הידיעה הכוזבת הזאת לא הייתה, אולי, ראויה לציון מיוחד, אלמלא הטילה אור על הדיווח התקשורתי כולו - לא רק בהפגנה מסוימת זו, אלא בכל ההפגנות של פעילי-שלום ישראליים וציבור פלסטיני. יתר על כן, היא מטילה אור על הקשר ההדוק בין התקשורת הישראלית לבין שלטון-הכיבוש. לולא הקשר הזה, ספק אם הכיבוש היה מחזיק מעמד במשך 39 שנים.

לכן כדאי לנתח את הדברים בפרוטרוט.

קודם כל הרקע: א-ראם (כך מבטאים את השם, אף שהוא נכתב אל-ראם) היה כפר פלסטיני קטן מצפון לירושלים, בכביש הראשי לרמאללה. מאז "איחוד" ירושלים ב-1967, גדל הכפר מאוד. הסיבה: האוכלוסייה הפלסטינית מכפילה את עצמה כל 18 שנים, אך בירושלים המזרחית כמעט אי-אפשר לקבל רישיון לבניה. בלית ברירה בנו תושבי מזרח ירושלים בתים למשפחותיהם המתרחבות בכפרים הסמוכים. א-ראם הפכה למעשה לעיר, אולם רוב רובם של 50 אלף תושביה מחזיקים בתעודות-זהות ירושלמיות, כשמרכז חייהם, כמו עבודה, שרותי בריאות ומשפט, ממשיכים להיות בעירם, ירושלים. רשמית שייכת העיירה לשטחי הרשות הפלסטינית.

כאשר תוכננה חומת-ההפרדה מסביב לירושלים ("עוטף ירושלים") החליט מי שהחליט לנתק את א-ראם מהעיר. גרוע מזה: תוואי החומה עובר בכביש הראשי (שהוא גם הרחוב הראשי) לכל אורכו - כך שהוא אינו מפריד בין פלסטינים לישראלים, אלא בעיקר בין פלסטינים לפלסטינים.

כדי לקבל מושג: זה כאילו נבנתה בניו-יורק חומה באמצע ברודווי, מרחוב 42 ועד להארלם. או באמצע השאנז-אליזה בפאריס, מכיכר קונקורד ועד לשער-הניצחון. או באמצע קורפירסטנדאם בברלין, מכנסיית-הזיכרון ועד לשטח היריד. שני חלקי העיר ושכונותיה מופרדים ביניהם על-ידי חומת-בטון בגובה של תשעה מטר.

נגד התוואי הזה, כשרק סומן בשטח, ערכו תושבי המקום כמה וכמה הפגנות בלתי-אלימות. לכולן הוזמנו ובאו פעילי-השלום הישראליים. אך בינתיים קמה החומה המפלצתית והייתה לעובדה. היא מנתקת את בעלי התעודות הירושלמיות מהעיר שבה נמצאים עסקיהם ותעסוקתם. היא מנתקת את התלמידים מבתי-הספר שלהם, הנמצאים במרחק של מאה מטר בצד השני של החומה. שלא לדבר על הסטודנטים, שהחומה מפרידה בינם לבין האוניברסיטאות; החולים, שהחומה מפרידים בינם לבין בתי-החולים; ואפילו המתים, שהחומה מפרידה בינם לבין בתי-הקברות.

עכשיו מתקרבת החומה להשלמתה. הדיון עליה בבג"ץ נמשך, אך הנסיון מוכיח שהוא רק מעכב ובסופו של דבר חסר-תוחלת. עדיין ניתן להגיע לעיירה מירושלים דרך מחסום צה"לי, אך גם החור הזה עומד להיסתם: במקום המחסום תעמוד החומה. לעת עתה נמתחה גדר המונעת כל מעבר בקטעים הנמצאים עדיין בדיון משפטי.

כדי למחות על כך, נקראה הפגנה פלסטינית-ישראלית גדולה. זאת הייתה אמורה להיות תהלוכה בכביש הראשי, לאורך החומה (בצד הפלסטיני, כמובן) ממרכז העיירה אל במה מאולתרת, שעליה היו אמורים להינשא נאומים.

