אני מכיר אותו מאז שהיה בן 20 ומשהו. הייתי אז חבר-כנסת, ואולמרט היה נושא-הכלים (תרתי משמע) של חבר-הכנסת. מאז אני עוקב אחריו. מעולם לא היה שום דבר חוץ מעסקן מפלגתי, פוליטיקאי זוטר שכוחו במניפולציות, דמגוג בינוני. בדרך החליף מפלגות כמה פעמים, היה ראש-עירייה עם ציון של מספיק-בקושי, עד שעלה על העגלה של אריאל שרון. לגמרי במיקרה זכה בתואר "ממלא-מקום ראש-הממשלה" וכאשר לקה שרון בשבץ המוח, קרה לאולמרט דבר שאיש לא חלם עליו: הוא הפך לראש-הממשלה. בכל שלבי הקאריירה הזאת היה ציניקן גמור, חרותניק בהשקפתו אך מציג פני ליברל לאנשי-שמאל.

אז זה עוד נאום ציני, אמרתי לעצמי. אך פתאום היכתה אותי מחשבה נוראה: לא, האיש מאמין במה שהוא מדבר!

קשה להאמין, אבל נראה שאולמרט באמת משוכנע שזוהי מלחמה מוצלחת. שהוא מנצח. שהוא שינה את מצבה של ישראל ללא-הכר. שהוא בונה מזרח תיכון חדש. שהוא מנהיג דגול, שהוא עולה פי כמה על אריאל שרון (שהוכה בלבנון ושהניח לחיזבאללה לבנות את מצבור הטילים.) ושככל שיינתן לו להמשיך במלחמה, כן תגדל דמותו בהיסטוריה.

אהוד אולמרט התנתק בעליל מן המציאות. הוא חי בבועה משלו. נאומיו מעידים עליו שיש לו בעיה חמורה.

מכל הסכנות המאיימות עכשיו על ישראל, זוהי הסכנה הגדולה ביותר. כי איש זה מחליט עכשיו, פשוטו כמשמעו, על גורלם של מיליונים: מי ימות, מי יהפוך לפליט, עולמו של מי ייחרב עליו.

אך שגעון-הגדלות של אולמרט הוא כאין וכאפס לעומת מה שקרה לעמיר פרץ.

לפני תשעה חודשים בדיוק, אחרי בחירתו כיו"ר מפלגת-העבודה, נאם פרץ בכיכר רבין והכריז על חלומו: שבשטח ההפקר בין ישראל ורצועת-עזה ייבנה מגרש כדורגל, שבו תיערך התחרות בין ילדי שדרות לבין ילדי בית-חנון הסמוכה. מרטין לותר קינג הישראלי.

אחרי תשעה חודשי הריון נולדה לנו מפלצת.

בבחירות לכנסת הופיע פרץ כמהפכן חברתי. הוא הודיע שישנה את פני החברה הישראלית, יקבע סדר-עדיפויות לאומי חדש, יקצץ מיליארדים מתקציב הביטחון ויעביר אותם לחינוך, לפנסיות, לצמצום הפער הממאיר בין עשירים ועניים. כאיש-שלום ותיק הוא יפעל, כמובן, להשגת שלום עם הפלסטינים ועם כל העולם הערבי.

על סמך המצע הזה הוא קיבל את הקולות שקיבל, גם ממצביעים שלא חלמו אף פעם לתת את קולם למפלגת-העבודה.

ההמשך ידוע: הוא התפתה כאשר הציע לו אולמרט את תפקיד שר-הביטחון. זה היה עדיין אולמרט הציני. הוא ידע, כמונו, שפרץ נכנס למלכודת, שכאזרח חסר ניסיון צבאי הוא יהיה טרף קל לאלופים. אבל פרץ לא נרתע. מטרתו העליונה בחיים היא להיות ראש-הממשלה, וכדי להיות מועמד רציני לתפקיד זה הוא חייב להצטייר כאיש-ביטחון.

מאז הפך פרץ לגדול מחרחרי-המלחמה במדינה. הוא לא רק מאשר את כל דרישות הגנרלים. הוא לא רק משמש להם כדובר. הוא גם עזר לדחוף את המדינה למלחמה, ומאז הוא דורש להמשיך, להרחיב, להעמיק, להרוג יותר, להרוס יותר, לכבוש יותר. היעד: "נסראללה לא ישכח את השם עמיר פרץ!" כמו ילד הרושם את שמו על אתר-תיירות.

