הריגת האיש היא מטרה לאומית, כמעט המטרה העיקרית של המלחמה. זוהי אולי הפעם הראשונה בהיסטוריה שמדינה יוצאת למלחמה כדי להרוג אדם אחד. עד עכשיו עסקה בדברים כאלה רק המאפיה. אפילו הבריטים במלחמת-העולם השנייה לא קבעו כי המטרה היא להרוג את היטלר. להיפך, הם רצו ללכוד אותו חי ולהעמידו למשפט. כך רצו גם האמריקאים לגבי סדאם חוסיין.

אבל שרינו החליטו רשמית שזו המטרה. אין בזה חידוש: מזה שנים רבות מנהלות הממשלות שלנו מדיניות של הריגת מנהיגים. צה"ל הרג, בין השאר, את עבאס מוסאווי, מנהיג חיזבאללה, את אבו-ג'יהאד, מס' 2 באש"ף, את את השייח' אחמד יאסין ושאר מנהיגי החמאס. כמעט כל הפלסטינים, ולא רק הם, משוכנעים שהוא הרג גם את יאסר ערפאת.

והתוצאות? במקום מוסאווי בא נסראללה, שהוא מוכשר הרבה יותר. במקום השייח' יאסין באו מנהיגים הרבה יותר קיצוניים. את מקומו של יאסר ערפאת תפס חמאס.

כמו בתחומים מדיניים אחרים, גם בזה שולטת מחשבה צבאית פרימיטיבית.

אדם שחזר לכאן אחרי היעדרות ומסתכל בטלוויזיה הישראלית יכול להתרשם ששולטת במדינה הזאת חונטה צבאית, נוסח דרום-אמריקה (בעבר).

בכל ערוצי הטלוויזיה מופיעה מדי ערב סוללה של גנרלים במדים, המסבירים לא רק את המהלכים הצבאיים של היום, אלא גם נותנים הערכות פוליטיות ומכריזים על הקו המדיני.

בשאר שעות-השידור מופיעים בטלוויזיה תריסר גנרלים-בדימוס, החוזרים שוב ושוב על המסרים של מפקדי הצבא. (אחדים מהם לא נשמעים הכי אינטליגנטיים - שלא לומר שוטים - ודי מחריד לחשוב שאנשים אלה קבעו בעבר מי יחיה ומי ימות.)

נכון, אנחנו דמוקרטיה. הצבא כפוף לגמרי-לגמרי לדרג המדיני. לפי החוק, הממשלה היא "המפקד העליון" של צה"ל. אבל בפועל, הצבא הוא שקובע כיום את כל המהלכים המדיניים והצבאיים. כאשר מודיע דן חלוץ לחברי הממשלה שהצבא החליט על מהלך זה או אחר, אין שר אחד בממשלה המעז להתנגד. בוודאי לא השרים הנגררים של מפלגת-העבודה.

אהוד אולמרט מציג את עצמו כיורשו של צ'רצ'יל ("דם, זיעה ודמעות"). זה די פאתטי. עמיר פרץ מנפח את החזה ויורה איומים לכל הכיוונים, וזה עוד יותר פאתטי. הוא דומה יותר לזבוב העומד על אוזנו של שור ומכריז: "אנחנו חורשים!"

הרמטכ"ל הכריז השבוע בסיפוק: "צה"ל מקבל גיבוי מלא מהממשלה!" וגם זה ניסוח מעניין. נובע ממנו שהצבא הוא הקובע מה לעשות, והממשלה נותנת לו "גב". וזה נכון, כמובן.

עכשיו זה כבר לא סוד: המלחמה הזאת הוכנה זמן רב מראש. הכתבים הצבאיים דיווחו השבוע בגאווה שהצבא תירגל כבר כמה שנים את המלחמה הנוכחית על כל פרטיה. לפני חודש בלבד נערך תרגיל גדול של כניסת כוחות-היבשה של צה"ל לדרום-לבנון - באותו הזמן שהאלופים והפוליטיקאים הכריזו ש"לעולם לא ניכנס שוב לבוץ הלבנוני. בשום פנים לא נכניס לשם כוחות-יבשה." עכשיו אנחנו נמצאים בבוץ הזה, וכוחות-היבשה פועלים בשטח.

