נשיא המדינה אמור לייצג את המכנה המשותף העליון של כל אזרחיה, ועל כן מתאים לו לייצג גם את התכונה הזאת.

ואכן, קשה לתאר חוצפה תמציתית יותר מאשר התנהגותו הנוכחית של כבוד הנשיא, משה קצב. היא הסמל העליון של החוצפה הישראלית.

קצב נאשם בהטרדה מינית על-ידי כמה וכמה נשים שעבדו במחיצתו בלשכת הנשיא וגם בתפקידיו הקודמים. לפחות שלוש מהן האשימו אותו באונס.

האשמה כזאת רחוקה, כמובן, מהרשעה בדין. החקירה נמצאת עדיין בעיצומה. הנשיא, ככל אזרח, הוא בחזקת חף-מפשע כל עוד לא נמצא אשם בבית-המשפט. יתכן בהחלט שבסופו של דבר לא יועמד כלל לדין, ואם כן - שיזוכה בכלל, או רק מחוסר הנוכחות.

אבל לא בזה העניין. העניין הוא שנשיא המדינה הוא כאשתו של קיסר, שעליה נאמר שהיא "צריכה להיות מעל לכל חשד". די בחשד סביר כלפי הנשיא - המתבטא בחקירה פלילית - כדי שיתפטר מתפקידו. אם לאחר מכן יזכה אותו בית-המשפט, מה טוב.

שיהיה ברור: אין לי דבר נגד משה קצב. להיפך, שיבחתי אותו בשידור טלוויזיה על נכונותו, למרות היותו איש הליכוד, להטות אוזן קשבת גם לאזרחים ערביים. פעם הבאתי אליו משלחת של מנהיגים מהגדה המערבית, והוא התייחס גם אליהם בצורה הוגנת.

אך כאזרח המדינה אני מתבייש. הפרשה שבה מעורב הנשיא מבזה את התפקיד ובעקיפין את המדינה כולה. "האזרח מס' 1" נעשה נושא לבדיחות, וכבר נשמעה הצעה להדפיס מדבקות בנוסח "אדוני אנסי".

דבר אחד אפשר להגיד בזכות הנשיא: גם בחוצפתו הוא מסמל את המדינה, או, לפחות, את השכבה השלטת בה.

מלך מלכי החוצפה, ממש התגלמות התכונה הזאת, הוא ראש-הממשלה, אהוד אולמרט.

אילו היה לו קורטוב של בושה, קמצוץ של הגינות, הוא היה מתפטר למחרת יום הפסקת-האש. אין צורך בשום חקירה או בדיקה כדי לקבוע מה שגלוי לעין כל: שהוא אשם בשורה ארוכה של פאשלות, שגרמו למותם של אלף בני-אדם, ובהם קרוב ל-200 ישראלים, גברים, נשים, זקנים וילדים.

אפשר להתווכח במה בדיוק להאשים את אולמרט: בעצם פתיחת מלחמה מיותרת וחסרת-תוחלת מלכתחילה (זוהי דעתי), או "רק" בניהול כושל של המערכה, לכל אורכה. אבל די באחת ההאשמות האלה, כדי שאדם הגון ילך הביתה ויחכה שם לתוצאות החקירות.

אבל אולמרט כלל אינו חולם על כך. הוא ממשיך בתפקידו כאילו שום דבר לא קרה. באמריקה קוראים לשיטה זו "להקים קיר אבנים". הוא נשאר עירום כמו המלך באגדה, כל ההבטחות שנתן לפני כמה חודשים בלבד, במערכת-הבחירות, נמוגו כעשן ברוח. אין לו שום תוכנית מדינית. אין לו גם היכולת להגשים שום תוכנית. אין לו זמן לחשוב על משהו חדש. אין לו זמן לשום דבר, מלבד המלחמה על הישרדותו.

וינסטון צ'רצ'יל אמר פעם על ראש-ממשלה בריטי קודם: "הג'נטלמן המכובד נתקל לפעמים באמת, אבל הוא תמיד ממהר הלאה כאילו לא קרה כלום." גם אולמרט מנסה למהר הלאה כאילו לא קרה כלום.

הוא מתנגד לחקירת המלחמה בכלים הממלכתיים שנוצרו בדיוק לשם כך. הוא מנסה לקיים חקירת-דמה באמצעות חבורה צייתנית שהוא עצמו בוחר בה. הוא ממשיך להשמיע בכל הזדמנות את הנאומים הבנאליים שלו, שאין בהם מילה אחת של כנות.

זוהי חוצפה. לא חוצפה במובן הבלתי-מזיק, המבדח, שיש לפעמים למילה זו, אלא חוצפנות מסוכנת, גסה ותוקפנית. המדינה נשארה למעשה בלי הנהגה, היא לא מסוגלת לקבל החלטות נועזות במצב המחייב החלטות כאלה. קרב-ההישרדות האישי שלו מאפיל על כל דבר אחר, החל בבעיית חילופי-השבויים וכלה בהרג היומיומי של פלסטינים בגדה וברצועה.

