' בוש. גם הוא מבקש לאחד את העולם הנוצרי נגד "ציר הרשע" המוסלמי. יתר על כן, התורכים מתדפקים שוב על שערי אירופה, הפעם בדרכי שלום. ידוע שהאפיפיור תומך בכוחות המתנגדים לכניסתם לאיחוד האירופי.

האם יש אמת בטענת הקיסר מנואל?

האפיפיור עצמו סייג את דבריו. כתיאולוג רציני ובעל-מוניטין, אין הוא יכול הרשות לעצמו לזייף את הכתוב. לכן הוא מזכיר שבקוראן אסר מוחמד בפירוש את הפצת הדת בחרב. הוא ציטט את הפרק השני, פסוק 256 (אמנם, האפיפיור אינו יכול לטעות, אך כאן הוא טעה: הוא התכוון לפסוק 257.) נאמר שם: "אין לנהוג בכפייה בענייני דת!"

איך מעלימים עין מאמירה כל-כך פשוטה וחד-משמעית? האפיפיור פשוט טוען שהפסוק הזה נכתב בראשית דרכו של מוחמד, כשהיה עדיין חסר-כוח, אך שברבות הימים הוא ציווה להשתמש בחרב למען הדת. לציווי כזה אין זכר בקוראן. נכון, מוחמד קרא להשתמש בחרב במלחמותיו נגד שבטים יריבים - נוצרים ויהודים - בחצי-האי ערב, כאשר הקים את מדינתו. אבל זה היה מעשה פוליטי, לא דתי, קרב על שטח, לא על השלטת הדת.

ישו הנוצרי אמר: "בפירותיהם תכירו אותם." את יחסו של האיסלאם אל הדתות האחרות צריך לשפוט על פי מבחן פשוט: איך נהגו מנהיגיו במשך יותר מאלף שנים, כאשר הכוח היה בידם, והם יכלו "להפיץ את דתם בחרב". הם לא עשו זאת.

במשך מאות שנים שלטו המוסלמים ביוון. האם היוונים התאסלמו? האם מישהו ניסה בכלל לאסלם אותם? להיפך, יוונים מילאו תפקידים בכירים ביותר בממשל העות'מאני. גם הבולגרים, הסרבים, הרומנים, ההונגרים ושאר העמים האירופיים, שחיו תקופות ארוכות תחת שלטון התורכים, דבקו בדתם הנוצרית. איש לא הכריח אותם להתאסלם, וכולם נשארו נוצרים אדוקים.

אכן, האלבנים התאסלמו, וכך גם הבוסניאקים. אבל איש אינו טוען שהדבר נכפה עליהם. הם אימצו לעצמם את דת האיסלאם כדי להתחבב על השלטון וליהנות ממנעמיו.

בשנת 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים וטבחו ללא אבחנה את תושביה המוסלמים והיהודים, הכל בשם ישו עדין-הנפש. באותה עת, 400 שנה אחרי שהמוסלמים כבשו את הארץ, היו עדיין רוב תושבי הארץ נוצרים. במשך כל אותה תקופה ארוכה לא נעשה שום ניסיון לכפות את דת מוחמד על התושבים. רק אחרי שהצלבנים גורשו מהארץ, החלו רוב התושבים לאמץ לעצמם את השפה הערבית ודת האיסלאם - ואלה הם אבותיהם של רוב הפלסטינים של ימינו.

לא ידוע על ניסיון כלשהו לכפות את דת מוחמד על היהודים. תחת שלטון המוסלמים הייתה, כידוע, ליהדות ספרד פריחה שלא חזרה כדוגמתה בחיי היהודים כמעט עד ימינו. משוררים כמו יהודה הלוי כתבו בערבית, וכן גם הרמב"ם. בספרד המוסלמית היו היהודים שרים, משוררים, מדענים. בטולדו המוסלמית עבדו מוסלמים, יהודים ונוצרים ביחד בתרגום ספרי הפילוסופיה והמדע של יוון העתיקה. זה היה אכן "תור הזהב".

איך היה כל זה אפשרי, אילו ציווה מוחמד על המאמינים "להפיץ את האמונה בחרב?

אבל חשוב יותר מה שקרה לאחר מכן. כאשר כבשו הקתולים את ספרד מידי המוסלמים, הם הנהיגו בה משטר של טרור דתי. היהודים והמוסלמים הועמדו בפני הברירה האכזרית: להתנצר, להירצח או לברוח. ולאן נמלטו מאות אלפי היהודים, שסירבו להמיר את דתם? כמעט כולם התקבלו בזרועות פתוחות בארצות האיסלאם. "יהודי ספרד" התיישבו ממרוקו במערב עד עיראק במזרח, מבולגריה (אז תחת שלטון התורכים) בצפון עד סודאן בדרום. בשום מקום לא נרדפו. הם לא ידעו שם שום דבר שדמה לעינויי האינקוויזיציה, ללהבות המוקד, לפוגרומים, לגירושים הנוראים שהיו כמעט בכל ארצות הנוצריות, עד לשואה.

מדוע? מפני שמוחמד אסר בפירוש על רדיפת "עמי הספר". בחברה המוסלמית הוקצה מקום מיוחד ליהודים ולנוצרים. הם לא היו שווי-מעמד לגמרי, אבל כמעט. היה עליהם לשלם מס-גולגולת מיוחד, אך תמורתו הם שוחררו מהשרות הצבאי - עסק שהיה כדאי מאוד ליהודים. אומרים שהשליטים המוסלמים התנגדו לניסיונות לאסלם יהודים גם בדרכי נועם, מפני שהדבר היה כרוך בהפסד ההכנסות מהמס.

כל יהודי ישר, היודע את ההיסטוריה של עמו, אינו יכול אלא לחוש הכרת תודה לאיסלאם, שהגן על היהודים במשך חמישים דורות, בשעה שהעולם הנוצרי רדף אותם וניסה פעמים רבות להעביר אותם על דתם "בחרב".

הסיפור על "הפצת דת מוחמד בחרב" הוא אגדה מגמתית, חלק מן המיתוסים שצמחו באירופה בימי המלחמות הגדולות במוסלמים - הכיבוש מחדש של ספרד בידי הנוצרים, מסעי-הצלב והדיפת התורכים, שכמעט כבשו את וינה. אני חושד בו באפיפיור הגרמני שגם הוא מאמין באגדות האלה באמת ובתמים. משמע שמנהיג העולם הקתולי, שהוא גם תיאולוג נוצרי חשוב בזכות עצמו, לא טרח להתעמק יותר מדי בהיסטוריה של דתות אחרות.

מדוע השמיע את הדברים האלה בפומבי? ומדוע דווקא עכשיו?

אין מנוס מלראות את הדברים על רקע מסע-הצלב החדש של בוש ותומכיו האוונגליסטים, ודיבוריו על "פאשיזם איסלאמי ו"מלחמה עולמית בטרוריזם", כשהמילה "טרוריזם" מכוונת למוסלמים.מצד מפעיליו של בוש זהו ניסיון ציני להצדיק את ההשתלטות על אוצרות הנפט. לא בפעם הראשונה בהיסטוריה נפרשת אדרת דתית על אינטרסים כלכליים עירומים, לא בפעם הראשונה הופך מסע-שוד למסע-צלב.

נאום האפיפיור משתלב היטב במאמץ הזה. והתוצאות האפשריות - מי ישורן.