ובעצם, למה לו לנסראללה להרוג את אולמרט? הוא הרי מעוניין שבראש מדינת ישראל יעמוד פוליטיקאי כושל, שאי-כשירותו לתפקיד הוכחה בעליל, ושרוב הישראלים אומרים בסקרים שהוא צריך להסתלק.

ציניקן יגיד: נסראללה סבור שדווקא כדאי לו שאולמרט יישאר, ולכן מיהר לעזור לו בשעת צרה. בשעה שהכל טוענים שאולמרט נחל כישלון חרוץ, אמר נסראללה השבוע בראיון: "אילו ידעתי שישראל תגיב במלחמה כזאת, לא הייתי חוטף את שני החיילים."

כפי שהיה צפוי, אנשיו אולמרט התנפלו על האמירה כמוצאי שלל רב. הנה, נסראללה מתנצל! זה מוכיח שהוא הובס. אז אולמרט ניצח בכל זאת!

אלא שרוב הישראלים לא קונים את הסיפור. להם דווקא נדמה שלא ניצחנו במלחמה. שכוח-ההרתעה של צה"ל נפגע, שחיזבאללה נשאר חמוש, שהצבא הלבנוני והכוח הבינלאומי שיתפרשו על הגבול לא יעשו בשבילנו את המלאכה שצה"ל נכשל בה.

אז מה לעשות, כאשר הציבור מאמין שבראשו עומדת חבורה של מנהיגים פוליטיים וצבאיים כושלים?

זוהי השאלה הגדולה המעסיקה עכשיו את כל המדינה. כמה עשרות חיילי-מילואים ואזרחים מפגינים מול משרד ראש-הממשלה, האחרים יושבים בבית ומקטרים. הם יודעים שצריכים לסלק את אולמרט, פרץ וחלוץ. אבל איך עושים את זה?

הדבר המתבקש הוא לצאת לרחוב ולהפגין. אם מאות אלפים ימלאו את הכיכרות, אולי אולמרט יקום ויתפטר, כפי שעשתה גולדה מאיר. אלא מאי? אולמרט איננו גולדה, וגם גולדה התפטרה רק חצי שנה אחרי שכשלה במלחמת יום-הכיפורים. וחוץ מזה, איפה מאות האלפים?

אפשרות אחרת היא שתקום ועדת-חקירה ממלכתית, וזו תחליט להדיח את השלישייה. זה טוב, זה אפילו טוב מאוד, אבל זה מסובך. על פי חוק, רק הממשלה יכולה להחליט על הקמת ועדה כזאת, ורק הממשלה רשאית לקבוע את תחומי החקירה. רק אחרי החלטה כזאת, עובר העניין לידי נשיא בית-המשפט העליון, שיחליט על הרכב הוועדה עצמה.

חקירה כזאת דורשת, כמובן, זמן. לפני שהיא מאשימה אנשים בכישלון, על הוועדה להזהיר אותם, לאפשר להם להזמין עורכי-דין, לחקור עדים ולהביא מסמכים, וזה סיפור ארוך. בינתיים ימשיכו הבזיונרים לשלוט במדינה ואולי יתחילו במלחמה חדשה כדי להשכיח את האחרונה. אפילו אם תפרסם הוועדה מסקנות-ביניים, זה ייקח לפחות חצי שנה.

אבל אולמרט ושות' אינם מוכנים להסתכן גם בזה, ולכן מינו השבוע שתי ועדות-חקירה לא-ממלכתיות, דבר שאיפשר להם להרכיב את הוועדות בעצמם. והרי שום ועדה לא תדרוש לפטר את מי שמינה אותה.

איזו דרך אחרת יש להדיח את החבורה הזאת?

הכי פשוט זה לערוך בחירות חדשות. אבל זה לא כל-כך פשוט כפי שזה נראה. רק הכנסת יכולה להחליט על כך. כלומר, חברי-הכנסת צריכים להדיח את עצמם, משמע לכרות את הענף שהם יושבים עליו.

וחוץ מזה, כפי שהדברים עומדים כרגע, אם תערכנה בחירות חדשות במצב הנוכחי, הימין ינצח בגדול. קולו של מחנה-השלום הושתק לחלוטין במלחמה, וגם עכשיו אין לו דריסת-רגל בתקשורת. כתוצאה מכך, הביקורת על המלחמה באה כמעט כולה מצד ימין. הציבור אינו שואל: מדוע פתחנו במלחמה הזאת? הוא שואל: מדוע לא ניצחנו? והוא משיב: הפוליטיקאים המושחתים לא נתנו לצה"ל לנצח. הצבא לא היה מוכן. דרושה ממשלה חדשה, ימנית פטריוטית, כדי לשקם את הצבא ולצאת למלחמה חדשה, שתשלים את העבודה.

