כל ממשלה זקוקה ל"קווי יסוד". נכון, הם לא מחייבים אף אחד. כל הממשלות שלנו הפרו את קווי-היסוד שלהן על כל צעד ושעל. אבל המסורת והנימוס הציבורי דורשים שיהיו קווי-יסוד, ושיונחו על שולחן הכנסת, יחד עם ההסכמים הקואליציוניים על חלוקת השלל, שהם דווקא מעשיים מאוד.

המטרה האמיתית של "קווי-היסוד" היא לאפשר את כניסתם לממשלה של מי שראש-הממשלה מעוניין בהם, ולחסום את הדרך בפני כל האחרים.

מנהיג אמיתי ירצה להקים קואליציה שתאפשר לו להגשים את מטרותיו האמתיות. אבל ראש-ממשלה שהוא פוליטיקאי ורק פוליטיקאי מעוניין בקואליציה שתאפשר לו חיים נוחים.

אהוד אולמרט שייך לסוג השני. הוא רוצה לשכב באמצע המיטה, בין שותף ימני ושותף שמאלי, שיהיו בגודל שווה. זה יבטיח לו ממשלה יציבה. ירצה לקדם עניין "שמאלי", יהיה לו בממשלה רוב גם בלי השותף הימני. ירצה לקדם עניין ימני, יהיה לו רוב בלי השותף השמאלי.

כעת זה קל. השותפה השמאלית תהיה מפלגת העבודה (כנראה 6 שרים), הימנית תהיה מורכבת מש"ס, החרדים ומפלגת ליברמן (כנראה 7 שרים). הגימלאים (כנראה 2 שרים) יהיו באמצע. שרי קדימה (כנראה 10) יוכלו ליצור רוב בממשלה, פעם עם אלה ופעם עם אלה. אולמרט מקווה שזה יבטיח לו חיים נוחים במשך כל תקופת-הכהונה של הכנסת ה-17, שתסתיים רק בנובמבר 2010.

"קווי-היסוד" ישקפו את המטרה הזאת. הם צריכים לאפשר את כניסתם לממשלה של עמיר פרץ, אביגדור ליברמן ואלי ישי - ממשלה שיהיו בה גם שמאלנים אמיתיים, גם חרדים קיצוניים וגם פאשיסטים גמורים. על כך לא חלם אפילו הנביא ישעיהו, שהסתפק בחזון הצנוע של "וגר זאב עם כבש".

ישעיהו ידע שאפשר להגשים את חזונו רק עם בוא המשיח. אולמרט רחוק מאוד מלהיות משיח, הוא בסך הכול פוליטיקאי ממולח. מלאכתו אינה קלה.

ליברמן רוצה שהמדינה תהיה נקייה מערבים - עראבר-ריין בגרמנית. לשם כך הוא מוכן להוציא מהמדינה אזורים שלמים שבהם יושבים ערבים, ולספח במקומם חלקים גדולים של הגדה המערבית. עמיר פרץ, לעומת זאת, דוגל בשוויון-זכויות לאזרחים הערבים במדינה. פרץ רוצה לנהל משא-ומתן עם הרשות הפלסטינית, ליברמן רוצה להרוס אותה. החרדים דורשים שהמדינה תפרנס רבבות בחורי-ישיבה, שאינם רוצים לעבוד. מפלגת-העבודה דוגלת בתיגמול העובדים היצרניים. וכן הלאה, סתירות בלי סוף. ואולמרט עצמו רוצה, כמובן, לבצע את "תכנית ההתכנסות", האומרת שישראל תקבע "באופן חד-צדדי" את "גבולות הקבע" שלה, ללא הסכמה וללא שותפות עם הפרטנר.

אז מה עושים? תופרים "קווי-יסוד" שהכול יוכלו להסכים להם. זה בלתי-אפשרי? להפך. אין פשוט מזה. צריך רק עורך-דין יהודי טוב. וכאלה הרי לא חסרים לנו.

בקווי-היסוד לא ידובר כלל על "תכנית ההתכנסות", וגם לא על צעדים "חד-צדדיים". ייאמר בסך הכול שהממשלה תפעל על פי הנאום שנשא אולמרט במוצאי יום-הבחירות. זה אמור לספק את כולם.

יש כעת בישראל שלושה מחנות:

(א) מי שרוצים באמת לנהל משא-ומתן עם הפלסטינים, כדי להגשים את פיתרון-שתי-המדינות.

(ב) מי שרוצים בנסיגה "חד-צדדית", כשהכוונה היא לספח חלקים מהגדה המערבית ולהשאיר לפלסטינים את שאר החלקים, אחרי הוצאת ההתנחלויות מהם.

(ג) מי שמתנגדים לנסיגה "חד-צדדית" כזאת, בטענה שהיא נותנת לפלסטינים שטחים מבלי לקבל תמורה. זאת לא אומרת שהם רוצים להגיע להסכם עם הפלסטינים, אלא להיפך, למנוע כל החזרה של שטחים.

