כאשר מנתחים את מלחמת-לבנון השנייה,, אי-אפשר להימנע מלבוא גם בחשבון עם השמאלנים, עם ובלי "אבל", במהלך הלחימה.

שלשום ראיתי בטלוויזיה את המחזאי יהושע סובול, איש סימפאטי הידוע כשמאלן מובהק. הוא הסביר למראיינו שהמלחמה הביאה לנו הישגים חשובים ביותר, והפליג בשבחו של שר-הביטחון עמיר פרץ.

סובול אינו חריג. כאשר פתחה הממשלה במלחמה זו, תמכה בה גלריה מרשימה של סופרים. עמוס עוז, א"ב יהושע ודויד גרוסמן, הרגילים להופיע ביחד בעניינים פוליטיים, התייצבו כאיש אחד לימין הממשלה והצדיקו את המלחמה בכל יכולתם המילולית. הם לא הסתפקו בכך: כמה ימים אחרי התחלת המלחמה הם פרסמו מודעה גדולה בעיתונות, בחתימת שלושתם, ובה תמיכה נלהבת בפעולה.

זאת לא הייתה תמיכה פאסיבית. עמוס עוז, אדם בעל יוקרה ספרותית ומוניטין ברחבי העולם, כתב מאמר בשבח המלחמה, שהופיע בחשובי העיתונים בעולם. לא אתפלא אם מישהו דאג להפצה. גם שני חבריו היו פעילים ביותר בתעמולת המלחמה, יחד עם שורה ארוכה של סופרים כמו יורם קניוק, אמנים מכל הסוגים ואינטלקטואלים עם ובלי מרכאות. כולם התגייסו, בלי צורך בצו 8, כאנשי-מילואים מתנדבים.

מסופקני אם המלחמה הייתה מגיעה לממדים המפלצתיים שלה בלי תמיכתם המאסיבית של השמאלנים-אבל, שאיפשרו את יצירת הקונסנזוס "מקיר אל קיר", תוך העלמת המחאה של תנועת-השלום העקבית. קונסנזוס זה גרף עימו את מרצ, שעמוס עוז הוא האורים-והתומים שלה, ואת "שלום עכשיו", שעמוס עוז נמנה עם הנואמים הקבועים בעצרות ההמוניות שלה, כאשר הייתה עדיין מסוגלת לקיים עצרות כאלה.

יש הטוענים עכשיו שכל הקבוצה הזאת הייתה, בעצם, נגד המלחמה. ולראייה: כמה ימים לפני הסוף הם פרסמו שוב מודעה משולשת, ובה קראו להפסיק אותה. באותו הזמן שינו גם מרצ ו"שלום עכשיו" כיוון. אבל אף אחד מהם לא הביע התנצלות או חרטה על תמיכתו הקודמת במעשי ההרג וההרס. העמדה החדשה הייתה: המלחמה הייתה אמנם טובה מאוד, אבל הגיע הזמן לסיימה.

מה טיבה של עמדה זו?

הממשלה החליטה על התקפה בתגובה על פעולת חיזבאללה, שחטפה שני חיילים בצד הישראלי של הגבול והציעה להחליפם באסירים לבנוניים המוחזקים בישראל. בפעולה נספו, כידוע, כמה מחברי השבויים, וחיילים נוספים ניספו כאשר נכנס טנק ישראלי לשטח לבנון בניסיון להציל את השבויים.

הציבור הישראלי הגיב, כמובן, בזעם ובדרישה לנקמה. זה היה טבעי לגמרי. אבל מאינטלקטואלים, ובייחוד מ"שמאלנים", אפשר היה לדרוש כי גם ברגעים כאלה של סערת רגשות - ודווקא בהם! - ישמרו על קור-רוח ויקראו לשיקול-דעת. הרי במצבים דומים נמנע אפילו אריאל שרון מתגובה קיצונית והסכים לחילופי-שבויים.

