אם יש בדבריי קורטוב של אירוניה, אני מתנצל. הרי אני כותב מתוך תקווה שהדברים ישכנעו את הקוראים - ובעיקר את אנשי הממסד - ושהם יחזרו עליהם אחר-כך בדבריהם. כאשר זה קורה עכשיו, אני שמח על הפלגיאט.

אבל חשוב להגיד א י ך "הכיבוש השחית את צה"ל". אחרת זאת סתם סיסמה, ולא נלמד ממנה דבר.

פלאש-בק אישי: באמצע מלחמת 1948 הייתה לי חוויה ממש לא נעימה. ישנתי שינה עמוקה בשדה בסואפיר (עכשיו ספיר), אחרי יום-קרבות. מסביב ישנו שאר אנשי פלוגת "שועלי שמשון". פתאום עוררה אותי פצצה נוראית, שהתפוצצה בינינו. הרוגים: אפס. פצועים: 1.

איך זה? פשוט מאוד: כולנו שכבנו בשוחות אישיות שחפרנו, למרות עייפותנו, לפני שהלכנו לישון. היה אז מובן מאליו שכאשר מגיעים למקום כלשהו, מתחפרים. לפעמים עברנו שלוש פעמים ביום ממקום למקום, ובכל פעם התחפרנו מחדש.

לא עוד. באחד מרגעי השיא של המלחמה השנייה בלבנון נהרגו 12 חיילים של פלוגה, שישבה בשדה ליד כפר גלעדי. החיילים התלוננו אחר-כך שלא הכניסו אותם למקלט או למרחב מוגן. האם החיילים של היום לא שמעו מעולם על שוחה? האם בכלל היו להם אתי חפירה אישיים?

וגם בעומק לבנון: איך זה הצטופפו החיילים בחדרים של בתים, שם נפגעו בסיטונות, במקום לחפור שוחות?

נראה שהצבא בכלל נגמל מהמנהג הזה. ולא פלא: צבא המתעסק עם "מחבלים" בגדה ובעזה אינו צריך להתחפר. הרי שום מטוס לא יטיל עליו פצצות, שום תותח לא יפגיז אותו. את-החפירה נזרק מזמן.

זה נכון לגבי כל זרועות צה"ל ביבשה, באוויר ובים. זה בטח כיף להילחם באויב שאינו יכול להתגונן כראוי. אבל מסוכן מאוד להתרגל לזה.

חיל-הים, למשל. זה שנים הוא משייט לו להנאתו לאורך חופי עזה ולבנון, מפגיז כאוות נפשו, עוצר דייגים, בודק ספינות. בכלל לא עלה על דעתו שהאויב עלול להשיב אש. פתאום זה קרה, ועוד בשידור חי. חיזבאללה ירה בו טיל ופגע.

אין קץ להפתעות. זה נתפס כמעט כחוצפה. מה זאת אומרת? אויב שיורה בחזרה? לאן הגענו! ולמה המודיעין לא סיפר לנו שיש דבר כזה, טיל יבשה-ים?

ובאוויר כמו בים. זה שנים חיל-האוויר יורה ומפציץ והורג כאוות נפשו. הוא יכול להרוג בדיוק רב אדם במכונית נוסעת (יחד עם עוברים-ושבים, כמובן.) הרמה הטכנית היא מצוינת ממש. אבל מה? אף אחד לא יורה בו באותו הזמן.

הטייסים הבריטיים בימי הבליץ ("המעטים שכה רבים חייבים להם כה הרבה") נאלצו להתמודד עם טייסי הוורמאכט הנחושים, ורובם נספו. אחר-כך,כאשר הפציצו הבריטים והאמריקאים את גרמניה, הם נתקלו באש נ"מ רצחנית.

ואילו לטייסים שלנו אין בעיות כאלה. כשהם פועלים בגדה וברצועה, אין טייסי-אוייב, אין טילי נ"מ, אין תותחי נ"מ. השמיים שייכים להם, והם יכולים להתרכז בתפקידם האמיתי: להרוס את תשתיות החיים ולשמש כתליינים מעופפים, המוציאים להורג את יעדי "הסיכול הממוקד", והמרגישים ב"מכה קלה בכנף" כאשר הם ממטירים פצצה של טון על בית-מגורים.

האם זה יוצר חיל-אוויר טוב? האם זה מכשיר אותם לקרב עם אויב אמיתי? אפילו בלבנון לא נתקלו (עדיין) בהגנת נ"מ. המסוק היחידי שהופל נפגע על-ידי נשק נ"ט, כאשר הנחית חיילים על הקרקע. אך מה יקרה במלחמה הבאה, זו שכולם מדברים עליה כעל ודאות גמורה?

וכוחות-הקרקע עצמם? איך הם הוכשרו למלחמה הזאת?

