כרוז של חמאס שפורסם השבוע? לאו דווקא. בשינויים המתבקשים, זהו כרוז של אירגון-ההגנה שפורסם ב-2 ביולי 1946, אחרי "השבת השחורה", לפני 60 שנה בדיוק.

אז, בעקבות פעולת-קומנדו נועזת של הפלמ"ח ("ליל הגשרים") החליט השלטון הבריטי לבצע תוכנית שהייתה מוכנה מראש ושנשאה את שם-הצופן "אגאתה". ב-29 ביוני 1946 פשטו 17 אלף חיילים בריטיים בכל הערים והקיבוצים כדי להחרים נשק ומסמכים וכדי לעצור את מנהיגי היישוב העברי. הממשלה הבריטית הודיעה שהיא נחושה לעקור את הטרור. בירושלים פשטו החיילים על בניין הסוכנות היהודית והחרימו מסמכים רבים, שהוכיחו בעליל את הקשר בין הסוכנות היהודית לבין "מפקדת הטרור" (בלשון הבריטים) - תנועת המרי העברי, שבה היו מאוחדים אז ההגנה, אצ"ל ולח"י.

החיילים פרצו לבתי המנהיגים הפוליטיים של הישוב ואסרו את רוב חברי הנהלת הסוכנות והוועד הלאומי ("ממשלת" הישוב), ובראשם משה שרת ודוב יוסף. הם נכלאו בלטרון. אך מפקדי ארגוני-המחתרת החליטו להמשיך במאבק המזוין, כדי להוכיח לבריטים שמאסר המנהיגים אינו משתק אותם.

"השבת השחורה" הייתה תמרור בתולדות המאבק נגד הבריטים. כעבור שנה הם החליטו לעזוב את הארץ.

הדמיון בין "אגאתה" הבריטית לבין "גשמי קיץ" הישראלי בולט לעין. הוא מוכיח שנגזר על כל משטר כיבוש לחזור על מעשי קודמיו, אף שחוסר-התוחלת שבהם הוכח בעליל. אין זה אומר שכל הכובשים הם בהכרח טיפשים - אלא שהכיבוש עצמו גוזר עליהם לעשות מעשים מטופשים.

מטרת המבצע הנוכחי היא, כביכול, לשחרר את החייל גלעד שליט שנפל בשבי המחתרת הפלסטינית (המורכבת מכמה ארגונים) אחרי פעולה שגם מומחה צבאי ישראלי קרא לה "פעולת קומנדו נועזת". שבעה לוחמים פלסטיניים עברו במנהרה ארוכה מתחת לגדר-ההפרדה ותקפו מוצב צה"לי מאחור. מבחינת צה"ל, זה היה ביזיון, מה גם שהצבא קיבל אזהרה מוקדמת די מדויקת.

צבא איכותי היה מעיף את כל המפקדים האחראיים בו במקום. כך היה נוהג צה"ל, מן הסתם, לפני חמישים שנה. אבל היום זה צה"ל אחר. איש לא עף. הקצינים הכושלים פשוט קראו לפעולה "מעשה טרור" וללוחמים שביצעו אותה "מחבלים". לחייל השבוי קראו "חייל חטוף".

הפעולה מוכיחה, כמובן, אמת צבאית ישנה: לכל אמצעי הגנה נמצא מענה התקפי, ולהיפך. גדר-ההגנה המקיפה את רצועת-עזה מכל עבריה (חוץ מהים), ושכמוה נבנית עכשיו גם בגדה המערבית, יכולה לעצור רק מחפשי-עבודה וגנבים. לוחמים נחושים ימצאו תמיד דרך לעבור אותה מלמטה או מלמעלה.

החייל "החטוף" שימש תירוץ נוח לביצוע המבצע שהוכן זמן רב מראש. לציבור הישראלי והעולמי נאמר שהכוונה היא לשחרר אותו, אך למעשה סיכן המבצע את חייו. אם יתקרבו החיילים למקום ששם הוא מוחבא ויסתערו עליו, החייל עלול להיהרג מהאש הצולבת - כפי שקרה לפני שנים לחייל נחשון וקסמן, שנפל גם הוא בשבי החמאס. הוא נהרג בחילופי-האש בין החיילים והפלסטינים. נחשון ז"ל היה חי כיום אילו הוחלף בשבויים פלסטיניים.

הקשר בין המבצע לבין "החייל החטוף" קיים רק במישור התעמולתי. וזה נכון גם לגבי התירוץ השני: שהמטרה היא לשים קץ לירי הקסאמים על שדרות.

נכון, זה באמת מצב בלתי-נסבל. הקסאם, נשק פשוט וזול, הוא בלתי-מדויק אך מפחיד, כמו הראקטות הגרמניות שהוטלו בשעתו על לונדון. הוא מטיל אימה על האוכלוסייה, וזאת מטרתו. בעיני הפלסטינים, זהו אמצעי כדי לפרוץ את המצור הקטלני שהטילה הממשלה על רצועת עזה מאז ה"התנתקות". צה"ל לא מצא עדיין שום אמצעי כדי לשים לזה קץ.