מי שלא היה לו האומץ לכך - בעברית, "עוז" ו"אומץ" הן כמעט מלים נרדפות - או מי שסבר כי פעולת חיזבאללה באמת מחייבת תגובה חריפה, יכול היה להצדיק תגובה צבאית מוגבלת. באותו יום היה לגיטימי להצטרף למי שדרשו תגובה סבירה כזאת. אבל כבר כעבור 48 שעות היה ברור שהתגובה אינה מידתית, אלא מאסיבית. היא לא נועדה "להודיע" לחיזבאללה ולכל העם הלבנוני שפרובוקציה כזאת לא תעבור בשקט. היו לה מטרות שונות לגמרי.

ביום השני או השלישי של המלחמה כבר היה ברור לכל בר-דעת - והרי האינטלקטואליים מתגאים בכך שהם כאלה - שזוהי מלחמה אמיתית, החורגת בהרבה מפרשת החיילים השבויים. ההפצצה השיטתית של התשתיות בלבנון העידה כאלף עדים שהמלחמה הזאת הוכנה הרבה זמן מראש, ושנועדה להשמיד את חיזבאללה ולשנות את המציאות הפוליטית בלבנון בכלל. די היה בהאזנה להכרזות אולמרט, פרץ וחלוץ.

זה היה המבחן האמיתי של האינטלקטואלים. אפשר למחול להם על תגובתם הראשונה. אפשר לומר שהם נסחפו, כפי שקורה להרבה אנשים בראשיתה של מלחמה. אפשר לומר שלא הבינו את הקונטקסט (האשמה נוראה, כשמדובר באינטלקטואלים). אבל החל ביום השלישי, הצדקות ותירוצים כאלה אינם עומדים עוד.

ראשי הצבא לא הסתירו את ההרס הנורא שהם גורמים בלבנון - להיפך, הם התפארו בכך. היה ברור שנגרם סבל מחריד למאות אלפים, שאזרחים נהרגים בסיטונות, שהמוני בני-אדם מאבדים את כל רכושם, ורבעים שלמים, כפרים וערים מוחרבים בשיטתיות עד היסוד. במקביל, נגרם סבל קשה לאוכלוסייה בצפון ישראל.

איך יכלו סופרים בעלי-מצפון, ולא כל שכן "שמאלנים" המטיפים להומאניות, לשתוק מול זוועות כאלה? איך יכלו להמשיך ולהעמיד את עצמם לרשות מכונת-התעמולה של המלחמה?

נכון, הסופרים לא יכלו לדעת שכבר ביום השישי של המלחמה אמרו ראשי צה"ל לממשלה שהושגו כל המטרות שניתן להשיגן, וכי לא ניתן להשיג את שאר המטרות (החזרת השבויים, פריקת נשק חיזבאללה וכו') . כלומר, שגם מבחינה צבאית גרידא לא הייתה עוד מטרה סבירה להמשך הזוועה, שנמשכה עוד 27 ימים ולילות. אבל אילו הייתה מושמעת איזושהי מחאה - ולוא בקול רפה - מצד הסופרים הידועים, זה היה עשוי להמריץ את המנהיגים הפוליטיים והצבאיים למחשבה נוספת. אבל לא הייתה מחאה כזאת.

כאשר התעוררו הסופרים בכל זאת בשבוע החמישי (ה-ח-מי-שי!) של המלחמה וביקשו לסיימה, זה היה מאוחר מדי. לא היה בהם עוד צורך. מכונת-האו"ם כבר החלה בפעולתה להפסקת מעשי-האיבה.

הצד הטראגי הוא שבנו של דויד גורסמן, אורי, נספה דווקא באותן שעות אחרונות של המלחמה.

מה גרם ל"שמאל-אבל" להתנהג כך?

אפשר למצוא לזה סיבות שטחיות. קשה מאוד לשמאלנים להתייצב נגד ממשלה שמפלגת-העבודה ממלאה בה תפקיד מרכזי. זה היה נכון גם ב-2000, כאשר מנהיג מפלגת-העבודה דאז, אהוד ברק, הרס את ועידת קמפ-דייוויד וחזר הביתה עם הסיסמה הקטלנית: "אין לנו שותף. אין עם מי לדבר."

