למחרת מלחמת 1948, שבה קמה המדינה, יכולנו להשיג שלום.

במהלך המלחמה חולק השטח, שבו הייתה אמורה לקום - לפי החלטת האו"ם מנובמבר 1947 - המדינה הפלסטינית הערבית. ישראל כבשה חלק ממנו, והשאר חולק בין ירדן (שסיפחה לעצמה את הגדה המערבית) ומצריים (שהשתלטה על רצועת-עזה). יותר ממחצית הפלסטינים גורשו מבתיהם - חלקם על-ידי אירועי המלחמה, חלקם על-ידי מדיניות ישראלית מכוונת. השם "פלסטין" נעלם מהמפה.

בעיירה השווייצית לוזאן התכנסה אז ועדת משולשת של ארצות-הברית, צרפת ותורכיה, שהוטל עליה לתווך בין הצדדים. הפלסטינים, שלא היו עוד ישות מדינית, לא הוזמנו אליה. אבל משלחת של שלושה אישים פלסטיניים חשובים הופיעה במקום. היא ייצגה, כביכול, את הפליטים בלבד, אך ראתה עצמה כנציגת העם הפלסטיני. היא באה במגע עם נציג ישראל (אליהו ששון) והציעה לפתוח במשא-ומתן ישיר לשלום. על פי הוראות מפורשת מירושלים, השיב ששון בשלילה.

דויד בן-גוריון לא רצה בשום משא-ומתן, שהיה מכריח אותו להחזיר לפחות חלק מהפליטים, ואולי גם להחזיר חלק מהאדמות שכבשנו זה עתה. היה מנוי וגמור עימו למנוע בכל מחיר את הקמת המדינה הפלסטינית, למרות החלטת האו"ם. הוא האמין שהבעיה הפלסטינית נפתרה, שעצם השם "פלסטין" נעלם לנצח, שהעם הפלסטיני חדל מלהתקיים. הרבה מאוד דם נשפך בגלל הטעות המונומנטלית הזאת.

ביולי 1952 פרצה מהפכת "הקצינים החופשיים" במצריים. רק קול אחד בישראל קידם אותה בברכה - השבועון "העולם הזה" בעריכתי. דויד בן-גוריון אמנם השמיע פנייה ריטורית למנהיג הרשמי של המהפכה, הגנרל הקשיש מוחמד נגיב, אך ברגע שהתברר כי המנהיג הוא גמאל עבד-אל-נאצר, הכריז עליו בן-גוריון מלחמה. הופעתו של עבד-אל-נאצר הפחידה את בן-גוריון, מפני שהיה ערבי מסוג חדש: קצין צעיר, נמרץ, כריזמטי, שדגל באיחוד העולם הערבי.

מאז עלייתו לשלטון ועד מותו, במשך 18 שנים, גישש המנהיג המצרי שוב ושוב אם אפשר להגיע להסדר עם ישראל. הייתי קרוב לכמה מן הפרשות האלה ופירסמתי אותן לא-פעם. בן-גוריון דחה את כל הניסיונות והכין באופן שיטתי את מלחמת 1956, שבה ניסה להפיל את עבד-אל-נאצר בעזרת קנוניה עם צרפת ובריטניה, שהיו אז שתי מדינות קולוניאליות עכורות. בכך קבע לדורות את דמות ישראל כנטע זר במרחב, ראש-גשר של המערב העוין.

בן-גוריון היה אויב מושבע לרעיון הכול-ערבי, ועשה הכול כדי לחסלו - מאמץ שהוכתר בהצלחה בימי יורשו, לוי אשכול, במלחמת 1967. כמו בהרבה החלטות של ממשלות ישראל, הכילה גם זאת סתירה פנימית. כמעט כל הפלסטינים העריצו את עבד-אל-נאצר כאליל. הם היו מוכנים להטמיע את הזהות הפלסטינית בזהות כול-ערבית. רק עם תבוסת הרעיון הכול-ערבי, לא מעט בגלל ישראל, חזרה הזהות הפלסטינית הייחודית למרכז הבמה.

קשה לאמוד את רצינותם של עשרות גישושי-השלום של עבד-אל-נאצר במהלך השנים. הדבר פשוט לא הועמד מעולם במבחן.

ההזדמנות ההיסטורית, מלכת כל ההזדמנויות, באה באותה מלחמה, ביוני 1967 - מלחמת ששת-הימים.

צה"ל השיג ניצחון מדהים על ארבעה צבאות ערביים. אחרי שישה ימים שלטה ישראל בכל שטחי פלסטין ההיסטורית, יחד עם סיני ורמת-הגולן. העולם הערבי כולו נותר מושפל וחסר-אונים, והגיב במילים ריקות ומתלהמות (ה"לאווים" של חרטום). העם הפלסטיני עצמו, שלא השתתף במלחמה זו אך היה קורבנה, היה נתון בהלם מוחלט. זה היה אחד הרגעים הנדירים בהיסטוריה, שבהם עם שלם מסוגל לשנות את תפיסותיו הבסיסיות.

