העובדות מעידות על עצמן:

ביום ה-32 של המלחמה, חיזבאללה עומד ולוחם. זוהי כשלעצמה עובדה מדהימה: אירגון-גרילה קטן, בעל כמה אלפי לוחמים, עמד מול אחד הצבאות החזקים ביותר בעולם ולא הוכרע גם אחרי חודש של כתישה. מאז 1948 הובסו צבאות מצריים, סוריה, וירדן במלחמות שהיו הרבה יותר קצרות.

כפי שכבר אמרתי: אם מתאגרף במשקל-נוצה עומד בזירה מול אלוף במשקל כבד ומחזיק מעמד גם בסיבוב ה-12, הניצחון הוא שלו - ולא חשוב מה אומרת ספירת הנקודות.

במבחן התוצאות - המבחן היחידי הקובע במלחמה - הפיקוד האסטרטגי והטקטי של חיזבאללה עלה על זה של צה"ל. לאורך כל הדרך, האסטרטגיה הצה"לית הייתה פרימיטיבית, ברוטאלית וחסרת-תחכום.

ברור שחיזבאללה התכונן היטב למלחמה הזאת - בעוד שהפיקוד הישראלי התכונן למלחמה אחרת לגמרי.

ברמת הלוחמים, אנשי חיזבאללה לא נפלו מחיילי צה"ל מבחינת התעוזה והיוזמה.

האשמה העיקרית לכישלון רובצת על כתפיו של רב-אלוף דן חלוץ. אני אומר "אשמה" - ולא רק "אחריות", המוטלת תמיד על המפקד העליון.

הוא מהווה הוכחה לכך שאגו מנופח וגישה ברוטאלית אין בהם די כדי ליצור רמטכ"ל מוכשר. אולי נכון ההיפך.

חלוץ התפרסם כאשר נשאל איך הוא מרגיש כשהוא מטיל פצצה של טון על בית-מגורים בעזה, וענה: "אני מרגיש מכה קלה בכנף." הוא הוסיף שאחרי זה הוא ישן טוב בלילה. (זה היה בשיחה שבה גם קרא לי ולחבריי "בוגדים".)

עכשיו כבר ברור - שוב, במבחן התוצאות - שדן חלוץ הוא הרמטכ"ל הגרוע ביותר בתולדות צה"ל - קצין בלתי-מוכשר לחלוטין לתפקידו הרם.

בימים האחרונים הוא החליף כמה פעמים את המדים הכחולים של חיל-האוויר במדים הירוקים של חילות-הקרקע. אבל זה מאוחר מדי.

חלוץ פתח במלחמה בשחצנות של איש חיל-האוויר. הוא האמין שניתן להביס את חיזבאללה בהפצצות מן האוויר, בתוספת הפגזה של תותחים מהיבשה ומהים. הוא חשב שאם יהרוס את לבנון, עריה, כבישיה ונמליה, העם הלבנוני יכריח את ממשלתו לסלק את חיזבאללה. שבוע ימים הרג והרס, עד שהתברר לכל ששיטה זו משיגה את ההיפך - מחזקת את חיזבאללה, מחלישה את יריביו בתוך לבנון ובעולם הערבי והורסת את האהדה העולמית שהייתה נתונה לישראל בראשית המלחמה.

כאשר הגיע לנקודה זו - לא ידע חלוץ מה לעשות הלאה. במשך שלושה שבועות שלח את החיילים ללבנון לפעולות חסרות תכלית וסיכוי, בלי להשיג דבר. אפילו בקרבות שהתנהלו בכפרים שעל הגבול ממש, לא הושגו ניצחונות משמעותיים. אחרי השבוע הרביעי, כאשר נדרש סוף-סוף להגיש לממשלה תוכנית, היא הייתה פרימיטיבית במידה שלא תיאמן.

אילו היה "האויב" צבא סדיר, הייתה זאת תוכנית גרועה. דחיקת האויב אחורה אינה אסטרטגיה טובה. אבל כאשר הצד השני הוא ארגון גרילה, זוהי אסטרטגיה אווילית ממש. ביצועה עלול לגרום להריגת חיילים רבים, ללא כל הישג משמעותי.