אבל זה כבר לא היה נכון לגבי מלחמת-הלבנון הראשונה ב-1982, שהייתה כולה בפקודת הליכוד. כי הנה גם אז תמך ה"שמאל-אבל", בהנהגת שמעון פרס ויצחק רבין, במלחמה. בשעת המצור על ביירות היה רבין אורחו של אריאל שרון על חורבות העיר והציע לו לנתק את אספקת המים והתרופות למערב-ביירות הנצורה (שבה נפגשתי ממש באותו הזמן עם יאסר ערפאת). רק אחרי השבוע השלישי של המלחמה הצטרף "שלום עכשיו" למחאה נגדה.

אחרי הטבח בסברה ושתילה קיים "שלום עכשיו" את ההפגנה, שעליה מבוססים המוניטין שלו מאז - אותה הפגנה שבה השתתפו "400 האלפים" המיתולוגיים. זה היה שיא הצלחתה, אבל גם התחלת שקיעתה. כי כדי להבטיח את נפח ההפגנה, כרת "שלום עכשיו" באותו יום ברית - לא עם השטן, אבל עם הצביעות. תמורת העזרה של מפלגת-העבודה הם הזמינו את פרס ורבין להופיע בהפגנה כנואמים ראשיים - למרות ששניהם נפגשו ערב המלחמה עם בגין וממש דרשו ממנו לפלוש ללבנון.

אבל יש סיבות עמוקות יותר להתנהלות ה"שמאל-אבל" בעיתות מלחמה.

מאז ראשית תנועת-העבודה העברית בארץ קיימת בשמאל סתירה פנימית: הוא היה גם סוציאליסטי וגם לאומני. בין שני המרכיבים, הייתה הלאומנות הרבה יותר חשובה. משום כך הייתה ההשתייכות להסתדרות-העובדים מבוססת על סיווג לאומי מובהק: לשום ערבי לא ניתן להיות חבר בגוף, שנקרא רשמית "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל". רק שנים רבות אחרי הקמת המדינה ניתן לערבים להצטרף להסתדרות.

אחד התפקידים העיקריים של ההסתדרות היה למנוע בכל האמצעים, וגם בכוח, את העסקתם של ערבים במקומות-עבודה יהודיים. על כך נשפך דם.

זה נכון גם לגבי פאר היצירה הסוציאליסטית בארץ, הקיבוצים. מעולם לא ניתן לערבי להיות חבר בקיבוץ כלשהו. ולא בכדי: הקיבוצים ראו את עצמם לא רק כהתגשמות של חלום סוציאליסטי, אלא גם כמבצרים במאבק היהודי על ארץ-ישראל. הקמתם של קיבוצים, כמו חניתה על גבול לבנון, נחגגה קודם כל כניצחון לאומי.

החלק השמאלי ביותר של תנועת הקיבוצים היה "השומר הצעיר" (הבסיס של מפ"ם, וכיום מרצ). הסיסמה הרשמית הייתה "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות-עמים". הסדר לא היה מקרי: הוא ביטא את המהות. השומר-הצעיר אמנם סגד לסטאלין, "שמש העמים", עד יום מותו, אך עשייתו העיקרית הייתה ההתיישבות, בדרך כלל על אדמה שנקנתה מבעלי-אחוזות, תוך גירוש הפלאחים שעיבדו אותה מדורי-דורות. אחרי הקמת המדינה, התיישבו קיבוצי השומר הצעיר על אדמות הפליטים וגם על אדמה שהופקעה מאזרחי-המדינה הערביים. קיבוץ ברעם יושב על אדמות הכפר בירעם, שתושביו גורשו מאדמתו במירמה אחרי סיום הלחימה. הרבה ציונות, מעט מאוד אחוות-עמים.

בכל מבחן אמיתי, מתגלה מחדש הסתירה הפנימית הזאת של "השמאל הציוני" (כפי שהוא מכנה את עצמו). זהו מקור הסכיזופרניה של ה"שמאל-אבל".

כשהתותחים רועמים ודגל המלחמה עולה בתורן, ה"שמאל-אבל" עובר לדום ומצדיע.