ברור לי, כמובן, שאיש מאיתנו אינו בוחר רק על פי ההיגיון הצרוף. הרבה גורמים משפיעים על אדם בבואו להצביע - חלקם מודעים, חלקם לא-מודעים. נאמנות למשפחה או מרד נגדה, נאמנות למפלגה, אהדה למנהיג מסוים או שנאה למנהיג אחר, השתייכות לחוג או לעדה, דעת הסביבה - כל אלה משפיעים. אבל אנשים רציונליים ומודעים לעצמם ישתדלו, בכל זאת, לפעול גם על פי ההיגיון.

השיקולים שלי יכולים לעזור רק לאנשים שדעותיהם דומות, פחות או יותר, לדעותיי שלי. כלומר, לאנשים המאמינים שהשגת שלום ישראלי-פלסטיני חיונית לעתיד המדינה, שההתעלמות מהמוסר והצדק אינה משרתת את האינטרס הלאומי בטווח הארוך, שהמשך הכיבוש הוא אסון גם לנו, שניתן להשיג שלום רק במשא-ומתן בין ישראל והנהגת העם הפלסטיני, שהשלום צריך להיות מושתת על הכרה הדדית וכבוד הדדי בין מדינת-ישראל ומדינת-פלסטין שתקום, שהגבול בין שתי המדינות צריך להתבסס על הקו הירוק, שירושלים צריכה להיות בירת שתי המדינות.

מי שאלה דעותיהם, בעד מי הם יכולים להצביע?

בראש כל השיקולים עומד ציווי מוחלט: צריכים להצביע!

נוח ומפתה לומר: אין בעד מי. הרי כולם צבועים ומושחתים. אין הבדל אמיתי ביניהם. אז למה לטרוח? למה להתבזות? לא רוצה להתלכלך, לא רוצה להיות שותף.

מחשבה זו בנויה על ההנחה שההימנעות מהצבעה מזיקה למתנגדיו או תומכת איכשהו בדעותיו של הנמנע. או שמחאתו נרשמת כהפגנה ועל-ידי זה תשפיע איכשהו. טעות חמורה. פירכה הגיונית מוחלטת.

זה פועל כך: כאשר אדם מצביע, הוא תומך ברשימה מסוימת. אם הוא מצביע בעד רשימה X, 100% של קולו הולכים לרשימה X. כאשר אינו מצביע, או כשהוא שם פתק לבן, הוא מניח לשאר הבוחרים לקבוע את התוצאה. הוא אינו משתמש ביכולתו לשנות את המאזן. למעשה הוא מאשר את התוצאה הנקבעת על-ידי האחרים. זה כאילו חילק את קולו בין ימין, מרכז ושמאל, בהתאם לחלוקת ציבור הבוחרים.

אני מקווה שאיש מתומכי השלום לא יתפתה ללכת בדרך זו.

אחרי שהחלטנו להצביע, עלינו להחליט מה יהיה השיקול העיקרי שינחה אותנו.

בבחירות אלה, כמו כמעט בכל המערכות הקודמות, אנחנו עומדים לפני דילמה. הרשימה הקרובה ביותר לדעותינו אינה בהכרח הרשימה שתוכל לקדם אותן במישור המעשי.

אם זה כך, מה עדיף? האם אומר לעצמי: אני נותן את קולי היחיד והיקר לרשימה הקרובה ביותר לדברים שאני מאמין בהם, אך שהשפעתה על ההחלטות בשנים הקרובות תהיה מינימאלית - או שאצביע בעד רשימה שהיא פחות קרובה לדעותיי, אך שתוכל להשפיע בפועל על המתרחש?

מה יותר מוסרי - להשמיע "אני מאמין" ולבחור במפלגה שתישאר מחוץ למעגל ההשפעה המעשית, או להתפשר על העקרונות ולהצביע בעד מפלגה שיש לה סיכוי להגשים לפחות חלק מהדברים שאני מאמין בהם? בקיצור: לבחור ברצוי או במצוי?