גם הצד השני הכין את המלחמה במשך שנים. הוא לא רק אסף והיסווה את אלפי הטילים, אלא גם הכין מערך מסועף של בונקרים, מנהרות ומערות, נוסח ויאט-נאם. עכשיו נתקלים חיילינו במערך הזה, הגובה מחיר יקר. כמו תמיד התייחס צה"ל בבוז ל"ערבים" וזילזל ביכולות הצבאיות שלהם.

זוהי אחת הבעיות של המנטליות הצבאית. לא לחינם אמר טאליראן: "מלחמה היא עניין הרבה יותר מדי רציני מכדי להשאיר אותו בידי אנשי הצבא." המנטליות של הגנרלים, פרי חינוכם ומקצועם, היא מטבעה כוחנית, פשטנית, חד-ממדית, שלא לומר פרימיטיבית. היא מבוססת על האמונה שניתן לפתור את כל הבעיות בכוח, ואם זה לא הולך - אז ביותר כוח.

זה ניכר היטב בתכנון ובביצוע המלחמה הנוכחית. ביסודה עומדת ההנחה שאם נגרום סבל נורא לאוכלוסייה, היא תקום ותדרוש את סילוק החיזבאללה. הבנה מינימלית בפסיכולוגיה של ההמונים הייתה מלמדת שההיפך הוא הנכון. הריגת מאות אזרחים לבנוניים מכל העדות, הפיכת חיי הנותרים לגיהינום והשמדת תשתית-החיים של החברה הלבנונית יעוררו נחשול עצום של זעם ושנאה נגד ישראל - ולא נגד גיבוריהם, כפי שהם רואים אותם, המשליכים את חייהם מנגד כדי להצילם.

התוצאה תהיה חיזוק חיזבאללה, לא רק היום, אלא למשך שנים. יתכן שזאת תהיה התוצאה העיקרית של המערכה, תוצאה שתהיה שקולה כנגד כל ההישגים הצבאיים, אם יהיו. ולא רק בלבנון, אלא בעולם הערבי והמוסלמי כולו.

מול פני הזוועות, הנשקפות מכל מסכי הטלוויזיה והאינטרנט, משתנה גם דעת-הקהל העולמית. מה שנראה תחילה כתגובה מוצדקת על חטיפת שני החיילים, נראה עכשיו כמעשה ברברי של מכונת-מלחמה אכזרית. פיל בחנות חרסינה.

באלפי רשימות-הפצה של דואר אלקטרוני בעולם מופצת עכשיו סידרה נוראה של תצלומי תינוקות וילדים מרוטשים. בסופה מופיעה תמונה מקאברית: ילדות ישראליות עליזות רושמות בטוש ברכות על פגזים, בטרם ירייתם. אחר-כך כתובת: "תודה לילדי ישראל בשביל המתנה היפה. תודה לעולם שרואה ושותק. ילדי לבנון ופלסטין."

האישה העומדת בראש מחלקת האו"ם לזכויות-האדם כבר הגדירה את המעשים האלה כפשעי-מלחמה - דבר העלול להתנקם בקציני-צה"ל בעתיד.

בכלל, כאשר קצינים מנהלים מדינה, מתעוררות בעיות מוסריות קשות.

קצין במלחמה חייב לקבל החלטות קשות. הוא שולח חיילים לקרב בידעו שחלק מהם ימותו ואחרים יהפכו לשברי-אדם. הוא מקשיח את לבו. כפי שאמר האלוף עמוס ירון אחרי טבח צברה ושתילה: "קהו חושינו".

שנים של שלטון-כיבוש בשטחים הפלסטיניים גרמו לקהות נוראה בכל הנוגע לחיי אדם. הריגת עשרה-עשרים פלסטיניים ביום, ובהם נשים וילדים, כפי שקורה עכשיו בעזה, ממש לא מזיזה לאף אחד. זה אפילו לא עושה כותרת. בהדרגה חדלו אפילו להשמיע את המלים השגרתיות של "מצטערים...אין לנו כוונה...הצבא הכי מוסרי..." ושאר מליצות נבובות.