גם הקמת ממשלה חדשה בלי בחירות, בכנסת הנוכחית, תביא לאותה התוצאה, כי האלטרנטיבה היחידה לקואליציה הקיימת היא קואליציה שתכלול את הליכוד ולפחות אחת משתי המפלגות הפאשיסטיות. לא טוב.

אפשרות אחרת: להשאיר על כנה את הקואליציה הקיימת, אך להחליף את אולמרט ופרץ. איך? על-ידי מרד בסיעת קדימה שיביא להחלפת אולמרט, ומרד במפלגת-העבודה שיחליף את פרץ. במפלגת העבודה אכן יש אפשרות כזאת. אבל מי ימרוד באולמרט בסיעת קדימה, מפלגה פיקטיבית שאין לה בכלל מוסדות?

בסיכום: יש, לכאורה, אפשרויות אחדות - וכולן גרועות. זה גורם, כמובן, לפיצול של "מחנה המחאה". יש מפגינים הדורשים ועדת-חקירה ממלכתית, ויהי-מה. מפגינים אחרים דורשים שאולמרט, פרץ וחלוץ יתפטרו מייד, בלי שום חקירה. מה שמאחד אותם הוא ששני הפלגים נתמכים על-ידי אנשי הימין הקיצוני, ובעיקר המתנחלים, הטוענים לפי מיטב המסורת של ממציאי אגדת "הסכין בגב" בגרמניה אחרי מלחמת-העולם הראשונה: "הפוליטיקאים הבוגדניים תקעו סכין בגב הצבא הגרמני המנצח!"

והעיקר: מספרם של כל המפגינים גם יחד נופל בהרבה מהאלפים שמחנה-השלום גייס בעיצומה של המלחמה כדי למחות עליה.

אז מה יקרה? אפשר רק להשיב באימרה: "קשה להינבא, ובעיקר לגבי העתיד."

אי-אפשר לדעת כרגע מה יקרה בעתיד הקרוב. אבל כדאי לחשוב על השפעת המלחמה על דעת-הקהל בטווח יותר רחוק.

שמשון הגיבור ראה נחיל דבורים עושה דבש בגווייתו של אריה ואמר "מעז ייצא מתוק". (זה אותו שמשון שנחטף על-ידי הפלשתים והפך למחבל-המתאבד הראשון בתולדות הארץ). האם יתכן שהפסוק הזה נכון גם עכשיו? האם יתכן שמהמלחמה הנוראה הזאת ייצא משהו טוב?

יתכן שכן. בינתיים, אמנם, מולידה המלחמה בציבור הישראלי רק רגשות של זעם, תסכול, עלבון והשפלה: לא הצלחנו להתגבר על "ארגון טרור" קטן. המנהיגים הפוליטיים שלנו התגלו כשוטים, והמנהיגים הצבאיים כלא-יוצלחים. צריך לעשות סדר.

אבל אני סבור שבהדרגה תתגבש מסקנה עממית אחרת: שהמלחמה הוכיחה שעברו ימי המלחמות שניצחנו בהן בקלות. שמעתה והלאה, בכל מלחמה חדשה יהיה העורף שלנו חשוף. שהצבא שלנו אינו כל-יכול, כפי שחשבנו. ובעיקר: שהמלחמה לא פתרה כלום, ואולי באמת אין פיתרון צבאי, שיש לחפש פיתרון מדיני.

נכון, לא קל להגיע למסקנה הזאת, הדורשת מהפך רגשי ורעיוני. זה לוקח זמן. אבל לא צריך להיות פרופסור באוניברסיטה כדי להגיע לזה. די בשכל ישר, ובעיקר בנסיון הרב שהצטבר אצלנו בעשרות השנים האחרונות. ומזה וגם מזה יש, ברוך השם, להרבה אנשים, גם לאלה הנחשבים ל"אזרח הפשוט".

לאלה המצרים על ש"מלחמת-לבנון השנייה" נפסקה לפני שנגמרה, נזכיר שגם שוברט לא סיים את הסימפוניה הבלתי-גמורה.