בעלי התוכניות בטלוויזיה העמידו את המיקרופון לרשות פרופסורים, פרסומאים, "אנשי ביטחון", "אסטרטגים" (תואר שאינו שמור עוד למצביאים, אלא ליועצים של עסקנים). כולם הוכיחו באותות ובמופתים שככה זה היה, ממש-ממש ניצחון.

אתמול פתחתי את הטלוויזיה ומרואיין בעל חשיבות-עצמית רבה הסביר שהניצחון שלנו בלבנון פותח את הפתח למלחמה הבלתי-נמנעת עם איראן. הניתוח, שהיה מורכב כמעט כולו מקלישאות, היה מתאים לתלמיד לא הכי מבריק בגימנסיה. נחרדתי כשהתברר לי שזה היה ראש המוסד לשעבד. ובכן: ניצחנו במלחמה שהייתה, ננצח במלחמה שתהיה.

לכן אין צורך בוועדת-חקירה ממלכתית. מה יש כאן לחקור? בסך-הכל דרושות כמה ועדות-בדיקה, שיטפלו בליקויים הקטנים שהתגלו פה ושם.

על התפטרויות אין מה לדבר. למה מה קרה? מנצחים לא מתפטרים. האם התפטר נפוליון אחרי ווטרלו? האם התפטרו הנשיאים ג'ונסון וניקסון אחרי מה שקרה בוויאט-נאם? האם התפטרו הקנאים אחרי חורבן הבית?

צחוק בצד, התהלוכה של משרתי אולמרט בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונים מלמדת על משהו. לא על הישגיו של אולמרט כמנהיג וכמצביא, אלא על היושרה של התקשורת, רובה ככולה.

כאשר פרצה המלחמה, הסתדרו אנשי-התקשורת בשורות-שורות והפכו בן-רגע לחיל-תעמולה. כל כלי התקשורת, בלי יוצא-מהכלל, הפכו את עצמם לשופרי המלחמה, הריעו לאולמרט, פרץ וחלוץ, צהלו למראה החורבן בלבנון והתמוגגו למראה "עמידת העורף". על הציבור ירד מטר בלתי-פוסק של מסרי-ניצחון, שנמשך מבוקר השכם עד מאוחר בלילה (פשוטו כמשמעו).

דוברי הממשלה והצבא, יחד יעם אנשי-הספין של אולמרט, קבעו מה לפרסם ומתי, ובעיקר מה לגנוז. שום ידיעה שלא התאימה לספין הרשמי לא פורסמה.

זה התבטא במכבסת המלים. במקום מלים מדויקות באו מלים טעונות: בשעה שהתנהלו בלבנון קרבות קשים דיברה התקשורת על "חילופי אש". חסן נסראללה הפחדן "מסתתר" בבונקר, בניגוד לרמטכ"ל האמיץ שלנו, שניהל את המלחמה בבור של המטכ"ל.

ה"טרוריסטים" מוגי-הלב של חזבאללה מתחבאים מאחורי נשים וילדים ופועלים מתוך הכפרים, שלא כמו משרד-הביטחון והמטכ"ל שלנו, הממוקמים בלב האוכלוסייה הצפופה ביותר במדינה. החיילים שלנו לא נפלו בשבי בפעולה צבאית, אלא "נחטפו" כמו קורבנות של גנגסטרים, ואילו הצבא שלנו "עוצר" את ראשי חמאס. חיזבאללה, כידוע, ממומן על-די איראן וסוריה, וזה לא דומה בכלל לישראל, המקבלת סיוע נדיב מידידתנו, ארצות-הברית.

היה, כמובן, הבדל של יום ולילה בין חיזבאללה ובינינו. איך אפשר בכלל להשוות? הרי חיזבאללה ירה עלינו רקטות כדי להרוג אזרחים, וכך רצח שלושים וכמה אזרחים. ואילו הצבא שלנו, שהוא הכי-הכי מוסרי בעולם, נזהר שלא לפגוע באזרחים, ולכן נהרגו רק 800 אזרחים לבנוניים, מחציתם ילדים, בהפצצות שכוונו כולן אל מטרות צבאיות בלבד.