זוהי דילמה אמיתית, ואל יזלזל בה איש. אינני מתכוון לייעץ לאיש איך לפתור אותה. כל אחד צריך להתחבט ולהחליט לבדו. אוכל לעזור רק בהבהרת המשמעות המעשית של כל בחירה.

הרשימה הקרובה ביותר להשקפה שפירטתי בראש מאמר זה היא חד"ש, שבמרכזה עומדת המפלגה הקומוניסטית.

מאז התמוטטות ברית-המועצות, הרבה טענות שהיו לי בעבר כלפי מפלגה זו הפכו בלתי-רלוונטיות. לא האידיאולוגיה המרכסיסטית ולא זכרו של סטאלין עומדים עכשיו לדיון.

הבעיה של חד"ש היא אחרת: שהיא מקובעת בדעת-הקהל כאחת "המפלגות הערביות". בכנסת היוצאת לא היה לה כלל ח"כ יהודי. בכנסת הבאה יהיה לה, כנראה, אחד: עורך-הדין דב חינין, מס' 3 ברשימה, איש מוכשר, הגון ופעיל. אבל לא בנקל היא תשתחרר מן התג של "מפלגה ערבית", מה גם שהרוב העצום של בוחריה יהיו ערבים, וכמעט כל תעמולת-הבחירות שלה מתנהלת ברחוב הערבי.

זה לא צריך להפריע לשום ישראלי מתקדם להצביע בעדה. הרי אנחנו רוצים במדינה שבה כול האזרחים יהיו שווים, בלי קשר למוצאם. אבל הדבר פוגע ביכולתה של חד"ש להשפיע על דרך המדינה. והרי המטרה העיקרית שלנו היא לשנות את דעת-הקהל בקרב הרוב היהודי במדינה, שינוי שרק הוא יביא לשינוי דרכה של המדינה.

מאז קום המדינה הוצא הציבור הערבי ממעגל קבלת ההחלטות. זהו מצב מחפיר, ויש להיאבק בכל הכוח כדי לשים לו קץ. אך אין שום סיכוי שזה ישתנה בתקופת הכהונה של הכנסת ה-17. סיעת חד"ש תשב בצד, ורוב הציבור ישתדל להתעלם ממנה.

הנה כי כן, זוהי ההכרעה הראשונה: האם להצביע בעד סיעת-אופוזיציה מוחרמת הקרובה לדעותיי, או בעד סיעה הקרובה להן פחות, אך העשויה להשפיע על הרוב, אם בקואליציה ואם באופוזיציה. הגישה הראשונה מובילה לחד"ש, הגישה השנייה תוביל למרצ או למפלגת-העבודה.

האם להצביע בעד מרצ? בקרב המפלגות ה"יהודיות", היא בוודאי קרובה ביותר לדעות שפירטתי בראש המאמר. מנהיגה, יוסי ביילין, יזם את "הסכם ז'נבה", שהוא המצע הבלתי-רשמי של מרצ.

מרצ שואפת בפה מלא להיות שותפה בקואליציה הבאה, אם אהוד אולמרט יעמוד בראשה. זוהי עמדה בעייתית. אולמרט שואף בגלוי לסיפוח חלקים גדולים של הגדה המערבית. מכיוון שאינו מצייר מפה מדויקת, סיפוח זה יכול להיות מינימלי (נגיד 15%) או מקסימלי (כ-55%) של הגדה. הוא יכול לכלול את כל בקעת-הירדן ואת "גושי-ההתנחלות" - מושג שהומצא לפני שנים על-ידי יוסי ביילין דווקא. הגושים יכולים להתרחב או להצטמק.

אם תשב מרצ בממשלה, לא תישאר שום אופוזיציה שמאלית בכנסת, מלבד המפלגות "הערביות". לעומת זאת, מרצ יכולה לטעון כי נוכחותה בממשלה עשויה למתן את ממדי הסיפוח.

אחת הבעיות שלי עם מרצ נוגעת ליו"ר התנועה, יוסי ביילין, אישית. לא מכבר השתתף בארוחת-הבוקר המתוקשרת עם אביגדור ליברמן, גזען מהסוג הגרוע ביותר. אחרי שהתחלק איתו ב"הרינגים עסיסיים", הוא הכריז שליברמן, האיש שאינו מוכן לסבול ערבים במדינת-ישראל, הוא בעצם איש טוב וגם חביב, חכם ובעל כוח-ביצוע. ממש תחילתה של ידידות מופלאה.

