עכשיו יכול הציבור לחזור לעניינים פחות חשובים, כמו ההרג וההרס היומיים, החייל השבוי, שיגור הקסאמים ושאר הרכיבים של הפלישה שלנו לעזה.

כבר הגדרת המבצע מעוררת שאלה.

אלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט, וכל כלי-התקשורת הישראליים מדברים על "מלחמה". האומנם?

"מלחמה" היא מצב המוגדר בחוק הבינלאומי. היא מתנהלת בין אויבים, המחויבים לכבד כללים בסיסיים.

אבל ממשלת ישראל טוענת שמולה לא עומד כלל אויב, אלא רק "מחבלים", "פושעים" ו"כנופיות". ולאלה, כמובן, אין שום זכויות.

במלחמה יש "שבויי מלחמה". מעמדם מוגדר. זה חל על רב-טוראי גלעד שליט, שנפל בשבי האויב, וגם על הלוחמים הפלסטינים, הנופלים בשבי הישראלי. אבל ממשלת ישראל מגדירה את גלעד שליט כ"חטוף", ואת השבויים הפלסטיניים כפושעים פליליים.

נראה שהמוח הישראלי המציא פטנט חדש. אחרי ההתנתקות החד-צדדית והשלום החד-צדדי, באה עכשיו המלחמה החד-צדדית. מלחמה שבה צד אחד (החזק) נהנה מכל הזכויות של צד לוחם, ואילו הצד השני (החלש) אינו נהנה מזכות כלשהי.

למלחמה צריכה להיות מטרה. מהי מטרת המלחמה הזאת?

כמו הפלישה של ג'ורג' בוש לעיראק, כך הפלישה של אהוד אולמרט לעזה: המטרה משתנה מיום ליום.

זה התחיל כמבצע לשחרור רב-טוראי גלעד שליט. איך משחררים חייל שנשבה על-ידי ארגוני מחתרת, ושמקום הימצאו אינו ידוע? איך משחררים אותו בכוח, מבלי לסכן את חייו?

לצבא יש פיתרון - אותו פיתרון שיש לו לכל סוגיה ולכל קושיה: הפעלת כוח מאסיבי. אם רק נכבוש, נכתוש, נהרוג ונהרוס עוד ועוד, יגיע הרגע שהציבור הפלסטיני לא יוכל עוד לעמוד בסבל וידרוש מארגוני המחתרת לשחרר את החייל השבוי. בלי תנאי.

אפשר לקרוא לזה "עיקרון האריס". במלחמת-העולם השנייה הבטיח מרשל-האוויר הבריטי ארתור האריס ("האריס המפציץ") למוטט את גרמניה על-ידי הפיכת עריה לעיי-חרבות. הגרמנים קראו לזה "התקפות-טרור". באחת מהן הוחרבה עד היסוד העיר דרזדן, אחת הגדולות והמפוארות בגרמניה. בתבערת-הענק נשרפו חיים בין 35,000 ל-100,000 אזרחים (אי-אפשר היה לספור את הגוויות). אבל בניגוד גמור להבטחות האריס, המוראל הגרמני לא קרס, אלא להפך. גרמניה נכנעה רק אחרי שנכבש הבית הגרמני האחרון.

גם הציבור הפלסטיני לא מתמוטט, למרות מצבו הנורא. הוא תובע כמעט פה-אחד שהחייל לא ישוחרר אלא תמורת שחרור "שבוי-המלחמה הפלסטיניים".

אז במקום שחרור החייל נולדה מטרה חדשה: לשים קץ לשיגור הקסאמים.

לכאורה זה פשוט: כובשים את כל השטחים שמהם אפשר לשגר קסאמים לעבר שדרות ואשקלון. אבל זוהי עבודת סיזיפוס. יתכן שהמבצע מצמצם זמנית את היכולת לשגר את הטילים. אך גם מפקדי המבצע מודים ששיגור הקסאמים יתחדשו, וביתר שאת, ברגע שהצבא ייסוג. אין כמעט איש המציע להישאר שם לאורך ימים. הציבור הישראלי, למוד הניסיון, פשוט אינו מוכן לשקוע עוד פעם "בבוץ של עזה".

שר-השיכון שיטרית טוען שיש לו תרופה: לחזור לעזה "אפילו אלף פעמים". שר-הביטחון פרץ מדבר על "מחיר כבד שייגבה מהפלסטינים" - מחיר כל-כך נורא שהפלסטינים עצמם יסלקו את משגרי הקסאמים. זוהי דעת הרמטכ"ל. במקום "האריס המפציץ" בא "חלוץ ההורס". ולא במקרה - שניהם גדלו בחיל-האוויר.

אז איזו מטרה נותרה? רק אחת: למוטט את הממשלה הפלסטינית. ע"ע "עיקרון האריס".

כמו כל אירוע במהלך 120 שנות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, גם זה נצרב בתודעת שני העמים בצורה שונה מאוד.

בעיני רוב הישראלים, זהו עוד קרב במערכה האינסופית נגד "הטרור הפלסטיני". שוב נאלצים חיילינו האמיצים לעמוד מול הרוצחים הפלסטינים השפלים, המבקשים לזרוק אותנו לים. שוב אנחנו נתונים במלחמת "אין ברירה". כאימרתו המפורסמת של יצחק שמיר: "הערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים."

בעיני הצד השני, זוהי עמידה הירואית של מיטב בני העם הפלסטיני נגד אויב שפל ואכזר, העולה עליהם בכוחו פי אלף. אחד הצבאות הגדולים ביותר בעולם, המצויד בטכנולוגיה הכי עדכנית, עומד מול קומץ לוחמים בלתי-מאומנים, בעלי נשק פרימיטיבי. מטוסי-קרב, מסוקים, טנקים כבדים, תותחים, ספינות-טילים, דחפורים משוריינים וציוד-ראייה ההופך לילה ליום - כל אלה נגד כמה קלצ'ניקובים ואר-פי-ג'י. מצדה פלסטינית.