פרטי התהלוכה נקבעו בשלוש ישיבות-תכנון. כדי להדגיש את אי-האלימות, הוחלט שבראשה יצעדו התלמידים שנותקו מבתי-הספר שלהם, בתלבושת בתי-הספר שלהם, ילקוטיהם על גבם, מוריהם לידם. נקבע מראש תוואי שני, שאליו יופנו התלמידים אם תהיה סכנה של התנגשות עם הצבא.

כאשר התקרבנו - כ-300 פעילים ישראליים מתנועות-שלום שונות - לא-ראם, כבר נודע לנו שכוחות גדולים ממתינים כדי למנוע את המעבר שלנו במחסום. בלית-ברירה עקפנו אותו והגענו לצד ה"ישראלי" של החומה במקום אחר. במקום החומה עומדת במקום זה גדר גבוהה. פרצנו בה פירצה, ומרבית המפגינים הצליחו לעבור דרכה לצד ה"פלסטיני", לתוך א-ראם, לפני שהצבא, שהופתע מזה, הצליח להחיש תגבורת.

בינתיים כבר יצאה התהלוכה הפלסטינית לדרכה, בדיוק כפי שתוכנן - בראשה קבוצת צופים מתופפים על דגליהם, אחריהם הזאטוטים של כיתות א' ושאר הכיתות, מקטן עד גדול, ואחריהם ההפגנה העיקרית, עם שלטים ודגלים, כשבראשה שורה של נכבדים, אנשי-הצמרת של כל המפלגות הפלסטיניות. הפעילים הישראליים התערבבו עם הפלסטינים כדי להפגין סולידריות, ואני הוזמנתי להצטרף לשורה הראשונה.

כך מצאתי את עצמי צועד בין אבו-טיר, איש-החמאס המפורסם גם בשל זקנו האדום, ובין השר הפלסטיני לענייני ירושלים, אבו-עראפה, גם הוא איש חמאס. היו שם גם ראשי פת"ח, החזית העממית והחזית הדמוקרטית. צעדנו שלובי זרוע, והיה נדמה שההפגנה תתקדם לפי התכנית. ואז ראינו במעלה הכביש ריכוז גדול של צבא ומשטרה שהמתינו לנו - שרשרת של חיילים חמושים מכף-רגל ועד ראש, לפניה פרשי המשטרה על סוסיהם ואחריה רכבי-האמר של הצבא.

הדאגה הראשונה הייתה להרחיק את הילדים. מוריהם הובילו אותם לרחוב צדדי, ואנחנו צעדנו לאיטנו לעבר החיילים, בדרכנו לדוכן הנואמים. לא יכול היה להיות מראה פחות מאיים מאשר שורת המכובדים שלובי-הזרוע, שהלכה בראש.

על ההמשך אני מעיד כמי שהיה במקום, ואני מוכן לעבור כל בדיקה במכונת-אמת כדי לאמת את הדברים:

כשנמצאנו במרחק של כ-50 מטר מריכוז הסוסים והחיילים ברחוב הראשי של א-ראם, נשמע קול שבקע מרמקול נייד והכריז על השטח כעל "שטח צבאי סגור" ועל ההפגנה כבלתי-חוקית. בעודנו עומדים, מחנה מול מחנה, ניתך עלינו לפתע מטח אדיר של רימוני גז מדמיע. לא קדמה לכך שום פרובוקציה.

ענני הגז היתמרו בינינו, מלפנינו ומאחרינו, מטחים נוספים של רימוני הלם נשמעו, ועל כן נמלטנו לתוך הבתים הסמוכים לכביש. נכנסתי לבית הקרוב ביותר ומצאתי את עצמי בחברת אבו-טיר, שקיבל את פני בידידות רבה. עינינו צרבו ודמעו, ולא יכולנו לקיים יותר משיחה קצרה, אבל הבנתי שיש מקום לשיחה ממושכת יותר.

כשהתפזר הגז יצאנו החוצה, אל ההפגנה הנמשכת. הפעילים התרכזו שוב ושוב בכביש, הצבא והמשטרה תקפו אותנו שוב ושוב במטחי גז מדמיע ורימוני הלם, כשהם מסתערים עלינו גלים-גלים - חיילים חמושים וממוגנים, רכבי -האמר ופרשים (שלבשו דורבנות, האסורים על פי החוק מטעמים של צער בעלי-חיים).