שום גנרל לא יכול היה להשתוות לכתבים ולפרשנים הצבאיים, שהופיעו מדי יום בפוזות צבאיות מרשימות ודיווחו על הלחימה. רק חדי-עין שמו לב לזה שהם בכלל לא ליוו את החיילים לתוך לבנון, ולא התחלקו עימם בסכנות ובתלאות - דבר שהוא חיוני כדי לדווח אמת על הקרבות. בכל המלחמה ראיתי רק שתי כתבות ששיקפו באמת את רוח החיילים: זו של איתי אנגל ושל נחום ברנע.

על מותם של חיילים נמסר ככלל רק אחרי חצות, אחרי שרוב האזרחים כבר הלכו לישון. במשך היום היו רק "נפגעים". התירוץ: צריך להודיע קודם למשפחות החיילים. זה נכון, אבל רק כשמדובר על שמות ההרוגים. אין לזה שחר לגבי מספר החללים. (הציבור תפס די מהר ש"נפגעים" פירושו "הרוגים".)

מובן שבין קרוב לאלף האנשים שהוזמנו לאולפני הטלוויזיה במהלך המלחמה כדי לחוות את דעתם עליה, לא נשמעו קולות של ביקורת על המלחמה עצמה. שניים-שלושה אנשים כאלה, שהוזמנו לצרכי אליבי, הוצגו באור מגוחך, ועל שניים-שלושה האזרחים הערביים שהוזמנו התנפלו המנחים עצמם ככלבי-ציד על טרפם.

במשך שבועות שלמים הועלמה בתקשורת העובדה שמאות אלפי ישראלים נטשו את הצפון המופגז, כך שנשארו רק העניים שבעניים. זה היה פוגע באגדת "חסינות העורף".

כל התקשורת (מלבד אתרי האינטרנט) השתיקה לחלוטין את ההפגנות נגד המלחמה שנערכו מדי יום, החל ביום הראשון של המלחמה, שמספר המשתתפים בהן עלה במהירות מעשרות למאות, וממאות לאלפים. (הערוץ הראשון, לבדו, הקדיש כמה שניות להפגנה של מרצ, שנערכה ימים אחדים לפני סוף המלחמה. מרצ תמכה במלחמה בהתלהבות עד קרוב לסופה.)

אינני אומר את הדברים כפרופסור לתקשורת או כפוליטיקאי נרגן. אני איש-תקשורת בכל רמ"ח איברי. מגיל 17 אני עיתונאי, רפורטר, פרשן ועורך, ואני יודע היטב איך צריכה לפעול תקשורת בעלת-יושרה. (הפרס היחידי שקיבלתי אי-פעם בישראל הוענק על-ידי אגודת-העיתונאים עבור "מפעל חיים בעיתונות".)

אינני חושב שהתנהגות התקשורת שלנו גרועה מזו של התקשורת האמריקאית בראשית מלחמת עיראק, או התקשורת הבריטית בעת המלחמה המגוחכת על איי פוקלנד. אבל השערוריות של הזולת אין בהן נחמה על המחדל שלנו.

על רקע שטיפת-המוח המאסיבית יש להעלות על נס את המעטים - נער יספרם - שלא הצטרפו למקהלה הכללית ואכן השמיעו דברי-ביקורת בעיתונות הכתובה, במידה שניתן להם. השמות ידועים לכל, ולא אפרט אותם, שמא אפסח על מישהו ואגרום לו לעוול שאין לו כפרה. הם יכולים לשאת את ראשם בגאווה. הצרה היא שדבריהם הופיעו בעמודי הדיעות, המשפיעות פחות, ונעדרו לגמרי מעמודי החדשות, שהן המעצבות את דעת-הקהל היומית.

בשעה שאנשי-התקשורת מתווכחים עכשיו בלהט על הצורך בהקמת כל מיני ועדות חקירה ובדיקה ובירור, אולי כדאי להם לשמש דוגמה לזולת ולהקים ועדת-חקירה על פעולת התקשורת עצמה בשעת-המבחן העליונה.

במחזה "פאוסט" של גתה מציג השטן את עצמו כ"כוח המבקש תמיד את הרע ויוצר תמיד את הטוב". אינני רוצה, חלילה, להשוות את התקשורת לשטן, אבל התוצאה דומה: מרוב התלהבות למלחמה הארורה הזאת החמירה התקשורת את תחושת הכישלון שבעקבותיה.