עכשיו מנסה חלוץ להשיג ניצחון הזוי וכובש מרחבים ריקים, רחוקים עד כמה שאפשר מהגבול, אחרי שהאו"ם כבר קרא להפסקת הלחימה. (כמו כמעט בכל המלחמות שלנו בעבר, הממשלה מתעלמת מההחלטה הזאת, בתקווה לחטוף משהו ברגע האחרון.) מאחורי קו זה, חיזבאללה נשאר שלם בבונקרים שלו.

הרמטכ"ל אינו פועל בחלל ריק. כמפקד ראשי הוא אמנם בעל השפעה מכרעת, אבל גם הוא רק הקודקוד של הפירמידה הצבאית.

מלחמה זו מטילה צל כבד על כל צמרת צה"ל. אני מניח שיש בה גם כמה אנשים מוכשרים, אבל התמונה הכללית היא של קצונה בכירה שהיא בינונית ומטה, אפורה ובלתי-מקורית. כמעט כל הקצינים שהופיעו על המסך היו בלתי-מרשימים, אנשי-מקצוע שיגרתיים, מומחים לכסת"ח, שחזרו כתוכיים על קלישאות נדושות.

גם הגנרלים-לשעבר, שגדשו במשך חודש את כל תוכניות הטלוויזיה והרדיו, הדהימו ברובם ברמתם הירודה, באינטליגנציה המוגבלת שלהם ובבורות כללית. מתקבל הרושם שלא קראו ספרים של היסטוריה צבאית, ושמילאו את החסר בפראזות.

לא-אחת נאמר פה שצבא, הפועל זה שנים כמשטרה קולוניאלית נגד האוכלוסייה הפלסטינית - "מחבלים", נשים וילדים - והמבלה את זמנו בעיקר בריצה אחרי נערים זורקי-אבנים, אינו יכול להישאר צבא יעיל. מבחן-התוצאות מוכיח.

כמו אחרי כל כישלון של צה"ל, המודיעין ממהר לכסות את התחת שלו עצמו. ראשיו מכריזים בקולי קולות שהם ידעו את הכול, שהם מסרו לצבא מידע מלא ומהימן, ושלא הם אשמים אם הצבא לא פעל בהתאם.

זה לא מתקבל על הדעת. לפי תגובות המפקדים בשטח, ברור שהם הופתעו לחלוטין מהמערך שבנה חיזבאללה בדרום לבנון. המערכת המסועפת של בונקרים מוסווים, ובהם ציוד מודרני, מלאי של אמל"ח ומזון, הפתיעה את הצבא לגמרי. הוא לא היה מוכן לבונקרים אלה, גם אלה המצויים במרחק של שניים-שלושה קילומטרים מן הגבול. הם מזכירים את ויאט-נאם.

מערכת המודיעין הושחתה גם היא במערכת הכיבוש. היא התרגלה לסמוך על אלפי משת"פים, שגויסו ב-39 שנות כיבוש באמצעות עינויים, שוחד וסחיטה (מי שהיה זקוק לסמים, מי שהתחנן להגיע לאמא גוססת, מי שרצה נתח בעוגת השחיתות, וכו'). ברור שלא נמצאו משת"פים בקרב חיזבאללה, ובלעדיהם המודיעין היה עיוור.

ברור שהצבא בכלל והמודיעין בפרט לא היה מוכנים ליעילותו הקטלנית של הנשק האנטי-טנקי של חיזבאללה. זה כמעט לא ייאמן, אבל לפי מקורות רשמיים הוא פגע ביותר מ-20 טנקים.

טנק ה"מרכבה" הוא גאוות צה"ל. אביו, האלוף ישראל טל, מפקד-טנקים עתיר-ניצחונות, רצה לא רק לבנות את הטנק המתקדם ביותר בעולם, אלא גם טנק שהצוות שלו יהיה מוגן יותר מהצוות של כל טנק אחר. והנה, נשק אנטי-טנקי פשוט, המצוי בשפע, פגע בטנקים, הרג ופצע אנושות.

