כולם יאשימו את כולם. האלופים יאשימו זה את זה. הפוליטיקאים יאשימו זה את זה. הפוליטיקאים יאשימו את הגנרלים. ובעיקר: הגנרלים יאשימו את הפוליטיקאים.

תמיד, בכל ארץ ובכל מלחמה, כאשר נכשלים הגנרלים, נוצרת האגדה של "תקיעת סכין בגב": אלמלא עצר הדרג המדיני את הצבא, היה הצבא נוחל או-טו-טו ניצחון גדול, אדיר, היסטורי.

כך זה היה בגרמניה אחרי מלחמת-העולם הראשונה, והאגדה הזאת הולידה את המפלגה הנאצית. כך זה היה בוויאט-נאם. כך זה יהיה אצלנו. הרחשים הראשונים כבר נשמעים.

האמת הפשוטה היא שעד היום, היום ה-22 של המלחמה, לא הושג אף אחד מיעדיה הצבאיים. אותו הצבא שהביס שלושה צבאות ערביים גדולים ב-1967 בשישה ימים, לא הצליח להביס "ארגון-טרור" בזמן העולה כבר עכשיו על משך מלחמת יום-הכיפורים. אז הצליח צה"ל בשלושה שבועות להפוך את המפלה האדירה בראשית המלחמה לניצחון צבאי ברור בסופה.

כדי ליצור תדמית של הישג, טענו אתמול דוברי הצבא ש"הצלחנו להרוג 200 (או 300, או 400, מי סופר) מתוך 1000 לוחמי חיזזבאללה". הקביעה, שכל חיזבאללה האימתני לא מנה אלא 1000 לוחמים אמיתיים, מעידה על עצמה.

כתבים מספרים שהנשיא בוש "מתוסכל". צה"ל "לא סיפק את הסחורה". בוש שלח אותו למלחמה מתוך אמונה שהצבא האדיר הזה, המצויד בנשק האמריקאי המתקדם ביותר, "ישלים את המלאכה" תוך כמה ימים. הוא היה אמור לחסל את החיזבאללה, למסור את לבנון לידי תומכי ארצות-הברית, להחליש את איראן, אולי גם לפתוח את הדרך להפלת המשטר בסוריה. לא פלא שבוש כועס.

אהוד אולמרט כועס עוד יותר. הוא יצא למלחמה ברוח עליזה ובלב קל, מפני שאלופי חיל-האוויר הבטיחו לו לחסל את חיזבאללה והרקטות תוך כמה ימים. עכשיו הוא תקוע בבוץ, ושום הכרעה צבאית אינה נראית לעין.

כרגיל אצלנו, עם סיום המלחמה בחזית (ואולי עוד לפני כן) תתחיל "מלחמת הגנרלים". החזיתות כבר מתבהרות.

אנשי הקרקע יאשימו את הרמטכ"ל ואת שיכרון-הכוח של חיל-האוויר, שהבטיח להשיג את הניצחון כמעט לבדו. להפציץ, להפציץ, להפציץ, לחסל כבישים וגשרים, שכונות וכפרים, וחסל.

חסידי הרמטכ"ל ושאר אלופי חיל-האוויר יאשימו את כוחות-הקרקע, ובעיקר את פיקוד הצפון. דובריהם בתקשורת כבר טוענים שהפיקוד הזה מלא בקצינים בלתי-מוכשרים, שנשלחו לשם מפני שהצפון נחשב לבלתי-חשוב, בשעה שהפעולה האמיתית הייתה בדרום (עזה) ובמרכז (הגדה המערבית).

יש כבר רמזים שאלוף פיקוד הצפון, אודי אדם, התמנה לתפקיד זה רק כמחווה לזכר אביו, האלוף קותי אדם, שנהרג במלחמת-לבנון הראשונה.

ובאמת - האם לא תורגלה המלחמה הזאת במשך שנים? האם לא נערך תרגיל מושלם כמה שבועות בלבד לפני המלחמה, שהוכיח כי ננצח בלי בעיות?

הטענות ההדדיות די צודקות. המלחמה הזאת רצופה בפאשלות צבאיות - באוויר, ביבשה ובים.