ואולי כדאי להזכיר: השלטון במדינה אינו רכוש פרטי. זה לא שלל הנופל בחלקו של מי שמצליח לשים עליו יד, במקרה או שלא במקרה. זהו פיקדון שאזרחי המדינה מפקידים בידי פוליטיקאי מסוים, ועליו להחזירו לאזרחים ברגע שמסתבר שאינו מסוגל או כשיר להשתמש בו. כל גישה אחרת היא חוצפה.

אין טעם להשחית הרבה מלים על החוצפנות של עמיר פרץ. היא מעידה על עצמה.

הוא נושא באחריות אישית לכל הפאשלות של המלחמה, החל בהחלטה חסרת-המחשבה לפתוח בה וכלה באירוע הצבאי האחרון. מההתחלה הרברבנית ועד הסוף המר הוא הוכיח חוסר-כישרון מזעזע. אדם הגון היה מתפטר ברגע שנדמו התותחים. סירובו הוא חוצפה.

אצל פרץ לובשת החוצפה הזאת אופי כמעט ביזארי. הפיקדון הפוליטי נמסר לו על סמך הבטחתו המפורשת לפעול לשינוי-ערכים סוציאלי. הוא לא סתם התעלם מהבטחה זו, הוא עשה את ההיפך ממש. ניסיונו להמשיך עכשיו הלאה כאילו לא קרה כלום, ואף להציג את עצמו כמנהיג חברתי, הוא פאתטי.

אך יתכן שאפילו שלושה אלה - קצב, אולמרט ופרץ - הם חוצפנים קטנים, ממש חוצפונים, לעומת דן חלוץ.

חברי ואני עמדנו מול משרד-הביטחון בשעה שהושבע כרמטכ"ל והפגנו נגד המינוי. היה ברור לנו לגמרי שאדם כזה, שעשה מה שעשה בעבר הקרוב והתבטא כפי שהתבטא, אינו יכול להנהיג את צה"ל. אבל גם באותה שעה לא העלינו על דעתנו שתוך זמן כל-כך קצר, ובצורה כל-כך בוטה, הוא יאשר את נבואותינו השחורות ביותר.

מבחינה צבאית טהורה, דן חלוץ הוא הכישלון הגדול ביותר בתולדות צה"ל. מבחינה אנושית, הוא הצדיק את מי שניבאו לו עתיד מזהיר בהאג. מבחינה מדינית, הבנתו היא כהבנת תלמיד חלש בבית-הספר היסודי (ויסלח לי ציבור התלמידים).

היוהרה של איש חיל-האוויר, השחצנות של גנרל חסר-כישורים, האכזריות של אדם המסוגל לאמלל מאות אלפים בלי הנד עפעף - כל אלה התגלו במלחמה זו. כפי שפורסם, ביום השישי של המלחמה אמר חלוץ לממשלה שמכאן והלאה לא ניתן עוד להשיג מטרה כלשהי - אמר ולא דרש להפסיק, אמר והמשיך במלאכת ההרג וההרס, יום אחרי יום, יום ולילה. ערב הפסקת-האש שלח את חייליו למתקפה חסרת-שחר, מיותרת לחלוטין מכל בחינה מדינית וצבאית, והקריב בה את חייהם של 33 מחייליו.

אבל דן חלוץ אינו מתפטר. זה כלל לא עולה על דעתו. השבוע, בכנס של אלופים-לשעבר הוטחו בפניו האשמות ואף עלבונות ממש, והוא לא זז.

אדם הגון היה מתפטר מיד. ברור שקצין שנכשל ככה, שהצבא רוחש לו אי-אמון כל-כך עמוק, אינו יכול לבצע את הטיהור היסודי הדרוש לצה"ל - החלפת המטכ"ל כולו, ובייחוד החלפת כל המפקדים שפיקדו על המערכה הזאת. האם אדם המסרב לשאת באחריות שלו למערכה הכושלת כולה, יכול לדרוש מבעלי דרגות נמוכות יותר להסיק את המסקנות?

כאשר החוצפה היא הנורמה השלטת בכיפה ובכומתה - איזה סיכוי יש להבראה?

אני יודע, יש כמה וכמה נימוקים להחזיק את החוצפנים בשלטון. אין תחליפים ראויים. במקומם עלולים לבוא יותר גרועים. התפטרות אולמרט יכולה להביא לבחירות חדשות, שבהן עלול לעלות הימין הקיצוני עוד יותר. התפטרותו עלולה להכניס לממשלה את אביגדור ליברמן, שבהשוואה אליו לה-פן הצרפתי והיידר האוסטרי הם ליברלים רכרוכיים. מי יודע מי ומה יבואו אחרי חלוץ?

כל הנימוקים האלה נכונים, אבל הם מתבטלים מול הנימוק האחד הפשוט: אסור לתת לחוצפה למשול. הטלת האחריות האישית על מנהלי המדינה והצבא היא יסוד חיוני בקיום חברה בריאה. זהו ציווי מוסרי פשוט, כדוגמת הציווי המוחלט של עמנואל קנט, ציווי שאסור בשום פנים להתפשר עימו.

התלמוד מזהיר מפני "חוצפה כלפי שמיא". אנחנו צריכים להזהיר מפני חוצפה כלפי ציבור האזרחים, שהוא ריבונו של הארץ.

ולא תהי לחוצפה ממשלה.