אבל גם הקסאמים אינם הגורמים האמיתיים למבצע "גשמי קיץ". השתלשלות המבצע מוכיחה שיש לו מטרה הרבה יותר רחבה: לחסל את הממשלה הפלסטינית הנבחרת ("ממשלת החמאס" בלשון התעמולה הישראלית), ולהביא את הציבור הפלסטיני לידי כניעה. זה אמור לאפשר את ביצוע "תכנית ההתכנסות", שעיקרה סיפוח שטחים נרחבים של הגדה המערבית ומניעת הקמתה של מדינה פלסטינית בת-קיימא.

מטרה ברורה, שהמבצע אמור להשיגה באמצעי פשוט: שבירת האוכלוסייה הפלסטינית על-ידי חיסול הנהגתה, הרס התשתית שלה, הרעבתה, מניעת תרופות, חשמל, מים ושרותי תברואה - שלא לדבר על פרנסה. המסר לפלסטינים: אם אתם רוצים לשים קץ לסבל, סלקו את הממשלה שבחרתם בה.

האם זה יכול להצליח? בדיוק כמו שהצליח המבצע הבריטי. "אגאתה" השיגה את ההפך.

כמו כל כישלונות צה"ל במרוצת השנים, ממבצע כראמה ב-1968, דרך חציית התעלה על-ידי המצרים במלחמת יום-הכיפורים ועד לשתי האינתיפאדות, הסיבה נעוצה בבוז שרוחשים ראשי צה"ל לערבים בכלל ולפלסטינים בפרט. השב"כ פוגש את הפלסטינים בדמותם של נחקרים, המוכנים להגיד כל דבר כדי לשים קץ לעינויים, והמשת"פים האומללים והבזויים, המוכנים להסגיר את אחיהם תמורת סמים או כסף. קובעי-המדיניות אינם יכולים לתפוס שהפלסטינים יגיבו ככל עם אחר, ואפילו - חס וחלילה! - כמו שאנחנו הגבנו בעצמנו במצב דומה. מה, אתם רוצים להגיד שהערבושים האלה זה אנשים שדומים לנו!?

הבריטים אמנם לא העזו מעולם לנהוג כלפינו כפי שאנחנו נוהגים עכשיו בפלסטינים. אך מאידך, כוח-הסבל של החברה הפלסטינית עולה על זה שלנו. הוא מבוסס על המבנה המשפחתי, המאפשר עזרה הדדית רבה, ועל ניסיון רב-שנים בחיי מצוקה.

ב"שבת השחורה" התלכד היישוב כולו מסביב להנהגה הנצורה. האופוזיציה מימין ומשמאל תמכה בבן-גוריון (שהיה בחו"ל) ובמשה שרת (שנכלא בלטרון). הניסיון מראה שכך נוהג כל עם, שהנהגתו מותקפת על-ידי האויב מבחוץ. לכן די ברור שהחמאס ייצא מהמבחן הזה מחוזק לאין שיעור. המאסרים מוכיחים לציבור הפלסטיני שזוהי הנהגה לוחמת, נאמנה, שאינה מתמכרת למנעמי השלטון - בניגוד להנהגה הקודמת, שפשתה בה השחיתות.

התירוץ למבצע - שחרור החייל השבוי - עוד יגביר, יש להניח, את נחישותם. אין עניין פופולרי יותר בציבור הפלסטיני מאשר שחרור האסירים - עניין הנוגע במישרין ל-10 אלפי משפחות וחמולות, בכל עיר, שכונה וכפר. המשפחות האלה מוכנות לסבול את הכול כדי לשחרר אותם.

הקורבן השני של המבצע הוא רעיון ה"התכנסות", שהפך למגוחך. בעיני הישראלי המצוי זה נראה כך: עזבנו את עזה, ועכשיו אנחנו חוזרים אליה. פירקנו את ההתנחלויות, וקיבלנו קסאמים על שדרות. שרון נכשל, אז אולמרט ייכשל שבעתיים.

זה נכון, אם כי מסיבות אחרות. הנסיגה מעזה הייתה מראש נדונה לכישלון, מפני שהתעלמה מהעיקר. היא לא הביאה ביטחון, מפני שבוצעה בלי שום הידברות והסכם עם הפלסטינים. היא לא קירבה את השלום, מפני שהייתה קשורה לכוונה גלויה לספח חלקים גדולים מהגדה. וחשוב לא פחות: אמנם יצאנו מכל רצועת-עזה, אך הטלנו עליה מצור וניתקנו אותה מן העולם. כל זה נכון פי כמה לגבי ה"התכנסות" של אולמרט.

"גשמי הקיץ" שטפו אותה מהמפה.