מקורן בשחצנות הנוראה שחונכנו עליה ושהיא חלק מהאופי הלאומי שלנו. היא אופיינית עוד יותר לצה"ל, ועוד יותר לחיל-האוויר.

במשך שנים סיפרנו זה לזה שיש לנו הצבא הכי-הכי-הכי בעולם. לא רק את עצמנו שיכנענו, אלא גם את בוש והעולם כולו. הרי נחלנו ניצחון מדהים בשישה ימים ב-1967. לכן, כשלא השגנו הפעם ניצחון מוחץ בשישה ימים, כולם התפלאו. מה קרה?

אחת המטרות המוצהרות של המלחמה היא שיקום כוח-ההרתעה של צה"ל. וזה לא כל-כך הצליח לנו.

כי הצד השני של מטבע השחצנות הוא הבוז העמוק לערבים, שכבר הוביל את צה"ל לכישלונות חמורים בעבר. די להזכיר את יום-כיפור. עכשיו לומדים חיילי צה"ל בדרך הקשה שה"מחבלים" הם לוחמים קשוחים, ולא נרקומנים שהבטיחו להם בתולות בגן-עדן.

אך מעבר לשחצנות ולזלזול ביריב, יש בעיה צבאית יסודית: פשוט אי-אפשר לנצח במלחמת-גרילה. למדנו זאת ב-18 שנות שהותנו בדרום-לבנון. אז הסקנו את המסקנה והסתלקנו. בלי שכל, בלי הסכם, בלי הידברות עם הצד השני. הרי איננו מדברים עם "מחבלים" - גם אם הם התנועה השלטת בשטח. אבל הסתלקנו.

השד יודע מה נתן לאלופים של היום את הביטחון העצמי חסר-הבסיס, שאמר להם שהם ינצחו במקום שקודמיהם נכשלו כישלון חרוץ.

ובעיקר: גם הצבא הכי טוב בעולם אינו יכול לנצח במלחמה שאין לה מטרות ברורות. קארל פון-קלאוזביץ, האורים-ותומים של תורת-המלחמה, קבע שהמלחמה אינה אלא "המשך המדיניות באמצעים אחרים". אולמרט ופרץ, שני חובבים גמורים, הפכו את הקערה על פיה: "המלחמה היא חוסר-המדיניות באמצעים אחרים."

המומחים קבעו שכדי להצליח במלחמה דרוש (א) שתהיה מטרה ברורה, (ב) שהמטרה תהיה בת-השגה, ו(ג) שיהיו הכלים הדרושים להשגתה.

כל שלושת הדברים האלה חסרים במלחמה זו. זוהי אשמת הדרג המדיני.

לכן תוטל האחריות העיקרית למלחמה כושלת זו על הזוג אולמרט-פרץ. הם נכנעו לפיתוי של הרגע, והכניסו את המדינה למלחמה בהחלטה נחפזת, בלי מחשבה, בלי תכנון.

כפי שכתב נחמיה שטרסלר ב"הארץ": הם יכלו להפסיק אחרי יומיים-שלושה, כאשר כל העולם הסכים שהפרובוקציה של חיזבאללה מצדיקה תגובה ישראלית, וכאשר איש לא פיקפק עדיין ביכולות של צה"ל. המבצע היה נראה סביר, שפוי ומידתי.

אבל אולמרט ופרץ לא יכלו להפסיק. כטירונים בענייני מלחמה, לא ידעו שאסור לסמוך על דברי הרהב של גנרלים, שהתכניות הצבאיות הטובות ביותר לא שוות את הנייר שהם כתובות עליו, שבמלחמה צפויים דברים בלתי-צפויים, שאין דבר בן-חלוף יותר מתהילת המלחמה. הפופולריות של המלחמה שיכרה אותם, עדה של כתבלבים חנפנים הסיתה אותם, ההילה של מנהיגי-מלחמה העבירה אותם על דעתם.