באותו רגע היסטורי יכולנו לעשות שלום עם העם הפלסטיני, להציע לו חיים במדינה חופשית משלו בתחומי הקו הירוק, בשלום עם ישראל. עוד במהלך המלחמה הצעתי זאת אישית לראש-הממשלה, לוי אשכול. הוא דחה את הרעיון מכול וכול - הפיתוי לרכוש שטחים גדולים ולהתנחל בהם היה חזק מדי.

(אני צריך להסביר כאן את הזכרת עצמי במאמר זה: הייתי עד-ראייה להרבה מן ההתרחשויות, ובאחדות מהן נותרתי העד היחיד.)

העליתי את הרעיון שוב ושוב בכנסת, שבה הייתי אז חבר. לחיזוק דבריי ערכתי שורה ארוכה של שיחות עם המנהיגים המקומיים של הציבור הפלסטיני, ושמעתי מפיהם שהם מוכנים להקים מדינה פלסטינית - במקום לחזור לשלטון הירדני. על כך יש בידי מיסמך כתוב של יועץ ראש-הממשלה לענייני השטחים הכבושים, משה ששון (בנו של אותו ששון מוועידת לוזאן), שבו אישר שהוא תמים דעים איתי לגבי מימצא זה.

החמצנו את ההזדמנות לעשות שלום עם המנהיגות השמרנית והמתונה של הציבור הפלסטיני - וקיבלנו במקומה את אש"ף.

באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום-כיפור. האשמה העיקרית למלחמה רובצת על ראש-הממשלה גולדה מאיר, שדחתה בשחצנות ובגסות-רוח את הצעות-השלום של הנשיא המצרי אנוור סאדאת לפני המלחמה.

המלחמה החלה באסון צבאי ישראלי והסתיימה בניצחון צבאי ישראלי. יאסר ערפאת, שהפך בינתיים למנהיג הבלתי-מעורער של העם הפלסטיני, למד מזה שאי-אפשר לנצח את ישראל. ערפאת, איש פרגמטי ומפוכח, הסיק את המסקנה המתבקשת: שיש להגשים את השאיפות הלאומיות הפלסטיניות תוך הסדר עם ישראל.

הוא הורה לאנשיו לפתוח במגעים חשאיים עם ישראליים, שיכלו לפתוח לפניו את הדרך אל מרכז המימסד הישראלי. אני עצמי העברתי שדרים ממנו לראש-הממשלה החדש, יצחק רבין. כמו אשכול לפניו, היה רבין מוכן להקשיב בסבלנות, אך הוא דחה את כל הגישושים הפלסטיניים. "לא אעשה את הצעד הראשון לקראת פיתרון פלסטיני," הסביר לי ב-1976, "מפני שהצעד הראשון יוביל בהכרח להקמת מדינה הפלסטינית, שאינני רוצה בה."

(אינטרמצו: רבין, כמו כל צמרת המדינה, דגל ב"אופציה הירדנית", שפירושה היה החזרת חלק מהשטחים הכבושים למלך חוסיין, וסיפוח השאר לישראל. באחד הימים הודיע לו שר-החוץ יגאל אלון שהנרי קיסינג'ר מציע למסור לחוסיין מיד את העיר יריחו. זה היה נותן למלך דריסת-רגל בגדה ואולי מאפשר לו למנוע את השתלטות אש"ף עליה. אבל רבין זכר שגולדה מאיר הבטיחה לערוך בחירות לפני מסירת שטחים. "לא אלך לבחירות בגלל יריחו!" השיב לאלון.)

כבר ב-1974 העביר ערפאת במועצה הלאומית הפלסטינית (הפרלמנט של אש"ף) החלטה שפתחה את הדרך לפיתרון שתי-המדינות. לקח לו עוד 14 שנים עד שהצליח לשכנע את הציבור הפלסטיני, וב-1988 אישרה המועצה רשמית את הקמתה של מדינה פלסטינית בחלק מהארץ - ובכך הכירה למעשה בשלטון מדינת ישראל על 78% של פלסטין ההיסטורית. זאת הייתה החלטה מהפכנית, אדירת-השלכות. ישראל לא שמעה ולא ראתה. היא פשוט התעלמה גם ממנה.

בנובמבר 1977 עשה אנוור סאדאת צעד חסר-תקדים בהיסטוריה: חרף מצב-המלחמה ששרר בין ישראל ומצריים, הוא בא לירושלים, בירת האויב. הוא הציע שלום: לא סתם שלום בין שתי המדינות, אלא בין ישראל והעולם הערבי כולו, ובמרכזו שלום עם הפלסטינים.