רק בשלב זה - וזה העיקר! - התחילו כמה צעירים ליידות אבנים לעבר השוטרים - אבנים שלא יכלו לפגוע באיש, מכיוון שמרחק נפילתן היה קצר מטווח מטולי-הגז. מארגני ההפגנה ניסו לעצור בעדם, אך זעם הצעירים על החיילים, שחדרו ללב עירם, היה גדול מדי. אחרי שעתיים, תוך הידברות של מארגני ההפגנה עם מפקד המשטרה, נותק המגע והפעילים הישראליים חזרו הביתה.

במהלך ההפגנה נעצרו 12 איש - שבעה פלסטינים וחמישה ישראלים. הישראלים שוחררו כעבור כמה שעות, הפלסטינים נשארו במעצר, בטיפול עורכי-הדין שלנו.

עד כאן סיפור המעשה. מכאן סיפור התקשורת.

ההפגנה זכתה בסיקור נרחב בעיקר בגלל שתי סיבות - האלימות שהופעלה בה והפגישה ביני ובין אבו-טיר, שסיפקה מימד פיקנטי, מכיוון שעד כה לא היה שום מגע בין אנשי-חמאס וישראלים. מהדורות החדשות בכל שלוש תחנות-הטלוויזיה הישראליות דיווחו על ההפגנה בהרחבה. זה כשלעצמו בלתי-רגיל - בדרך כלל, מתעלמות רוב התחנות מההפגנות שלנו, או מקדישות להן לכל היותר כמה שניות (להוציא כמה דיווחים של כתבים אמיצים.)

גם הפעם לא טרח שום כלי-תקשורת ישראלי - טלוויזיה, רדיו או עיתון - לשגר מראש כתבים וצלמים להפגנה. ממילא לא היה שום כתב ישראלי במקום בעת ההתרחשויות. מהדורות הטלוויזיה הקרינו קטעים שצולמו על-ידי הרשתות הבינלאומיות. הכתבים דיווחו על מה ששמעו מהמשטרה ומאיתנו.

וראה זה פלא: כל כלי-התקשורת דיווחו בנוסח אחיד לגמרי: המפגינים הם שפתחו בזריקת אבנים, שני שוטרים "נפצעו וטופלו במקום". השקר הזה חוזר על עצמו בכל ההפגנות שלנו, עד כדי כך שעולה בי החשד שיש שני שוטרים שזה תפקידם, והם מובאים לכל הפגנה כ"פצועים שטופלו במקום".

הודעות הצבא והמשטרה היו שקר גס. הם ידעו מראש שההפגנה שלנו תהיה בלתי-אלימה. אני סומך עליהם שיש להם סוכנים בכל הישיבות שלנו, וגם דיברנו על ההכנות בגלוי בטלפון ובאי-מייל. שתי מודעות על ההפגנה הצפויה פורסמו בעיתון "הארץ". ברור לחלוטין שהצבא והמשטרה התכוננו מראש לדכא את ההפגנה בכוח. אחרת לא היו מביאים מראש סוסים והאמרים.

זה שנים רבות אנחנו עדים לשקרנות הדוברים הרשמיים, ואין לי ספק שגם כל הכתבים האמורים לסקר את המתרחש בשטחים הכבושים מודעים לכך. אמנם, בכמה כלי-תקשורת נוסף משפט בנוסח "המפגינים טוענים, לעומת זאת, שהשוטרים הם שפתחו באלימות", אך בכל מקום היה הדגש על קביעת המשטרה שהמפגינים פתחו באלימות, כך שלא הייתה למשטרה ברירה אלא להגיב בכוח.

זוהי מסורת של דיווח ישראלי, שהתקבל למרבה-הצער גם בתקשורת הבינלאומית: תמיד כוחות-הביטחון הישראליים "מגיבים" על האלימות של הצד השני. אבל כמעט תמיד ההרוגים והפצועים הם דווקא בצד השני.

הדוגמה הקטנה של א-ראם מלמדת על מה שקורה בגדול בכל הארץ: בעניינים הנוגעים לצבא ולמשטרה, מהדורות החדשות ועמודי החדשות בכל התקשורת, מקיר אל קיר, מ"מעריב" עד "הארץ", מערוץ 1 עד ערוץ 10, אינם אלא שופר ממשלתי. (הדבר אינו חל על כמה טורים אישיים ומאמרים בעמודי המערכת.)

הסיכוי של הקורבנות לזכות בסיקור אמת שואף לאפס. הרי הקורבנות אשמים תמיד.