ובשפה פשוטה: "בשם רצון לאומי מקיף" - על דעת כל חלקי הציבור הלבנוני, ובכלל זה העדה השיעית. "לצד כוחות ההתנגדות" - לצד חיזבאללה. "אשר הדהים את העולם בכוח העמידה שלו" - עמידתם של לוחמי חיזבאללה. "וניפץ את המוניטין של הצבא שנאמר עליו שלא ניתן להביסו" - ניפץ את המוניטין של צה"ל.

כך אומר מפקד בצבא לבנון, אשר פריסתו לאורך הגבול נחגגת על-ידי ממשלת אולמרט-פרץ כניצחון כביר, מכיוון שהצבא הלבנוני יתעמת, כביכול, עם חיזבאללה ויפרק אותו מנשקו . פרשנים ישראליים טיפחו את האשליה כאילו עומד הצבא הזה לרשותם של ידידי ארצות-הברית וישראל בביירות, כמו פואד סיניורה, סעד חרירי ווליד ג'ומבלט.

לא במקרה טבעה הידיעה הזאת במבול הברברת הטלוויזיונית, כאבן שנפלה לתוך באר. אחרי שידור הקטע עצמו, אף פרשן אחד לא הזכיר אותו עוד, שום דיון לא נערך על משמעותו. הוא נמחק מהתודעה.

אך לא רק הבלון של הצבא הלבנוני הגואל התפוצץ. אותו הדבר קרה גם לבלון הצבעוני השני, שאמור היה להוות הישג ישראלי: פריסת הכוח הבינלאומי, שיגן על ישראל מפני החיזבאללה וימנע את חימושו מחדש. ככל שעברו הימים, התברר כי הכוח הזה יהיה, במקרה הטוב ביותר, ערב-רב של יחידות לאומיות קטנות, ללא מנדט ברור וללא יכולות.

פעולת-הקומנדו שבוצעה היום, תוך הפרה בוטה של הפסקת-האש, בוודאי לא תמשוך יותר מתנדבים בינלאומיים לכוח הזה.

אז מה נשאר מכל ה"הישגים" של המלחמה? שאלה טובה.

אחרי כל מלחמה כושלת, עולה אצלנו הדרישה לוועדת-חקירה. יש "טראומה", יש מרירות, יש הרגשה של תבוסה והחמצה, ומכאן התביעה לועדת-חקירה חזקה שתערוף את ראשי האחראים.

כך קרה אחרי מלחמת-לבנון הראשונה, שהגיעה לשיאה בטבח סברה ושתילה. הממשלה סירבה לכל חקירה רצינית. ההמונים התכנסו במקום שנקרא עכשיו "כיכר רבין" (400 אלף המיתולוגיים) ותבעו חקירה ממלכתית. הלחץ הציבורי הגיע לנקודת-רתיחה, ובסוף נכנע ראש-הממשלה, מנחם בגין. "ועדת קאהן", שחקרה את האירוע, הטילה אחריות "עקיפה" על שורה של פוליטיקאים וקצינים, למרות שממצאיה שלה עצמה הצדיקו מסקנה הרבה יותר חריפה. אבל אריאל שרון הודח, לפחות, ממשרד-הביטחון.

לפני זה, אחרי הטראומה של מלחמת יום-הכיפורים, סירבה הממשלה למנות ועדת-חקירה ממלכתית, אבל הלחץ הציבורי הכריע אותה. גורלה של "ועדת אגרנט", שנכללו בה רמטכ"ל לשעבר ושני קצינים בכירים נוספים, היה משונה: היא ניהלה חקירה רצינית, פסקה שכל האחריות מוטלת על הדרג הצבאי, הדיחה את הרמטכ"ל דויד ("דדו") אלעז - וטיהרה את הדרג הפוליטי מכל אשמה. זה גרם להתקוממות ספונטאנית של הציבור, ובעקבותיה נאלצו גולדה מאיר ומשה דיין (קודמיהם של אולמרט ופרץ בתפקידי ראש-הממשלה ושר-הביטחון) להתפטר.