התקשורת דיברה על חיזבאללה כעל "ארגון טרור", וכך יצרה תדמית של ארגון קטן של כמה "מחבלים", בעלי יכולת דלה. כאשר הסתבר שזה כוח צבאי מאומן ומיומן, בעל לוחמים מעולים, נשק אנטי-טנקי וטילים יעילים, שעמד מול צה"ל האדיר במשך 33 יום ולא נשבר, הייתה האכזבה קשה שבעתיים.

אחרי שהתקשורת היללה את מפקדי צה"ל כסופרמנים, שכל מילת יוהרה היוצאת מפיהם היא כמעט התגלות אלוהית, הייתה האכזבה חמורה עוד יותר, כאשר התגלו ליקויים חמורה באסטרטגיה, בטקטיקה, במודיעין ובלוגיסטיקה, בכל דרגות הפיקוד הבכיר.

זה תרם לשינוי עמוק בדעת הקהל, שהחל מיד עם סיום הלחימה. כגודל הביטחון העצמי, כך גודל תחושת-הכישלון. האלילים התנפצו, שיכרון המלחמה פינה את מקומו לבחילה של הבוקר למחרת.

ומי רץ בראש ההמון הצמא לנקמה בכל הדרך אל כיכר הגילוטינה? התקשורת, כמובן.

לא ידוע לי על אף מנחה, פרשן, כתב או עורך אחד, המכה על חטא ומבקש סליחה על חלקו בשטיפת-המוח. כל מה שנאמר ונכתב וצולם נמחק מהלוח, והיה כלא היה. עכשיו, כשהנזקים כבר אינם ניתנים לתיקון, התייצבה התקשורת בראש דורשי-האמת ותובעי-העונש על כל ההחלטות השערורייתיות שהתקבלו בממשלה ובמטה הכללי, על הארכת המלחמה ללא צורך אחרי השבוע הראשון, על הפקרת העורף, על הזנחת המילואים, על אי-הכנסת כוחות-הקרקע ביום מסוים ועל הכנסת כוחות-הקרקע ביום מסוים אחר, על אי-קבלת ההחלטה של ועידת-פטרבורג ועל קבלת ההחלטה של מועצת-הביטחון, ועל מה לא.

אבל רגע, רגע ---

בימים האחרונים מתהפך הגלגל שוב. מה? לא הפסדנו בכלל במלחמה? רגע, רגע, אפילו ניצחנו? נסראללה התנצל? (על פי הוראה מגבוה, דבריו המלאים של נסראללה לא שודרו כלל, אלא רק הקטע האחד, ששודר שוב ושוב, שבו הודה, אבוי, בטעות).

האף הרגיש של אנשי-התקשורת מבחין בשינוי כיוון הרוח. חלקם כבר שינו כיוון. אם יש בציבור גל חדש, אז כדאי לעלות עליו בעוד מועד, לא?

לזה ייקרא "תסמונת אלטלינה". למה שלא יודע, או כבר שכח: "אלטלינה" הייתה אוניה קטנה, שהביאה באמצע מלחמת תש"ח קבוצה של אנשי אצ"ל וכמויות של נשק, לא ברור למי. דויד בן-גוריון חשש מפני פוטש, והורה להפגיז את האוניה בתותח. כמה אנשים שהיו על האוניה נהרגו, מנחם בגין, שעלה עליה, נזרק לים וניצל. האוניה טבעה בחוף תל-אביב. אצ"ל התפרק ואנשיו הצטרפו לצה"ל.

כעבור 29 שנים הגיע מנחם בגין לשלטון. כל הקרייריסטים מיהרו להצטרף אליו. ואז התברר רטרו-אקטיבית שכולם-כולם היו בכלל על סיפון "אלטלינה". האוניה הקטנה קיבלה, לפי זה, בדיעבד ממדים של נושאת-מטוסים אדירה - עד שהליכוד איבד את השלטון ו"אלטלינה" הצטמקה לממדים של סירת-דייגים.

מלחמת-לבנון השנייה הייתה "אלטלינה" ענקית. התקשורת כולה הצטופפה על סיפונה. למחרת המלחמה הסתבר שזאת הייתה כנראה טעות אופטית: ממש אף אחד לא היה שם, רק הקברניט אולמרט, החובל הראשון פרץ וההגאי חלוץ. אבל זה עשוי להשתנות בכל רגע, אם יתברר שהציבור התמים מוכן לבלוע את הלוקש שניצחנו בכל זאת.

שהרי ידוע שאצלנו שום דבר אינו משתנה, חוץ מהעבר.