אבל הזאב הטורף לא לקח בחשבון את ערמומיותו של השועל. אהוד אולמרט סובב את הרברבן הגס הזה סביב אצבעו הקטנה. ברגע האחרון הושאר ליברמן על החוף, מסתכל בעיניים כלות בדגלים העליזים המתנופפים על הספינה המפליגה לדרכה.

ברוב זעמו, השליך את המסכה החביבה, כשבנאום-הבכורה שלו בכנסת דרש להוציא להורג את חברי-הכנסת הערביים, על שנפגשו עם חברי הממשלה הפלסטינית. אחרי זה, אפילו יוסי ביילין לא יאכל איתו בכלל.

הידיעה הטובה השנייה היא ששאול מופז סולק ממשרד-הביטחון. האיש הפרימיטיבי הזה, מלך ה"חיסולים הממוקדים", ירד מאיגרא רמא של משרד-הביטחון לבירא עמיקתא של משרד-התחבורה. אפשר ליהנות מהקריקטורה שהראתה אותו נוסע בטנק ברחובות תל-אביב.

שמחה זו מהולה בדאגה עמוקה. קשה להתרגל לצירוף-המילים "שר-הביטחון עמיר פרץ". כמה שעות בלבד לפני שהצהיר אמונים בתפקידו החדש, ירו חיילים בגבו של נהג-מונית פלסטיני תמים ליד מחסום, והרגו אותו. יום לפני כן הרגו "בטעות" אישה פלסטינית במיטתה. מעתה ישא פרץ באחריות לכל המעשים האלה, שהפכו לשגרת היום-יום של הכיבוש. הוא הכניס את עצמו למצב כמעט בלתי-אפשרי. את ההפגנות הבאות נצטרך, כנראה, לקיים נגדו.

הידיעה הטובה השלישית היא שזוהי ממשלה אזרחית. ארבעת בעלי התפקידים המרכזיים (ראש-הממשלה ושרי הביטחון, האוצר והחוץ) הם אזרחים. ללא ספק, סימן של בגרות.

בין 25 השרים יש רק שני גנרלים (מופז, בנימין בן-אליעזר), וגם הם בתפקידים זוטרים. אפילו מספר השב"כניקים בממשלה (גדעון עזרא, אבי דיכטר ורפי איתן) גדול יותר. אבל לא כדאי לעלוז על כך בטרם עת: דווקא ממשלה אזרחית עלולה להיות משועבדת לעוצמת הגנרלים ולהרגיש צורך להדגיש את כוחה הצבאי (כמילות השיר: כל מה שאתה יכול להיות, אני יכולה לעשות יותר טוב"). האם יעזו אזרחים אלה להמרות את פי הרמטכ"ל, המשתתף בכל ישיבות הממשלה והמכתיב את המדיניות בשם ה"ביטחון"?

בממשלה הזאת אין אריות. זוהי ממשלת שועלים, ומנהיג הלהקה בראשה. עם אריאל שרון הסתלק אחרון הדמויות הגדולות של דור תש"ח. נוכחותו הפאתטית של שמעון פרס אך הדגישה זאת. זוהי ממשלה של עסקני מפלגות אפורים.

יש בממשלה שתי פרצות בולטות. אולמרט עשה את השגיאה הגדולה הראשונה שלו, כאשר לא הכניס לממשלה החדשה אף לא שר אחד מקרב ציבור דוברי-הרוסית. מיליון יוצאי ברית-המועצות-לשעבר, שרבים מהם נגועים ממילא בגזענות ממאירה שהביאו ממולדתם הקודמת, יידחקו עכשיו עוד יותר לשוליים הימניים. זוהי סכנה גדולה. ידיעה רעה.

ועוד ציבור של מיליון ורבע נשאר בחוץ: האזרחים הערביים. כמו כל קודמותיה, גם ממשלה זו, ה-31 במספר ב-58 שנות קיום המדינה, היא ממשלה יהודית, לא ישראלית. אין בה שר ערבי. הציבור הגדול הזה ידחק גם הוא לשוליים. ידיעה רעה מאוד. המליצות הנבובות של אולמרט על שוויון בין כל האזרחים אינן יכולות לחפות על כך.

אז מה עומד בראש סדר-היום של ממשלת אולמרט? נדמה שהתשובה היא פרוזאית: עצם קיומה. מאחד אותה הרצון העז להישאר בחיים בארבע וחצי השנים הבאות.

הביטוי המובהק ביותר לכך היה הנשיקיאדה שנערכה בכנסת עם השבעת השרים. התפרצות כזו של שמחה ילדותית אופיינית יותר לזוכים במפעל-הפיס מאשר לשרים האמורים להתמודד עם בעיות גורליות.