כשהחל המשא-ומתן במלון "מינה האוס", לרגלי הפירמידות, הניפו המצרים את הדגל הפלסטיני בין דגלי המדינות הערביות שהוזמנו לוועידה. משלחת ישראל חוללה משבר, והמצרים נאלצו להוריד את הדגלים.

כעבור שנה, בוועידת קמפ-דייוויד ב-1978, שבה עוצבו תנאי השלום הישראלי-מצרי, לחם סאדאת כאריה להשגת הסדר הבעיה הפלסטינית. ניתן היה להניח שם את הבסיס לשלום ישראלי-פלסטיני. אבל מנחם בגין סירב בתוקף. בסוף נוסח מיסמך חסר-משמעות. בגין אמנם הכיר בו ב"צרכי העם הפלסטיני", אך מיד הוסיף במכתב שכוונתו רק ל"ערביי ארץ-ישראל".

ערפאת היה נוכח בישיבת הפרלמנט המצרי, שבה השמיע סאדאת את ההודעה על כוונתו לטוס לירושלים. הוא מחא כפיים. הוא גם הציע לשלוח משלחת פלסטינית ל"מינה האוס". בין חבריו פרץ מרד, ובפעם היחידה בדרכו הארוכה נשקפה לו סכנה של הדחה. אך מצב זה היה, מן הסתם, משתנה אילו השיג סאדאת מבגין הסכמה להקמת מדינה פלסטינית בשטחים הכבושים, כפי שביקש. יתכן שהכישלון הזה עלה לו לסאדאת בחייו.

בספטמבר 1993, שנה אחרי שיבת רבין לשלטון, הושגה פריצת-דרך היסטורית. מדינת ישראל ואש"ף הכירו סוף-סוף זה בזה וחתמו על "הצהרת העקרונות" של אוסלו. נאמר בה שתוך חמש שנים יקום "הסדר הקבע".

ברגע האחרון הכניסו שליחיו של רבין, אנשי צבא ברובם, שינויים רבים בנוסח שהוסכם עליו לפני כן. ההתחייבויות הישראליות נעשו הרבה יותר עמומות. לערפאת לא היה איכפת. הוא האמין לרבין והיה משוכנע שההסכם יוביל בהכרח להקמת המדינה הפלסטינית.

אבל כמעט מהרגע הראשון הפרה ישראל את ההסכם. בהסכם הופיעו תאריכים לביצוע - אך רבין הכריז ש"אין תאריכים קדושים" ושבר את לוח-הזמנים המוסכם. המעבר בין הגדה והרצועה, שהיה מרכיב חיוני בהסכם, לא נפתח (עד היום). הנסיגה השלישית, והעיקרית, לא בוצעה כלל. המשא-ומתן על "הסדר הקבע", שהיה אמור להסתיים ב-1999, בכלל לא התחיל ברצינות.

ב-2000 כפה ראש-הממשלה אהוד ברק על ערפאת לבוא לוועידה בקמפ-דייוויד, בלי הכנות ובלי הסכמות מוקדמות. זאת הייתה ההזדמנות האחרונה להשיג הסכם עם ערפאת, שהיה אז בשיא סמכותו.

במקום זה התייחס ברק לערפאת בזילזול מופגן, והגיש לו באופן אולטימטיבי תנאים שהיו, אמנם, "נדיבים" מבחינת ישראל, אך שנפלו בהרבה מהמינימום שהיה דרוש לערפאת. בשובו הביתה, הכריז ברק שערפאת רוצה לזרוק אותנו לים. בכך סלל ברק את הדרך לעלייתו לשלטון של אריאל שרון ולמצור על ערפאת, שהסתיים ברציחתו.

ערפאת היה מנהיג לאומי קשוח, שלא בחל בשום אמצעי כדי להשיג חרות לעמו - דיפלומטיה, אלימות ואף כפל-לשון. אבל הייתה לו סמכות אישית עצומה, והוא היה מסוגל ומוכן לא רק לחתום על הסכם-שלום, אלא גם לשכנע את בני עמו לקבלו. מי שלא רצה בערפאת החזק והכריזמטי, קיבל את אבו-מאזן, שקשה לו הרבה יותר להשליט את סמכותו.

בנובמבר 2004 מת ערפאת. במקומו נבחר בבחירות דמוקרטיות וברוב גדול אבו-מאזן (מחמוד עבאס), אדם שהיה במשך שנים, יותר מכל מנהיג פלסטיני בכיר אחר, מזוהה עם רעיון השלום עם ישראל.

