השיקולים שלו ברורים ואפשר להבין אותם. כדי לשנות באופן יסודי את המדיניות בתחום המדיני והחברתי כאחד, עליו להיות ראש-הממשלה. זה תואם גם את השאיפה האישית שלו. בישראל, אדם המבקש להיות ראש-הממשלה זקוק לכרטיס-ביקור "בטחוני".

הבחירות האחרונות הוכיחו זאת בעליל. פרץ רצה לנצח בהן כמועמד "חברתי". כל הסקרים הוכיחו שהוא אכן נתפס על-ידי רוב הציבור כמועמד האמין ביותר בתחום זה. אבל מי שקבע את שדה-הקרב הוא שניצח בבחירות. פרץ נכשל במאמציו להעביר את הקרב המכריע אל התחום החברתי. אולמרט הצליח לגרום לכך שהנושא המרכזי בבחירות יהיה הביטחוני.

ניצחון החמאס בבחירות הפלסטיניות, ירי הקסאמים מרצועת-עזה, ההתקפה של צה"ל על הכלא ביריחו, האיום הגרעיני של איראן והפה הגדול של נשיאה - כל אלה דחקו הצידה את הבעיות החברתיות. הציבור לא היה מוכן לבחור באדם ש"אין לו ניסיון בטחוני".

ב-30 השנים האחרונות כיהנו בישראל שבעה ראשי-ממשלה. שלושה מהם (יצחק רבין, אהוד ברק, אריאל שרון) היו גנרלים. שניים (מנחם בגין ויצחק שמיר) היו בעלי עבר מפואר כראשי-מחתרת, ושמיר גם היה בכיר במוסד. אחד (שמעון פרס) היה בעבר שר-ביטחון ואבי הפצצה הגרעינית. בנימין נתניהו אמנם היה רק סרן ביחידת-קומנדו, אבל הוא נהנה מההילה ההירואית של אחיו, יונתן, הרוג פעולת אנטבה.

פרץ זקוק לתעודת-כושר ביטחונית כדי להכין את עצמו לסיבוב הבא על ראשות-הממשלה. לכן הוא נכנס לתפקיד, הדומה לרכבת-שדים.

בהיכנסו ללשכת שר-הביטחון, יצטרך פרץ להחליט: להצטרף אל הקניבלים או להיאכל על-ידם.

במסדרון המוביל ללשכתו החדשה תלויות התמונות של כל שרי-הביטחון הקודמים. כדאי לו להתעכב ליד התמונה השנייה בשורה: פינחס לבון.

כמו פרץ, היה לבון עסקן-פועלים וחף מכל "ניסיון ביטחוני". ב-1953 מינה אותו דויד בן-גוריון במפתיע למחליפו במשרד-הביטחון. גם אז היו שחשבו שזו הייתה מלכודת. בן-גוריון, שפרש זמנית לשדה-בוקר, מסר את התפקיד לאדם הכי לא-מתאים כדי שזה לא יוכל להתחרות בו כשירצה לחזור לתפקיד.

לבון, שנודע עד אז כיונה צחורה, הפך בן-לילה לנץ טורף. כשערכו, למשל, חיילים חיפוש בבית ערבי ושברו את הרהיטים, העיר בציניות: "אלה לא היו רהיטי מהגוני!" (מאז קראנו לו ב"העולם הזה" בשם "פינחס מהגוני".) הוא אישר "פעולות תגמול" קטלניות וקיבל את תפיסת צה"ל, שצריכים לחבל במשטרו של המנהיג המצרי החדש, גמאל עבד-אל-נאצר.

הסוף היה עגום. ברוח התפיסה החדשה, ביצע צה"ל במצריים פעולת-חבלה נגד יעדים אמריקאיים ובריטיים, כדי למנוע התקרבות בין המשטר המצרי לבין מדינות המערב. הפעולה נכשלה, סוכני צה"ל נתפסו, וראשי הצבא הטילו את האחריות על לבון. הוא הודח מתפקידו בבושת-פנים. ל"פרשה" היו השלכות מתמשכות ובסופה הביאה לסילוק בן-גוריון מהשלטון.

כמעט כל שרי-הביטחון מאז היו גנרלים. החריגים המעטים - לוי אשכול, שמעון פרס ומשה ארנס - הלכו בדרך הקלה. הם פשוט קיבלו את תפיסות הגנרלים ונתנו להם את כל מה שביקשו. לכן נחשבו ל"שרי-ביטחון טובים".

אם ילך פרץ בדרך זו, יבגוד בעצמו ובכל התקוות שתלו בו.

מבחינה פוליטית, ידרוש ממנו הצבא לבצע "חיסולים ממוקדים", להרחיב את "גושי ההתנחלות" (גם אם יסולקו כמה התנחלויות "מבודדות"), לבנות את החומה, להקים מחסומים על גבי מחסומים ולמרר את חיי האוכלוסייה הפלסטינית. כעבור שנה, לא יישאר הבדל בינו לבין קודמיו.