המכנה המשותף של כל הכישלונות הוא הזלזול בערבים - זלזול שהתנקם קשות. הוא גרם לאי-הבנה טוטאלית, מעין עיוורון, למניעים של הצד השני, תנאי היווצרותו, מעמדו בחברה הלבנונית ועוד.

אני משוכנע כי החיילים של היום אינם נופלים במאומה מקודמיהם. המוטיווציה שלהם גבוהה, הם הוכיחו אומץ-לב כאשר פינו פצועים תחת אש. (אני יודע להעריך זאת במיוחד, כי גם חיי ניצלו בשעתו על-ידי חיילים שסיכנו את חייהם כדי להוציא אותי תחת אש.) אבל החייל הטוב ביותר אינו יכול להצליח כאשר הפיקוד כושל.

ההיסטוריה מלמדת שכישלון במלחמה יכול להיות ברכה גדולה בצבא. צבא מנצח נח על עלי-הדפנה, אין לו מניע לביקורת עצמית, הוא מתנוון, מפקדיו נתפסים לשאננות ומפסידים במלחמה הבאה. (ע"ע מלחמת ששת-הימים ומלחמת יום-כיפור.) ואילו צבא שנכשל יכול לשקם את עצמו - בתנאי שהוא מודה בכישלון.

אחרי המלחמה צריכים לסלק את הרמטכ"ל ולערוך טיהור יסודי בצמרת צה"ל. לשם כך דרוש שר-ביטחון, שאינו מריונטה של הרמטכ"ל. (אבל זה כבר נוגע לדרג המדיני - שעל מחדליו וחטאיו נדבר בפעם אחרת.)

לנו, כאנשי שלום, יש עניין רב בשינוי פני הצמרת הצבאית. ראשית, מפני שיש לה השפעה מכרעת על עיצוב המדיניות, וכפי שראינו זה עתה, קל למפקדים חסרי-אחריות לגרור את הממשלה להרפתקאות חמורות. ושנית, מפני שגם אחרי השגת השלום נהיה זקוקים לצבא יעיל - לפחות עד שיתגשם חזון ישעיהו, וזאב יגור עם כבש. (ולא לפי היישום הישראלי: "אין בעיות. צריכים רק להביא כל יום כבש חדש.)

הלקח העיקרי של המלחמה, מעבר לכל ניתוח צבאי, כלול בשלוש המלים שהנפנו מהיום הראשון: "אין פיתרון צבאי!"

גם צבא חזק אינו יכול לנצח ארגון גרילה, מפני שהגרילה היא תופעה פוליטית. ואולי אף להיפך: ככל שהצבא חזק יותר, ומצויד בטכנולוגיה החדישה ביותר, כן קטנים סיכוייו לנצח בהתמודדות כזאת. הסכסוך שלנו - בצפון, במרכז ובדרום - הוא סכסוך פוליטי, והוא ניתן לפתרון רק באמצעים פוליטיים. הצבא הוא המכשיר הפחות מתאים לכך.

המלחמה מוכיחה כי חיזבאללה הוא יריב חזק, וכל פיתרון בצפון צריך לכלול אותו. אין סיכוי לכך כל עוד סוריה מספקת לו תמיכה ואמל"ח - ולכן כל פיתרון צריך לכלול גם את סוריה. ההסכם צריך להיות כדאי גם להם, אחרת לא יחזיק מעמד.

המחיר הוא רמת-הגולן.

מה שנכון בצפון נכון גם בדרום. צבא לא ינצח את הפלסטינים, מפני שניצחון כזה כלל אינו אפשרי. לטובת הצבא, צריכים להוציא אותו גם מהבוץ הזה.

אם זה יחדור עכשיו לתודעת הציבור הישראלי, כי אז - הלוואי - מעז ייצא מתוק.