גם הפעם מתנגדת הצמרת הפוליטית והצבאית לכל חקירה רצינית. עמיר פרץ אף מינה ועדת-טשטוש, בראשות מלחכי-פנכתו. אבל הלחץ הציבורי הולך גובר, ואני מקווה שבסופו של דבר לא יהיה מנוס ממינוי ועדת-חקירה ממלכתית.

בדרך כלל, מי שמרכיב ועדת-חקירה וקובע את תחום-חקירתה קובע למעשה מראש מה יהיו מסקנותיה. על פי החוק, הממשלה היא המחליטה על מינוי ועדת-חקירה ועל תחום חקירתה. (כחבר-כנסת הצבעתי נגד סעיפים אלה). אבל את הרכב הוועדה קובע נשיא בית-המשפט העליון. אם תקום ועדה, אני מניח שאהרון ברק יעמיד את עצמו בראשה.

אם אכן תקום ועדה כזאת, מה תחקור?

הפוליטיקאים והגנרלים ינסו לצמצם את פעולתה לתחומים הטכניים של ניהול הלחימה. - מדוע לא היה הצבא מוכן למלחמה בלוחמי גרילה? - מדוע לא הוכנסו כוחות-הקרקע לשטח בשבועיים הראשונים למלחמה? - האם שררה בצה"ל קונספציה שניתן לנצח בפעולה אווירית בלבד? - מה היה טיב המודיעין? - מדוע לא נעשה דבר כדי למגן את העורף, שהיה חשוף לרקטות, שקיומם היה ידוע? - מדוע הופקרה האוכלוסייה החלשה ביישובי הצפון, אחרי שהעשירים ברחו? - מדוע לא היו יחידות המילואים מוכנות למלחמה? - מדוע היו מחסני-החירום ריקים? - מדוע לא פעלה התספוקת? - מדוע החליט הרמטכ"ל באמצע המלחמה להדיח למעשה את אלוף פיקוד הצפון? - מדוע הוחלט על המבצע האחרון, שבו הוקרבו 33 חיילים, ללא כל מטרה סבירה?

הממשלה תרצה, בוודאי, להרחיב את החקירה ולהטיל חלק מן האחריות על קודמותיה: - מדוע עמדו ממשלות אהוד ברק ואריאל שרון מנגד, כאשר צמח חיזבאללה? - מדוע לא נעשה דבר כאשר צבר הארגון כמויות אדירות של רקטות?

כל אלה שאלות נכבדות, ובהחלט חשוב לחקור אותן. אך חשוב עוד יותר לחקור את שורשי המלחמה: - איך החליטה השלישייה - אולמרט, פרץ וחלוץ - על פתיחת המלחמה, שעות ספורות בלבד אחרי התקרית של חטיפת שני החיילים? - האם הוסכם עם האמריקאים מראש לצאת למלחמה ברגע שייווצר תירוץ אמין? - האם האמריקאים דחפו את ישראל למלחמה, ואחר-כך תבעו ממנה להמשיך ולהמשיך בה עד כמה שאפשר? - האם קונדוליזה רייס היא שקבעה, למעשה, מתי להתחיל ומתי לגמור? - האם רצתה ארצות-הברית לסבך אותנו במלחמה עם סוריה? - האם השתמשה בנו ארצות-הברית במערכה שלה נגד איראן?

אבל גם בכך לא די. יש שאלות עמוקות וחשובות עוד יותר.

למלחמה הזאת אין שם. גם אחרי 33 ימי לחימה ושישה ימי הפסקת-אש לא נמצא לה שם טבעי. התקשורת משתמשת בשם כרונולוגי: "מלחמת לבנון השנייה".

בכך מופרדת המלחמה בלבנון מן המלחמה ברצועת-עזה, שהתנהלה בעת בעונה אחת איתה, והנמשכת במלוא עוזה גם אחרי הפסקת האש בצפון. האם יש מכנה משותף לשתי המלחמות האלה? אולי הן בכלל מלחמה אחת?