ברור שאם ירצה לחיות בשלום עם האלופים, הוא לא יוכל לצמצם באופן משמעותי את תקציב-הביטחון המנופח, מין כריש הבולע את כל מי שנקרה בדרכו. בלי קיצוץ גדול, אין סיכוי לשינוי החברתי המובטח. אך קיצוץ כזה יביא לפיטורי אלפי קצינים ואזרחים, ביניהם עובדי התעשייה הצבאית, המאורגנים בוועדים חזקים. מייד תקום צעקה גדולה: פרץ מפקיר את ביטחון המדינה, הוא חושף אותנו לפצצת-האטום האיראנית, הוא אשם במותם של כל הרוגי הפיגועים.

כדי להיות "שר-ביטחון טוב", המקובל על הגנרלים, ייאלץ פרץ להסתפק בשינויים קוסמטיים בתקציב-הביטחון ולאכזב את הציבור שבחר בו.

אם יחליט, לעומת זאת, להתעמת עם האלופים, לצמצם באופן משמעותי את תקציב-הביטחון ולכפות על מערכת-הביטחון תפיסה פוליטית אחרת, הוא ימצא את עצמו כדויד קטן מאוד מול גוליית אימתני מאוד.

מערכת-הביטחון בישראל היא מרכז-הכוח, שאין דומה לו בשום מדינה דמוקרטית. היא לא כוללת רק את הצבא האדיר על כל שלוחותיו, התעשייה הביטחונית הענקית, המוסד והשב"כ (שאינם כפופים כלל לשר-הביטחון, אלא לראש-הממשלה). היא כוללת גם מאות רבות של גנרלים בדימוס, התופסים עמדות-מפתח בכל המערכת השלטונית, הכלכלית והמפלגתית, והתומכים כמעט אוטומטית זה בזה ובכל עמדות המטכ"ל.

צה"ל איננו רק גוף מקצועי. הוא גם גוף אידיאולוגי. מיום גיוסו כטירון ירוק ועד הגיעו לדרגת אלוף, עובר הקצין שטיפת-מוח יומיומית בלתי-מודעת, הנוטעת בראשו השקפת-עולם שכמעט ואינה ניתנת לשינוי. הוא לוקח אותה איתו במשך הדרך, כשהוא הופך לשר מטעם הליכוד או מפלגת-העבודה (אין כמעט הבדל), לבוס של מפעל תעשייתי או למנכ"ל שרות ציבורי חשוב.

זוהי מכונת-לחץ פוליטית-רעיונית ששום ממשלה אינה מסוגלת לעמוד בפניה. אריאל שרון, שהיה בעצמו גנרל עתיר-ניצחונות, יכול היה פה ושם להטיל מרות על הצבא. לא כן ממשלה שבראשה עומדים שלושה אזרחים מובהקים: אהוד אולמרט (שהיה בקושי חייל), עמיר פרץ (קצין זוטר לא-קרבי) וציפי לבני. הם יפחדו שמא יטען המטכ"ל שאינם מבינים דבר בעניינים צבאיים ושהם מסכנים את חיי החיילים והאזרחים. מה גם שהצבא מחזיק בעמדת-מפתח אחת שהיא חשובה יותר מכל תפקיד אחר במדינה, ובכלל זה ראש-הממשלה: אגף-המודיעין (אמ"ן), שהוא האחראי היחידי במדינה לגיבוש "ההערכה הלאומית".

תמונת-העולם שמגיש אמ"ן לממשלה מכתיבה למעשה את כל החלטותיה המדיניות והביטחוניות. אין שר שיקום ויגיד: חברים יקרים, זהו גיבוב של שטויות. אפילו לא אחרי שהתגלה כי בעבר זייף ראש-אמ"ן את הממציאים המקצועיים של פקודיו והציג לממשלה תמונה כוזבת ביודעין של כוונות הפלסטינים.

הקצונה הבכירה, מטבע הכשרתה, רואה את בעיות המדינה דרך הכוונת בלבד - כלומר בעין אחת בלבד.

יתכן שעמיר פרץ ישנה את המצב. יתכן שיתגלה כלוחם ללא-חת - יכפה על הקצונה הבכירה תפיסה פוליטית חדשה וזרה לה, יקצץ את תקציבה השמן ויכפה עליה אמות-מידה מוסריות. הלוואי.

יש מומחים ציניים המנבאים שאם ינסה פרץ להשליט את תפיסותיו, הרמטכ"ל ואלופיו יאכלו אותו לארוחת-הבוקר. חסידיו של פרץ מאמינים שיהיה זה דווקא פרץ שייצא שבע מהארוחה הקניבלית הזאת.

אומרים שאדם פיקח הוא מי שיודע להיחלץ ממלכודת שאדם חכם לא היה נכנס אליה מלכתחילה. אבל כאשר אדם נכנס למלכודת בעיניים פקוחות, צריך לקוות שיידע לצאת ממנה - ולפחות להחזיק לו אצבעות.