אולמרט הלהיב את עצמו בנאומים של קיטש ושמאלץ, שתירגל עם עוזריו. פרץ עמד כנראה לפני הראי וכבר ראה את עצמו כראש-הממשלה הבא, מר ביטחון, בן-גוריון השני.

וכך, כמו שני שוטי-הכפר, לצלילי התופים והחצוצרות, הם צעדו בראש מצעד-האיוולת, ישר לעבר הכישלון המדיני והצבאי.

סביר להניח שאחרי המלחמה הם ישלמו את המחיר.

מה ייצא מכל העניין?

אין עוד דיבורים על חיסול חיזבאללה, על פירוק הארגון מנשקו, על השמדת כל הטילים. זה נשכח מזמן.

בראשית המלחמה התנגדה הממשלה בשצף-קצף לרעיון של הצבת כוח בינלאומי, מכל סוג שהוא, לאורך הגבול. צה"ל סבר שכוח כזה לא יגן על ישראל, אלא רק יגביל את כושר הפעולה שלה. עכשיו פתאום הפכה הקמת הכוח הזה למטרה העליונה של המלחמה. צה"ל ממשיך במלחמה כדי "להכשיר את השטח למען הכוח הבינלאומי", ואולמרט מכריז שהוא ימשיך להילחם עד שהכוח יופיע בשטח.

זהו, כמובן, תירוץ עלוב, סולם כדי לרדת מהעץ. הכוח הבינלאומי יכול לקום רק בהסכמת חיזבאללה. שום מדינה לא תשלח את חייליה למקום שבו יצטרך להילחם בבני-הארץ. ולכל מקום שבו יישב הכוח הבינלאומי הזה תחזור האוכלוסייה השיעית, ואיתה אנשי-המחתרת של חיזבאללה, שישתלבו בה.

גם בהמשך, הכוח יהיה תלוי יום-יום בהסכמת חיזבאללה. אם יתפוצץ מטען תחת אוטובוס מלא חיילים צרפתיים, תקום בפאריס צעקה אדירה להחזרת החיילים הביתה. זה כבר קרה פעם למארינס האמריקאיים בביירות.

הגרמנים, שזיעזעו השבוע את העולם כאשר התנגדו לקריאה להפסקת-אש מיידית, בוודאי לא ישלחו חיילים. עוד חסר להם שיצטרכו לירות על צה"ל.

ובעיקר - שום דבר לא יפריע לחיזבאללה לשגר ראקטות מעל לראשי הכוח הבינלאומי, אם ירצו בכך. מה יעשה הכוח אז? יכבוש את השטח עד ביירות? ואיך תגיב ישראל?

רוצים להטיל על הכוח לפקח על הגבול הלבנוני-סורי. גם זוהי אשליה. הגבול ארוך, לכל אורך המזרח והצפון של לבנון. מי שירצה להגניב אמל"ח לא יעבור בכבישים הראשיים, אם יעמדו שם החיילים הבינלאומיים. הוא ימצא אלף מקומות כדי לעשות זאת. ובעזרת שוחד אפשר להשיג בלבנון כל דבר.

לכן, נעמוד אחרי המלחמה פחות או יותר במקום שעמדנו בו לפני תחילת ההרפתקה האומללה הזאת, לפני הריגת קרוב לאלף ישראלים ולבנונים, לפני גירוש יותר ממיליון לבנונים וישראלים מבתיהם, לפני הריסת יותר מאלף בתים בשני הצדדים.

אחרי המלחמה, כאשר ההתלהמות תשכך, המוחות יתקררו, התקשורת תחזור לשפיות-הדעת, תושבי-הצפון ילקקו את פצעיהם וצה"ל יערוך בדק-בית, וכולם יטענו שהיו נגד המלחמה מהיום הראשון, יבוא יום הדין.

המסקנה המתבקשת היא, על כן: להדיח את אולמרט, לסלק את פרץ, לפטר את חלוץ.

כדי לעלות על דרך חדשה, זו שרק היא תפתור את הבעיה: משא-ומתן ושלום, עם הפלסטינים, עם הלבנונים, עם הסורים. וכן: עם חמאס וחיזבאללה. ואל נשכח את השבויים.

כי שלום עושים עם אויבים.