כרגע הוא משתדל להיות יותר קיצוני אפילו מאולמרט. בעוד שראש-הממשלה חושש להתקדם יותר, מחשש שמספר ההרוגים בקרבות הקרקע ומירי הטילים יעיב על הישגיו המזהירים, הרי ששר-הביטחון רוצה להגיע לפחות עד הליטאני, יהיו האבידות אשר יהיו. אין ברירה, מי שרוצה להיות ראש-ממשלה צריך לדרוך על גוויות.

כך נולדה לנו מפלצת. הבייבי של רוזמארי.

היום, היום ה-25 של המלחמה, אפשר לערוך מאזן-ביניים. מה היו המטרות, מהן התוצאות.

"לחסל את חיזבאללה".

מי היה מאמין, אבל ביום ה-25 חיזבאללה עומד ולוחם. כמה אלפי לוחמים מול הצבא החמישי בכוחו בעולם. איש אינו מדבר עוד על חיסולו. לא אולמרט, לא פרץ וגם לא דן חלוץ - הצלע השלישית במשולש הבלתי-קדוש.

"להחליש את חיזבאללה".

זוהי צורה ממותנת של המטרה הראשונה. היא הרבה יותר נוחה, מכיוון שאי-אפשר למדוד אותה. הרי כל מלחמה מחלישה את שני הצדדים. אנשים נהרגים ונפצעים, נשק מושמד, מתקנים נפגעים. אך בעוד שצה"ל יכול לגייס עוד אוגדה ועוד אוגדה, והאמריקאים מחישים לנו עוד פצצות, האם חיזבאללה יכול לספוג אבדות כאלה?

איש אינו יודע כמה מלוחמי הארגון נהרגו. צה"ל מפיץ מספרים, בלי כל יכולת להוכיח אותם, ואילו הלבנונים מדברים על מספר הרבה יותר קטן, וגם לזה אין הוכחה.

אך לא זה העיקר. לארגון כמו חיזבאללה, המושרש עמוק באוכלוסייה, אין כל בעיה לגייס עוד ועוד מתנדבים ל"מלחמת-הקודש". יהיו האבדות אשר יהיו, אחרי המלחמה יאמן הארגון לוחמים חדשים ככל שיידרש לו. גם המחסנים יתמלאו מחדש בנשק שיזרום מסוריה ומאיראן. הגבול ארוך, ואי-אפשר לאטום אותו.

"להרחיק את חיזבאללה מהגבול."

זוהי המטרה המצומקת, אחרי ששתי הקודמות התבדו. גם היא לא תושג, מפני שאינה ניתנת להשגה. לוחמי חיזבאללה הם בני הערים והכפרים של דרום לבנון, והם ימשיכו להיות שם, בגלוי או במחתרת. שום כוח בינלאומי לא יוכל למנוע זאת, וצבא לבנון לא כל שכן.

אפשר להרחיק את הרקטות. כמה קילומטרים? עשרה? עשרים? זה לא יסיר את האיום על נהריה, חיפה ותל-אביב - מה גם שטווח הרקטות גדל בהתמדה.

"להרוג את חסן נסראללה."

בינתיים, כך התברר, השמועות על מותו היו מוגזמות מאוד, כאימרתו המפורסמת של מארק טוויין. אמנם, במין פארודיה של מבצע אנטבה נשלף חסן נסראללה מבית-חולים בבעלבק, אבל זה היה חסן נסראללה אחר. אופס, טעות.

בינתיים נסראללה המקורי משגשג. מול הנאומים המתלהמים של אולמרט, עם הקלישאות והקיטש והמהלומות המתורגלות על השולחן, מנהיג חיזבאללה מצטייר דווקא כדובר שקול, ענייני ולרוב אפילו די אמין.

"להחזיר לצה"ל את כוח ההרתעה."

איש לא פיקפק בכך שצה"ל הוא צבא מקצועי טוב, המסוגל לנצח צבאות סדירים. אך מלחמה זו מוכיחה שהוא לא מסוגל להשיג הכרעה נגד ארגון גרילה מוכשר, בעל לוחמים נחושים. אם חיזבאללה חי ובועט אחרי 25 ימים של לחימה, ההרתעה של צה"ל נחלשה - ולא חשוב מה יקרה הלאה.

מבחינה זו, המלחמה פגעה קשה בביטחון המדינה. היא הוכיחה שהעורף הישראלי פגיע, שלוחמי חיזבאללה אינם נופלים מחיילי צה"ל, שאין מלחמה דה-לוקס, שחיל-האוויר אינו יכול לנצח בלי כוחות-הקרקע. אפילו לא בתנאים אידיאליים, כאשר לצד השני אין בכלל הגנה אנטי-אווירית.