ממשלת-ישראל, שניהלה לאורך השנים תעמולת-שינאה נגד ערפאת, יכלה לחבק את יורשו. זאת הייתה שוב הזדמנות מצוינת להגיע לפשרה סבירה. אמנם, לאבו-מאזן אין הסמכות שהייתה לערפאת, אך אילו השיג הישגים פוליטיים מרשימים, היה יכול גם הוא להגיע למעמד חזק. אבל ראש-הממשלה אריאל שרון החרים אותו בפועל, קרא לו בלעג ובפומבי "אפרוח מרוט-נוצות" וסירב אפילו להיפגש איתו.

מי שלא רצה את אבו-מאזן קיבל את חמאס.

בינואר 2006 בחר הציבור הפלסטיני בבחירות דמוקרטיות למופת בממשלה של חמאס.

היו לכך כמה וכמה סיבות. חלק מצמרת אש"ף הסתאב. חשוב יותר: מאז חתימת הסכמי אוסלו והלאה הידרדרו תנאי-המחייה של הפלסטינים תחת הכיבוש לשפל חסר-תקדים. ובעיקר: מאז הסכמי-אוסלו לא התקדם העם הפלסטיני אף בצעד אחד לקראת הקמתה של מדינת פלסטין, ואילו ההתנחלויות מתרחבות והכיבוש מעמיק. ה"התנתקות" מעזה, שבוצעה בלי שום הידברות עם הפלסטינים, שימשה לישראל תירוץ להטיל מצור על הרצועה ולהפוך את החיים בה לגיהינום.

עם עליית החמאס לשלטון, הוציאה ממשלת-ישראל מהבוידם את כל הסיסמאות ששימשו בשעתו נגד אש"ף: שהוא אירגון טרוריסטי, שאינו מכיר בקיום ישראל, שהאמנה שלו קוראת להשמדתה. אולם חמאס נמנע זה יותר משנה בקפדנות מלבצע פיגועים. עם עלייתו לשלטון אין הוא יכול להתכחש בן-לילה לכל האידיאולוגיה שלו, אבל הוא מצא דרך לרמוז לא-אחת על הסכמתו למשא-ומתן עם ישראל ולהכרה בה בגבולות הקו הירוק.

ממשלה הרוצה בשלום הייתה נאחזת בהזדמנות ומעמידה את ממשלת החמאס במבחן של משא-ומתן. במקום זאת החליט ראש-הממשלה אולמרט לנתק כל מגע איתה ולשדל את ארצות-הברית ואירופה להרעיב את הציבור הפלסטיני, פשוטו כמשמעו, עד שייכנע סופית.

יתכן מאוד שגם הפעם יתאמת הכלל: מי שאינו רוצה את חמאס יקבל את הג'יהאד האיסלאמי.

בכל המרחב הערבי הולכים ומתחזקים עכשיו יסודות איסלאמיים קיצוניים. אחת הסיבות לכך היא הבעיה הפלסטינית, פצע פתוח בלב העולם הערבי.

במשך 58 שנים החמיצו הממשלות שלנו כל הזדמנות לרפא פצע זה. יכולנו להשיג שלום בין ישראל ובין מנהיגים פלסטיניים לאומיים-חילוניים. אם יהפוך הסכסוך, חלילה, להתנגשות בין דתות, לא תהיה עוד הזדמנות להחמיץ הזדמנויות - פשוט לא תהיינה עוד הזדמנויות.

הכמות והעקביות שבה דחו ורמסו כל ממשלות ישראל כל הזדמנות, נותנות מקום למסקנה שלא רצו כלל להשיג שלום. אין לשכוח שתמיד הייתה קיימת בישראל מגמה שהעדיפה התפשטות והתנחלות על פני פשרה ושלום. לפי תפיסה זו, לעולם "אין עם מי לדבר", "אין פיתרון" לסכסוך, ו"לנצח תאכל חרב". צעדים "חד-צדדים", שמטרתם האמיתית היא לספח שטחים נוספים, מתאימים למגמה זו.

אם תנצח מגמה זו סופית, יהיה זה אסון למדינה, שזה עתה מלאו לה 58 שנים.

אבל יש לזכור שיש בקרב הציבור הישראלי גם מגמות המצביעות על כיוון-התפתחות הפוך. עובדה היא שלאט אבל בהתמדה נמוגה האשליה שיש פיתרון צבאי לסכסוך, ויחד עם זה דעכה התמיכה ברעיון ארץ-ישראל השלמה ובהתנחלויות. התפוררות הליכוד והתחזקות רעיון ה"התכנסות" אינם אלא שלבי-ביניים בדרך לתפיסה ריאליסטית. אם אכן כך הדבר, יתברר פתאום שהזדמנויות לא חסרות, צריך רק לתפוס אותן בשתי ידיים.