עמיר פרץ שייך לסוג הראשון, אולמרט לשני, ליברמן וש"ס לשלישי. "קווי-יסוד" צריכים לספק את כולם.

איך? התשובה כלולה בבדיחה הבריטית.

קווי-היסוד יאמרו שקודם כל תפנה ישראל לפלסטינים ותציע להם שלום המבוסס על פיתרון שתי-המדינות. רק אחרי שיתברר שאין שותף לשלום הזה, תיקח ישראל את גורלה בידיה (קרי: תקבע את גבולותיה באופן חד-צדדי). בנאומו במוצאי יום-הבחירות פנה אולמרט ישירות אל אבו-מאזן, בפאתוס רועם, והציע לו לפתוח במשא-ומתן לשלום.

(זה הזכיר לי: אחרי מלחמת 1956 חקר אחד מידידי קצין מצרי בכיר שנפל בשבי. זה גילה לו שהמצרים היו מקשיבים לנאומי דויד בן-גוריון ברדיו, ובכל פעם כאשר זה הודיע שהוא "מושיט את ידו לשלום הכריזו" הם הכריזו על כוננות גבוהה. זוהי הגירסה הישראלית לאימרה הרומאית: "המבקש שלום, ייכון למלחמה.")

הצעת אולמרט לאבו-מאזן מלווה בקריצת-עין ענקית לציבור הישראלי. הכול מבינים כי זהו שלב שצריך לעבור אותו כדי להגיע לעיקר. זהו טכסיס רב-תכליתי: הוא גם אמור לשמש עלה-תאנה לפרץ, כאשר יידרש לתמוך בצעדים חד-צדדים, גם לספק את האמריקאים, כאשר יידרשו להסכים לסיפוח שטחים גדולים בגדה, וגם לתת לליברמן ולש"ס שנה-שנתיים של ישיבה בממשלה, לפני שאולמרט יבצע (אם יבצע) את תוכנית ההתכנסות.

ולראייה: אף אחד, ממש אף אחד, לא דן בהצעה לאבו-מאזן, אבל כולם דנו בסיפוח השטחים שיבוא אחריה.

כאותו זקיף בריטי: לקרוא, לקרוא, לקרוא ואז לירות.

נשארת בכל זאת שאלה: איך יכולים עמיר פרץ וחבריו לשבת בממשלה יחד עם איש כמו אביגדור ליברמן?

ליברמן הוא איש הימין הקיצוני-קיצוני. הוא יכול לתת שיעורים לז'ן-מארי לה-פן וליורג היידר. הוא מנהיג-יחיד של מפלגתו, דיבורו אלים וברוטאלי, המסר שלו גזעני. הוא מכריז בפה מלא על כוונתו להוציא את כל האזרחים הערבים מהמדינה.

לפני הבחירות הבטיח פרץ שלא לשבת לעולם בממשלה עם ליברמן. ואז קרו שני דברים. מנהיג מרצ, יוסי ביילין, הזמין את ליברמן לארוחת-הבוקר המתוקשרת בביתו, על "הרינג עסיסי", כדברי העיתונאים, והפליג בשבחו בהתלהבות. בכך נתן לגיטימציה לאיש, שעד אז נמצא מחוץ לגדר הקהילה הפוליטית.

אחרי הבחירות קרה דבר מחפיר עוד יותר. אנשי פרץ הודיעו שהוא, ולא אולמרט, יקים את הממשלה הבאה. תהיה זאת "קואליציה חברתית", בלי קדימה. חשבון קל הוכיח שקואליציה זו תצטרך לכלול לא רק את ש"ס, אלא גם את האיחוד הלאומי (מפלגת המתנחלים), המתחרה עם ליברמן על כתר הגזענות. תרגיל זה נתן לגיטימציה לכל הימין הגזעני. אם בני אילון ואפי איתם כשרים, למה לא ליברמן?

מה קרה לפרץ? זו הייתה בבירור תגובה פזיזה על התנהלות קדימה. מיד אחרי הבחירות צריך היה אולמרט לקרוא לפרץ ולהפכו לשותפו הבכיר. במקום זה התחילו אנשיו להשפיל את פרץ ולהכריז שאינו ראוי לכהן כשר-האוצר, כדרישתו. פרץ התרגז ועשה את התרגיל כדי להתנקם באולמרט ולהפחיד אותו. אפשר להבין, אבל קשה לסלוח. תגובה אנושית, אבל היא גרמה נזק עצום. זה הכשיר את ליברמן, ונתן לגיטימציה לניסיון להכניס אותו לממשלה. זה עורר גם זעם קיצוני בקרב האזרחים הערביים ויצר את הרושם שעניין השלום אינו ממש בוער בעצמותיו של פרץ.

כל זה מדאיג. הממשלה הבאה תהיה בוודאי פחות גרועה מממשלת הליכוד. השאלה היא אם תהיה הרבה יותר טובה - או שמא תצטיין בעיקר בקריצות-עין לכל הצדדים.