"קודר, עניו ומרוסן" - כך תיאר העיתונאי יוסף ורטר את אולמרט כמה שעות אחרי הפסקת האש.

אולמרט? עניו? האם זה אותו אולמרט שהכרנו? אותו אולמרט שדפק על השולחן וקרא: "עד כאן!"? שאמר ש"אחרי המלחמה המצב יהיה שונה לגמרי מזה שהיה לפניה"? שהבטיח "מזרח תיכון חדש" כתוצאה מהמלחמה?

תוצאות המלחמה גלויות לכל עין:

השבויים, שהחזרתם "בלי תנאים" שימשה עילה (או תרוץ) למלחמה, לא הוחזרו. הם יוחזרו בעקבות משא-ומתן לחילופי-שבויים - והרי את זה בדיוק הציע חסן נסראללה לפני המלחמה.

חיזבאללה נשאר כפי שהיה. הוא לא הושמד, לא פורק מנשקו, אפילו לא הוזז ממקומו. לוחמיו הוכיחו את עצמם בקרב וזכו בהערכה ובמחמאות גם מפי חיילים ישראליים. מערכת הפיקוד והקשר של חיזבאללה המשיכה לתפקד היטב עד הרגע האחרון. הטלוויזיה שלו ממשיכה לשדר.

חסן נסראללה חי וקיים. הוא לא נהרג. יוקרתו מרקיעה שחקים. בכל העולם הערבי שרים לכבודו, ותמונתו מתנוססת על הקירות ממרוקו עד עיראק.

הצבא הלבנוני יתפרש לאורך הגבול, לצד כוח בינלאומי גדול. זה השינוי הממשי היחידי שהושג.

הכוח הזה לא יבוא במקום חיזבאללה. חיזבאללה יישאר בשטח, בכל כפר ובכל עיירה. צה"ל לא הצליח לסלק אותו אף מכפר אחד. זה היה פשוט בלתי-אפשרי. הם מהווים חלק מהאוכלוסייה.

הצבא הלבנוני והכוח הבינלאומי לא יוכלו ולא ירצו להתעמת עם חיזבאללה. כל הימצאותם שם תלויה בהסכמת חיזבאללה. בפועל תיווצר שם מערכת עדינה של שלושה כוחות, שיתקיימו זה בצד זה ושיצטרכו להסתדר זה עם זה. יתכן שהכוח הבינלאומי ימנע פשיטות של חיזבאללה, כמו זו שקדמה למלחמה, אך הוא גם ימנע פעולות של צה"ל, כגון הטיסות בשמי לבנון. לכן התנגד צה"ל תחילה בחריפות להכנסת כוח כזה.

בישראל פושטת אווירה כללית של אכזבה ודיכדוך. ממאניה לדפרסיה. לא זה בלבד שהאלופים והפוליטיקאים מאשימים זה את זה, כפי שצפינו מראש, אלא שגם בציבור הרחב נמתחת ביקורת מכל הצדדים. החיילים מתלוננים על ניהול המלחמה, אנשי המילואים מקטרים על בלגן וכישלון התספוקת (עוד תרומה צה"לית לשפה העברית), בכל המפלגות מתגבשות אופוזיציות ויש איומים בפילוג. כך בקדימה, כך בעבודה. נראה שיש תסיסה רבה גם במרצ, שמרבית ראשיה תמכו בדרקון המלחמה כמעט עד הרגע האחרון, ואז תפסו את זנבו ונעצו בו את חרבם.

בראש המבקרים צועדת, איך לא, התקשורת. כל עדת המראיינים והפרשנים, הכתבים (להוציא בודדים) והכתבלבים, שהתמוגגו מרוב התלהבות למלחמה, שרימו וזייפו ועיוותו, והעלימו וטישטשו ושיקרו למען המולדת, שסתמו את הפה לכל ביקורת והכתימו כבוגדים את כל מתנגדי המלחמה - הם רצים עכשיו בראש אספסוף הלינץ'. כמה צפוי, כמה מכוער. פתאום נזכרו בדברים שאמרנו כבר בראשית המלחמה.

את השלב הזה מסמל הטיפול ברמטכ"ל, דן חלוץ. עוד אתמול היה גיבור ההמונים, ואסור היה להשמיע מילה נגדו. עכשיו הוא מתואר כספסר מלחמה. רגע לפני ששלח את החיילים אל שדות-הקרב הבוערים, מצא עניין וזמן למכור את מניותיו מתוך צפייה לירידת הבורסה. (אני מקווה שרגע לפני הסוף הוא מצא זמן לקנות אותן בחזרה.)

לניצחון במלחמה יש, כידוע, המון אבות, ואילו הכישלון במלחמה הוא יתום.

מתוך מבול ההאשמות והקיטורים מזדקרת סיסמה אחת, שיש בה כדי לעורר צמרמורת אצל כל בעל-זיכרון: "הפוליטיקאים לא נתנו לצבא לנצח".

בדיוק כפי שכתבתי כאן לפני שבועיים, קמה לתחייה, ממש לנגד עינינו, העלילה הישנה של "תקיעת סכין בגב הצבא".

וככה זה נשמע: סוף-סוף, יומיים לפני הסוף, התחיל להתגלגל המבצע היבשתי. הודות לחיילינו הנחושים, אנשי המילואים, הייתה זאת הצלחה מסחררת. ואז, בדיוק כשעמדנו לנצח בגדול, באה הפסקת-האש ועצרה את ההתקדמות.