התשובה היא: בהחלט כן. והשם המתאים לה: מלחמת ההתנחלויות.

המלחמה נגד העם הפלסטיני מתנהלת כדי לשמור על "גושי ההתנחלות" ולספח חלקים גדולים מהגדה המערבית. המלחמה בצפון התנהלה, למעשה, כדי לשמור על ההתנחלויות ברמת-הגולן.

חיזבאללה קמה וצמחה בתמיכת סוריה, ששלטה בלבנון. חאפז אל-אסד ראה בהחזרת רמת-הגולן לסוריה את מטרת-חייו - שהרי הוא איבד אותה במלחמת ששת-הימים, והוא לא הצליח להחזיר אותה במלחמת יום-הכיפורים. הוא לא רצה להסתכן במלחמה על גבול ישראל-סוריה, שהוא כל-כך קרוב לדמשק. לכן טיפח וחימש את חיזבאללה, כדי שזה יוכיח שישראל לא תמצא מנוחה עד שתחזיר את הגולן. אסד-הבן ממשיך במורשת אביו.

בלי שיתוף-הפעולה מצד הסורים, אין לאיראן כל אפשרות לספק נשק לחיזבאללה.

הפתרון מונח ממש על כף היד: צריך רק לפנות את המתנחלים משם, יחד עם מי-עדן ויין-הגולן, ולהחזיר את הגולן לבעליו החוקיים. אהוד ברק כמעט עשה זאת, אבל ברגע האחרון ברח, כדרכו.

זה צריך להיאמר בפה מלא: כל אחד מ-154 ההרוגים הישראליים של "מלחמת לבנון השנייה" מת למען ההתנחלויות ברמת-הגולן.

החלל הישראלי ה-155 של המלחמה הוא "תכנית ההתכנסות - תכנית הנסיגה החד-צדדית מחלקים של הגדה המערבית.

אהוד אולמרט נבחר לפני ארבעה חודשים (קשה להאמין! ארבעה חודשים בלבד!) על מצע ההתכנסות, כפי שעמיר פרץ נבחר על מצע של צמצום הצבא וביצוע רפורמה חברתית.

במהלך המלחמה עוד הודיע אולמרט שהוא עומד לבצע את ה"התכנסות". שלשום הודיע כבר שצריך לשכוח מזה.

ההתכנסות הייתה אמורה אמנם להעביר 60 אלף מתנחלים ממקומם, אבל להשאיר על מקומם כמעט 400 אלף מתנחלים בגדה המערבית (כולל אזור מזרח ירושלים). עכשיו נקברה גם תכנית זו.

מה נשאר? שלום - לא, משא-ומתן - לא, תכנית אחרת לפיתרון הסכסוך ההיסטורי - לא. דבר לא נשאר. רק קיפאון גמור שיימשך שנים, לפחות עד שניפטר מהצמד אולמרט את פרץ.

בצפון כבר מדברים הכול על "הסיבוב הבא", המלחמה שבה סוף-סוף-סוף נחסל את חיזבאללה ונעניש אותו על הפגיעה בכבודנו. זה הפך, כאילו, לעניין מוסכם ומובן מאליו. גם "הארץ", במאמר ראשי, מתייחס אליו כך.

בדרום לא מדברים על "הסיבוב הבא", מפני שהסיבוב הנוכחי יימשך בלי סוף.

לחקירת המלחמה יהיה ערך רק אם תחשוף את השורשים האמיתיים של המלחמה ותציג בפני הציבור את הברירה ההיסטורית, שהתגלתה שוב גם במלחמה זו: התנחלות ומלחמה אינסופית - או החזרת כל השטחים הכבושים והשגת שלום.

אחרת תספק החקירה רק רוח גבית לימין, לאמור: אם רק נחשוף את השגיאות שנעשו ונתקן אותן, נוכל לצאת למלחמה הבאה ולנצח.