זה 39 שנים נאלצים חיילי צה"ל למלא תפקיד של שוטרי-כיבוש: לרוץ אחרי ילדים הזורקים אבנים ובקבוקי-תבערה, להתגבר על נשים המגנות על בניהם מפני מעצר, לתפוס אנשים ישנים בבתיהם. לעמוד שעות במחסומים ולהחליט אם לתת לאישה הרה לעבור או לשלוח זקן חולה הביתה. במקרה החמור ביותר עליהם לפלוש לקסבה, להתמודד עם "מחבלים" בלתי-מאומנים שכל מה שיש להם כדי להיאבק בכובשים זה קלצ'ניקובים מול טנקים ומטוסים, אומץ לב ונחישות שכמעט לא ייאמנו.

פתאום שלחו את החיילים האלה להתמודד בלבנון עם לוחמים קשוחים ומאומנים היטב, בעלי מוטיבציה חזקה, שהיו מוכנים למות במילוי משימתם. לוחמים שלמדו לבוא מכיוון בלתי-צפוי, לחמוק לתוך בונקרים ערוכים היטב, להפעיל נשק חדיש ויעיל.

"לא אימנו אותנו למלחמה כזאת!" מתלוננים המילואימניקים, ובצדק. איפה יכלו להתאמן? בסמטאות ג'באליה? במחזות המבוימים, עתירי החיבוקים והדמעות, של "רגישות ונחישות" מול מתנחלים מפונקים? מסתבר שקל יותר להטיל מצור על יאסר ערפאת וקומץ שומריו הבלתי-מאומנים במוקטעה מאשר לכבוש את בינת-ג'בייל פעם ועוד פעם ועוד פעם.

הדבר נכון שבעתיים לגבי השריון. קל להפעיל טנק ברחוב הראשי של עזה או על טורי בתים במחנה-הפליטים ג'באליה, מול ילדים זורקי-אבנים, כשאין ליריב לוחמים מאומנים ונשק מודרני. הרבה-הרבה יותר קשה להפעיל טנק בשטח בנוי בלבנון, כאשר מכל פינה יכול לצוץ לוחם מאומן, בעל נשק נ"ט חדיש ביותר - זה סיפור אחר לגמרי. מה גם שהטנק המודרני ביותר של צה"ל אינו מחוסן מפני טיל חדיש.

הריקבון העמוק ביותר אכל את מערכת הלוגיסטיקה. לצה"ל יש עכשיו מילה חדשה (תספוקת), אבל אין לו מערכת אספקה מתפקדת. ולמה שתהיה? אין צורך בלוגיסטיקה מסובכת כדי להביא "תספוקת" לחיילים במחסום קלנדיה.

האמת הפשוטה היא שכבר עשרות שנים לא נאלץ צה"ל להתמודד עם כוח צבאי רציני. הפעם האחרונה הייתה בלבנון ב-1982, לפני 24 שנים, בגזרת הצבא הסורי.

אמרנו אז ב"העולם הזה" שהמלחמה מהווה כישלון צבאי חרוץ, אבל הדבר הושתק ושום פרשן צבאי לא עמד על כך. גם במלחמה ההיא לא הגיע צה"ל אל יעדיו בזמן שנקבע: או שהגיע באיחור, או שלא הגיע כלל. בגזרה הסורית לא הגיע צה"ל בכלל לכביש ביירות-דמשק, ובגזרה הפלסטינית הגיע לשם אחרי המועד שנקבע, ותוך הפרת הפסקת-האש.

המלחמה הרצינית האחרונה של צה"ל הייתה מלחמת יום-הכיפורים. אז אכן נחל ניצחון, אחרי המפלה המחפירה בראשית המלחמה. אבל זה היה שש שנים בלבד אחרי התחלת הכיבוש. עכשיו, 33 שנים יותר מאוחר, אנחנו רואים את מלוא התוצאות של סרטן הכיבוש, ששלח את גרורותיו לכל אברי צה"ל.

איך לעצור את הסרטן? איך לרפא?

הפרשן זאב שיף מציע תרופה. שיף מביע בדרך כלל את דעת המטכ"ל. (יתכן שהיו מקרים, ב-40 השנים האחרונות, שבהם הביע דעה שלא חפפה במקרה את דעת המטכ"ל - אך אם היו, שכחתי אותם.) הוא מציע להעביר את תפקידי הכיבוש מצה"ל למשמר הגבול.

הצעה יפה, אך בלתי-מעשית לגמרי. האם תחזיק המדינה צבא גדול שני, מיוחד לכיבוש, מין לגיון-זרים דרוזי, נוסף על צה"ל, העולה כבר עתה כמעט 50 מיליארדים בשנה?

אבל יש, ברוך השם, תרופה אחרת. תרופה מדהימה ממש בפשטותה: להשתחרר מהכיבוש. להסתלק משטחים הפלסטינים בהסכמה ובשיתוף-פעולה. לעשות שלום עם העם הפלסטיני ולהניח לו לבנות את מדינתו העצמאית לצד ישראל.

ובאותה ההזדמנות גם לעשות שלום עם סוריה ולבנון.

כך ש"צבא-הגנה-לישראל" - זה הרי שמו הרשמי - יוכל לחזור לתפקידו המקורי: להגן על גבולותיה הבינלאומיים המוכרים של מדינת-ישראל.ׁ