אין בזה אף לא מילה אחת של אמת. המבצע הזה, שתוכנן ותורגל מראש במשך שנים, לא יצא לפועל לפני כן, מפני שהיה ברור שלא ישיג הישג בעל-ערך אך יעלה בקרבנות רבים. צה"ל היה, אמנם, כובש שטחים נרחבים, אך בלי כל יכולת להרחיק משם את לוחמי החיזבאללה. הרי את העיירה בינת-ג'בייל, סמוך לגבול, כבש צה"ל שלוש פעמים, ולוחמי חיזבאללה נשארו שם עד הסוף. אילו כבשנו 20 עיירות כאלה, החיילים והטנקים היו חשופים ב-20 מקומות להתקפות קטלניות של אנשי-הגרילה ונשק הנ"מ המשוכלל שלהם.

אם כן, מדוע הוחלט בכל זאת, ברגע האחרון ממש, לפתוח במבצע "ההרחבה" - אחרי שכבר הוחלט באו"ם על הפסקת פעולות האיבה? התשובה נוראה: היה זה תרגיל ציני, מנוול ממש, של השלישייה הכושלת. אולמרט, פרץ וחלוץ רצו ליצור "תמונת ניצחון", כפי שנאמר בגלוי בתקשורת. על המזבח הזה הוקרבו חייהם של 33 חיילים.

המטרה הייתה לצלם את החיילים המנצחים על גדות הליטני. לרשות המבצע עמד זמן קצוב של 48 שעות, עד כניסת הפסקת-האש לתוקפה. אף שהצבא השתמש במסוקים כדי להנחית את החיילים, היעד לא הושג. בשום מקום לא הגיע הצבא אל גדת הליטני.

לשם השוואה: במלחמת-לבנון הראשונה, זו של אריאל שרון ב-1982, חצה הצבא את הליטאני כבר בשעות הראשונות. (הליטני, שהיה פעם נהר אמיתי, איננו כיום אלא נחל קטן. רוב מימיו מנוצלים הרחק משם בצפון. בקטע האחרון שלו הוא מרוחק כ-25 ק"מ מהגבול, אבל ליד מטולה המרחק הוא ארבעה ק"מ בלבד.)

הפעם, כשנכנסה הפסקת-האש לתוקפה, הגיעו כל היחידות שהשתתפו במבצע לכפרים אי-שם בדרך לליטני, והפכו שם לברווזים במטווח, מוקפים בלוחמי-חיזבאללה, בלי דרכי-אספקה בטוחים. מאותו רגע והלאה הייתה לצה"ל רק שאיפה אחת: להוציא אותן משם בכל המהירות, ולא חשוב מי יבוא במקומן.

אם תקום ועדת-חקירה ממלכתית - והיא חייבת לקום - שתבדוק את כל מהלכי המלחמה החל בקבלת ההחלטה על פתיחתה, היא תצטרך לחקור גם את הדרך שבה התקבלה ההחלטה על המבצע האחרון הזה. מותם של 33 חיילים וסבלן הנורא של משפחותיהם דורשים זאת!

אבל עובדות אלה אינן ברורות עדיין לציבור הרחב. שטיפת-המוח של הפרשנים הצבאיים והגנרלים בדימוס, ששלטו באותה עת בתקשורת, הפכו את המבצע המטופש - כמעט ואמרתי "פלילי" - למסע-ניצחון מדהים. החלטת הדרג המדיני להפסיקו התקבלה בציבור כמעשה של פוליטיקאים תבוסתנים, חסרי עמוד-שדרה, מושחתים, אולי אפילו בוגדניים.

וזוהי בדיוק הסיסמה החדשה של הימין, ובעיקר של הימין הפאשיסטי, המרים עכשיו את ראשו.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה, בנסיבות די דומות, צצה בגרמניה העלילה של "הפוליטיקאים תקעו סכין בגב הצבא המנצח". על הסוס הזה רכב אדולף היטלר ישר אל השלטון - ואל מלחמת-העולם השנייה.

עכשיו, עוד לפני שנקברו כל החללים, כבר התחילו הגנרלים הכושלים לדבר בלי בושה על "סיבוב נוסף", על המלחמה הבאה שתבוא בקרוב, "בעוד חודש או בעוד שנה", אם ירצה השם. הרי אי-אפשר לסיים את העניין ככה, בכישלון. איפה הגאווה שלנו?

הציבור הישראלי נתון עכשיו במצב של הלם ובלבול. האשמות נכונות והזויות מתעופפות בחלל בכל הכיוונים, ואין לדעת לאן יגיעו הדברים.

אולי, בסופו של דבר, ינצח דווקא קול ההיגיון, האומר: מה שהוכח בעליל הוא שאין פיתרון צבאי. זה נכון בצפון. וזה נכון שבעתיים בדרום, שם עומד מולנו עם שלם, שכבר אין לו מה להפסיד. הצלחת הגרילה הלבנונית תעודד את הגרילה הפלסטינית.

כדי שההיגיון ינצח, צריך שנהיה כנים כלפי עצמנו: לזהות את הכישלון, לחקור את סיבותיו היותר עמוקות, להסיק את המסקנות המתבקשות.

יש מישהו שרוצה למנוע זאת בכל מחיר. הנשיא בוש מכריז בקולי-קולות שאנחנו ניצחנו במלחמה. ניצחון מזהיר על הרשעים. כמו שהוא עצמו ניצח בעיראק.

למה הדבר דומה? לקבוצת-כדורגל שניתן לה לבחור בשופט המשחק. לא ייפלא אם היא תוכרז כמנצחת.