המאבק בין הארגונים הפלסטיניים הולך ונמוג. הם מתאחדים מול האויב המשותף. ערב המבצע כבר הושג בין אבו-מאזן ואיסמעאיל הניה הסכם על קבלת "מסמך האסירים", המכיר למעשה בישראל בגבולות הקו הירוק. עכשיו, בלהט הקרב, רוצים גם אנשי פת"ח להצטרף ללוחמי החמאס במאבק נגד הפולש, ושרידי ההשפעה של אבו-מאזן הולכים ודועכים. עוד מעט יבכו אצלנו כמו אותו נער שהרג את הוריו: רחמו עלי, הרי יתום אני!

אם תגשים ממשלת ישראל את איומיה הפומביים ותוציא להורג את ראש-הממשלה הפלסטיני ושריו, חמאס רק יתחזק עוד יותר. במקום השאהידים יבואו מנהיגים חדשים מבין שורות הלוחמים, והציבור הפלסטיני יתלכד סביבם.

יתכן מאוד שאצלנו יקרה דווקא ההיפך: שהמבצע יפגע בממשלה שיזמה אותו. הזרקור האכזרי של המשבר מטיל עליה אור חזק - והאור הזה אינו מחמיא לה. נראה שאין בה ולוא אדם אחד שאיננו עסקן אפור.

אהוד אולמרט מדבר את עצמו לדעת. הברברת הבלתי-פוסקת שלו מתחילה לעצבן - מה גם שאין בה דבר מלבד הסיסמאות השדופות משנות ה-50: לא נכנע לסחטנות, הטרור לא ינצח, האויב זומם להשמידנו, המרצחים לא ינוקו, יש לנו צבא נהדר, זרוענו ארוכה, וכו' וכו'.

עמיר פרץ חוזר על הסיסמאות מקפיאות-הדם של הגרועים בקודמיו. לא נשאר דבר וחצי דבר מהמנהיג שהצבענו בעדו רק אתמול, זה שעמד לחולל מהפכה חברתית, לשנות את סדר-העדיפויות הלאומי, להקטין באופן דראסטי את תקציב-הביטחון, לקרב את השלום. נשאר רק איש המשמש דובר (ולא הכי מוצלח) של הרמטכ"ל. אילו היה "העולם הזה" מופיע עדיין, היה בוודאי מביא השבוע קריקטורה של תוכי העומד על כתפו של דן חלוץ.

ציפי ליבני, שתלו בה כל-כך הרבה תקוות, פשוט נעלמה. אין לה תפקיד בדראמה הזאת. אין לה מה לומר, מלבד הדברים הבאנאליים ביותר. כמו אולמרט, היא נחשפת כפי שהיא: עסקנית ימנית וממשיכת דרכו של אב שהיה עסקן ימני.

המושל האמיתי של ישראל הוא דן חלוץ, טייס-קרב הרואה את העולם שמתחתיו דרך כוונת התותח. המתחרה היחידי שלו הוא ראש השב"כ. מפקד הצבא וראש השב"כ קובעים ביניהם את דרכה של מדינת-ישראל. אולמרט הוא, לכל היותר, בורר ביניהם.

קוריוז: השמות אינם מעידים על בעליהם: אהוד מאבד את האהדה, פרץ אינו פורץ לשום מקום טוב, ליבני מצדיקה דברים שחורים משחור וחלוץ מנהיג את המצעד אחורה. ודווקא דיכטר (משורר בגרמנית) אומר דברים פרוזאיים מאוד על הצורך להחליף שבויים.

אבל השם הקוריוזי ביותר הוא זה של מפקד המבצע, האלוף גלנט. בשפות האירופיות, "גלנט" הוא שם-תואר המציין שתי תכונות: אומץ-לב ואבירות.

איך זה ייגמר?

אני מנחש שבסופו של דבר לא תהיה ברירה אלא להביא לשחרור החייל במסגרת חילופי שבויים. הצד שלנו יריע שזה ניצחון גדול של המבצע, מפני שהפלסטינים ייאלצו להסתפק במספר קטן יותר של אסירים משוחררים מכפי שדרשו תחילה. הפלסטינים יטענו שהשיגו ניצחון כביר, מפני שישראל משחררת אסירים, למרות כל המלים הגבוהות בנוסח "לעולם לא..." (כפי שכבר נאמר: לעולם לא כדאי להגיד "לעולם לא".)

אם נרצה, נוכל לכלול את שחרור החייל בעסקה יותר רחבה: שביתת-נשק הדדית, הפסקת ירי הקסאמים תמורת נסיגה שלמה מעזה, הפסקת "החיסולים הממוקדים" ושחרור ראשי החמאס שנעצרו באחרונה.

שביתת-נשק קצרה יכולה להביא בעקבותיה שביתת-נשק ארוכה והתחלת דו-שיח רציני.

האם ממשלת אולמרט מסוגלת לכך, אחרי כל דברי השחץ וההתרברבות? האם היא בכלל מעוניינת בכך, אחרי שהתחייבה ל"התכנסות חד-צדדית" וסיפוח שטחים?

קרוב לוודאי שלא. לעומת זאת, דעת-הקהל הישראלית עשויה ללמוד לקח מתוצאות ה"התכנסות החד-צדדית" הזאת ומהמלחמה החד-צדדית הזאת - ועל תנועת-השלום הישראלית לפעול כדי שזה אכן יקרה.