יושבת-ראש הכנסת, דליה איציק, האישה הראשונה בתפקיד זה, הפכה למזוזה, כשכל השרים (מלבד החרדים) נשקו אותה על הדוכן. אחר-כך נישקו השרים החדשים אלה את אלה ואת כל חברי-הכנסת שנקרו בדרכם, תוך חיבוקים וטפיחות עזות על הגב. לפי חשבון של תריסר נשיקות הממוצע של כל שר, היו שם כ-300 נשיקות.

קשה לתאר סצנה כזאת בכל פרלמנט אחר בעולם, שלא לדבר על הכנסות הראשונות של מדינת-ישראל. דויד בן-גוריון לא היה נשקן גדול.

הדגל על ספינת-האדמירל הוא, כמובן, דגל ה"התכנסות". זאת הייתה ונשארה הסיסמה העיקרית של אולמרט. אבל לא כדאי לעצור את הנשימה עד לביצועה.

אולמרט עצמו הכריז שלפני הביצוע יש להקדיש זמן רב להידברות. הידברות עם מי? עם המתנחלים. עם ארצות-הברית. עם "הקהילה הבינלאומית". ומי חסר ברשימה? נכון. הפלסטינים. איתם אי-אפשר (וגם אין צורך) להידבר - עד שיכירו בזכות-קיומה של המדינה היהודית, יקבלו את כל ההסכמים שנחתמו, יפסיקו את האלימות ויחרימו את הנשק מהארגונים. בקיצור, ייכנעו ללא תנאי. ואולי גם יירשמו בהסתדרות הציונית. אולמרט סבלני. הוא מוכן לחכות שנתיים.

בשנתיים אלה אמורות ארצות-הברית והקהילה הבינלאומית להכיר בגבולות-הקבע, שממשלת-אולמרט רוצה לקבוע כראות עיניה ובאופן "חד-צדדי", בלי הסכמת הפלסטינים ובלי הידברות איתם. רק שלפני כן יצמחו שערות על כף ידו.

במשך שנתיים אלה לא תעשה הממשלה מאומה למען השלום. להיפך, היא תרחיב את גושי-ההתנחלות - כביכול כדי להכין מקום למתנחלים שיתפנו בבוא העת מההתנחלויות המבודדות. כלומר: קודם כל סיפוח והרחבת ההתנחלויות הגדולות, ורק אחר-כך - אם ירצה השם - פירוק כמה התנחלויות קטנות. לפי התכנית, כל המתנחלים יישארו מעבר לקו הירוק. אולמרט כבר דחה על הסף את ההצעה לשלם פיצויים למתנחלים הרוצים להתפנות כבר עכשיו ולחזור לשטח ישראל.

ומה הידיעה הכי הטובה? ממשלה זו מדברת בפה מלא על "חלוקת הארץ", שהיא "חבל ההצלה של הציונות". היא מדברת על הנסיגה מ"רוב יהודה ושומרון" ועל פירוק התנחלויות. זה מעיד על תזוזה גדולה בדעת-הקהל.

אמנם, אחד מראשי הגזענים בכנסת, אפי איתם, צעק ש"אין רוב יהודי לנסיגה", אבל כדאי לו לחזור לכיתה ג' וללמוד חשבון. אמנם, לפי חלוקה לאומנית-גזענית, יש בכנסת רק 58 תומכים יהודיים בנסיגה (27 הח"כים היהודיים בקדימה, 18 בעבודה, 7 גמלאים, 5 מרצ, 1 החבר היהודי בחד"ש), אבל מולם עומדים רק 50 ח"כים יהודיים המתנגדים לנסיגה (הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, הליברמנים והאיחוד הלאומי). שאר 12 הח"כים הם ערבים התומכים, כמובן, בנסיגה (1 בקדימה, 2 בעבודה, 2 חד"ש, 3 בל"ד, 4 רע"ם).

לפיכך יש בכנסת לא רק רוב מוחץ (70 מול 50) בעד חלוקת הארץ, אלא אפילו "רוב יהודי" גדול (58 נגד 50). זהו שינוי גיאולוגי בדעת-הקהל - שינוי איטי אבל מאסיבי ומתמשך.

מעטים מאמינים שממשלה זו אכן תחזיק מעמד במשך ארבע וחצי שנים. הניחוש הכללי הוא שתיפול בעוד שנתיים, כאשר אמורה להתחיל ה"התכנסות".קרוב לוודאי שאז תפרוש ש"ס.

אולמרט ביקש מאיתנו להיאזר ב"סבלנות". אז בסדר, נחכה בסבלנות לבחירות הבאות.