עכשיו מתגלה קהות זו גם בלבנון. קציני חיל-האוויר, זחוחים ונינוחים, יושבים מול המצלמות ומדברים על "חבילת מטרות", כאילו מדובר על בעיה טכנית, ולא על בני-אדם חיים. הם מדברים על גירוש מאות-אלפי בני-אדם מבתיהם כעל הישג צבאי מרשים, ואינם מסתירים את סיפוקם למראה בני-אדם, שחייהם נהרסים. המילה הכי אהובה עכשיו על הגנרלים היא "כתישה": אנחנו כותשים, הם נכתשים, שכונות נכתשות, בתים נכתשים, בני-אדם נכתשים.

אפילו ירי הטילים על ערינו וכפרינו אינו מצדיק את ההתעלמות מכל שיקול מוסרי בניהול המלחמה. היו דרכים אחרות להגיב על הפרובוקציה של חיזבאללה, מבלי להפוך את לבנון לעיי-חרבות. הקהות המוסרית מתרגמת את עצמה לנזק פוליטי חמור, גם מיידי וגם ארוך-טווח. רק טיפש מתעלם מערכים מוסריים - בסוף הם תמיד נוקמים את נקמתם. והיא עלולה להיות קשה.

אימרה כמעט בנאלית אומרת: קל להתחיל במלחמה, אבל קשה לסיים אותה. אפשר לדעת איך היא מתחילה, אי-אפשר לדעת איך היא תיגמר.

המלחמה היא ממלכת אי-הוודאות. קורים בה דברים בלתי-צפויים. גם גדולי המצביאים בהיסטוריה לא יכלו לשלוט במלחמות שהם התחילו. למלחמה יש חוקיות משלה.

פתחנו במלחמה של ימים. היא הפכה למלחמה של שבועות. עכשיו מדברים מנהיגינו על מלחמה של חודשים. צה"ל פתח במלחמה "כירורגית" של חיל-האוויר, אחר-כך שלח יחידות קטנות לשטח, עכשיו פועלות שם חטיבות שלמות ומגייסים מילואים להתקפה רבתי ללבנון, נוסח 1982. כבר מתחילים לנחש שהמלחמה תתגלגל לעימות עם סוריה.

כל אותה עת מפעילה ארצות-הברית את כל כוחה כדי למנוע את הפסקת המלחמה. לפי כל הסימנים היא הדוחפת את ישראל לעימות עם סוריה - מדינה שיש לה טילים בליסטיים ונשק כימי וביולוגי להשמדה המונית.

רק דבר אחד ברור כבר עכשיו, ביום ה-11 של המלחמה: שום דבר טוב לא יצמח ממנה. יקרה אשר יקרה - חיזבאללה ייצא ממנה מחוזק. אם קיווה מישהו שלבנון נכנסת בהדרגה למסלול של מדינה נורמלית, שבה נשלל מחיזבאללה התירוץ לקיום כוח צבאי, הרי עכשיו הענקנו לאירגון הצדקה מושלמת: ישראל הורסת את לבנון, רק החיזבאללה לוחם ומגן על המדינה.

ואשר להרתעה: מלחמה שבה לא הצליחה מכונת-המלחמה האדירה שלנו לנצח אירגון-גרילה קטן ב-11 ימים של מלחמה טוטאלית, בוודאי לא שיקמה את ההרתעה. מבחינה זו לא חשוב כמה זמן תימשך המלחמה ומה יהיו תוצאותיה - העובדה שארגון של כמה אלפי לוחמים עמד 11 יום ויותר מול צה"ל האדיר כבר נצרבה בתודעתם של מאות מיליוני ערבים ומוסלמים.

מהמלחמה הזאת לא יצמח שום דבר טוב, לא לישראל, לא ללבנון ולא לפלסטין. "המזרח התיכון החדש" שייצא מהמלחמה הזאת יהיה מקום הרבה יותר קשה לחיות בו.