יש המתנחמים בכך ש"הערבים ראו שאנחנו משוגעים". על פרובוקציה מקומית קטנה אנחנו מגיבים בהשתוללות של הרג והרס, בהחרבת ארצות שלמות, מין ריצת-אמוק לאומית. אבל ריצת-אמוק אינה מדיניות. היא לא פותרת שום בעיה. היא רפלקס בלתי-נשלט. היא לא מאפשרת שיקול-דעת. היא מאפשרת לצד השני להפעיל אותנו באמצעות פרובוקציות מחושבות.

"הצבת כוח בינלאומי לאורך הגבול."

זהו מין מוצא לשעת-חירום, אחרי שכל המטרות האחרות עלו בעשן. אולמרט עצמו התנגד לכך בתוקף בראשית המלחמה, כדי לשמור על חופש-הפעולה של צה"ל. ברור ששום כוח בינלאומי לא יעז לבוא אלא אחרי הפסקת-אש, ובהסכמת חיזבאללה. איש לא יהיה מוכן להיכנס לאש צולבת. לכן יצטרך הכוח לשרת גם את מטרות חיזבאללה, מחשש שמא תתחיל מלחמת-גרילה נגדו. האם לשם כך הוקרבו כל הקורבנות?

"ניצור מצב חדש במזרח התיכון."

מטרה זו אכן הושגה - אך לא כפי שאולמרט תיאר לעצמו (ולנו).

התוצאות לטווח הארוך של המלחמה אינן נראות לעין. הן שייכות למה שכינה ביסמארק בשם "אימפונדרבילים" - דברים שאינם ניתנים לשקילה.

עשרות מיליוני ערבים ומאות מיליוני מוסלמים רואים יום-יום מעל מסכי הטלוויזיה את תמונות הזוועה של תינוקות מרוטשים, את מראות ההרס המחריד. אלה נצרבים עמוק בתודעת ההמונים וישאירו אחריהן מצבור של שינאה וזעם, שהוא מסוכן יותר ממצבור של רקטות. ב-25 ימים אלה נולדו אלפי מתאבדים חדשים. וככל שעולה יוקרתו של נסראללה כגיבור העולם הערבי, כן יורדת לשפל המדרגה יוקרת המשטרים "המתונים", שארצות-הברית וישראל תולות בהם את תקוותיהם ל"מזרח תיכון חדש".

אחרי היום ה-25 יבוא היום ה-26, ועוד יום ועוד יום. הנשיא בוש, שדחף אותנו למלחמה הזאת מלכתחילה, דוחף אותנו להמשיך בה ("עד החייל הישראלי האחרון", כאימרה השגורה). כמו אולמרט, חי גם הוא בעולם דמיוני.

בוש, אולמרט ודומיהם יכולים להסית ולמשוך אחריהם את ההמונים, עד שהקריאות "המלך עירום" מוצאות להן אוזניים קשובות.

אחד המראות הופכי-המעיים ביותר של המלחמה הוא תמונת הדיפלומטיה העולמית, האמריקאית והאירופית, העושות את הכול כדי שאולמרט ושות' יוכלו להמשיך במלחמה. האו"ם הפך מזמן לסוכנות של הבית הלבן. הצביעות וההתחסדות חוגגות, בשעה שחיים נהרסים ומתים נקברים משני עברי הגבול.

אולמרט משתוקק "להרוויח" עוד כמה ימים של לחימה. מה נשיג בהם? אנחנו כובשים את דרום-לבנון, כמו שזבובים כובשים נייר-זבובים. גנרלים מציגים מפות עם חיצים מרשימים ומראים איך אנחנו דוחפים את חיזבאללה צפונה. זה היה מרשים - אילו היה מדובר בחזית ובצבא סדיר, כמו שלמדו בבית-הספר לפיקוד ומטה. אבל זוהי מלחמה אחרת לגמרי. בשטח שנכבוש יישארו אנשי חיזבאללה, וחיילינו נחשפים לפיגועים מהסוג שחיזבאללה הצטיין בו מאז יומו הראשון.

אז נגיע לנהר הליטני. אחריו יש עוד נהר, ועוד נהר. לבנון ממש משופעת בנהרות שאפשר להגיע אליהם

אולי כדאי שאולמרט ופרץ, שני המצביאים החדשים, יפסיקו להיות מסטולים וילמדו להבין את המפה.