אני בטוח שההרינגים אכן היו טעימים. אבל לי קשה מאוד להצביע בעד אדם המסוגל בכלל להשתעות בחברת גזען מושבע, ומה שהכי גרוע - להעניק לו לגיטימציה ציבורית, ועוד ערב בחירות.

ההתלבטות הקשה ביותר שלי נוגעת למפלגת-העבודה.

בחירת עמיר פרץ כמנהיג המפלגה גרמה לי שמחה אמיתית. זה הרבה יותר מסתם שינוי אישי. זה שינוי איכותי בחברה הישראלית.

זה עשרות שנים אנחנו מודעים לכך שכמחצית החברה הישראלית היהודית, הציבור ה"מזרחי", מרוחק ומנוכר רובו ככולו ממחנה-השלום, שהיה צריך בעצם להיות ביתו הטבעי. סברתי תמיד ששבירת המתכונת הזאת היא המשימה הכי חשובה והכי קשה שלנו. והנה נבחר מנהיג יליד-מרוקו לראשות מפלגת-העבודה. זה שובר את כל המוסכמות בזירה הפוליטית. יהיו לכך תוצאות מרחיקות-לכת, אם לא בפעם הזאת, כי אז בפעם הבאה.

אינני מכיר את עמיר פרץ מקרוב. אבל אני מתרשם שהוא מנהיג אינטליגנטי, איכפתי, חזק, בעל עקרונות מוצקים, ולא רק בעניינים חברתיים (שהם חשובים מאוד כשלעצמם) אלא גם בעניין השלום. הוא בעל ניסיון עשיר במשא-ומתן, והוא מבין את הצורך במשא-ומתן עם ההנהגה הפלסטינית. צר לי שחלק זה של המסר הונמך, וכמעט הושתק, על-ידי מומחי-השיווק המנהלים עכשיו את תעמולת העבודה.

מי שרוצה לתת את קולו למפלגה שיש לה הסיכוי הגדול ביותר להשפיע על החלטות הממשלה הבאה, עשוי להצביע בעד פרץ. ככל שמפלגת-העבודה תהיה גדולה יותר, בהשוואה לקדימה, כן יגבר חלקה בממשלה והשפעתה על החלטותיה. כן יתחזק גם מעמדו של פרץ עצמו במפלגתו, מול שרידי עידן פרס-ברק.

יש עוד שיקול המדבר בעד פרץ. גם בדרכנו לקלפי של הכנסת ה-17, מותר וצריך כבר לחשוב על הכנסת ה-18. בישראל, תהליכים פוליטיים-פסיכולוגיים מתקדמים רק באיטיות. (מלחמת יום-כיפור, למשל, עוררה זעם עצום נגד ראשי מפלגת-העבודה, ובייחוד נגד גולדה מאיר ומשה דיין. אבל המהפך לא התחולל בבחירות שנערכו מיד אחרי המלחמה, אלא רק כעבור ארבע שנים.)

אני יכול לתאר לעצמי שאם יביא עימו עמיר פרץ די מנדטים, הוא יהיה שר מרכזי בממשלה הבאה, ירכוש ניסיון ברמה הממלכתית, יטהר את מפלגת-העבודה מהצוות הישן ויכניס בה רוח חדשה, ואז יהיה מועמד חזק מאוד לראשות-הממשלה בבחירות הבאות, העשויות להתקיים כבר בעוד שנה-שנתיים. זה לא בטוח, אבל זה בהחלט אפשרי.

לעומת זאת, אם לא ייצא חזק בבחירות אלה, איננו יכולים להיות בטוחים שהמפלגה אכן תדבק בקו שלו, ואז יתכן שיתברר בסוף כי הקול שניתן לעבודה יחזק את תוכניתו הפסולה של אולמרט. מה גם שבמצע שלה מופיעות המלים "להשלים את גדר-הביטחון", מבלי להסתייג אפילו מהתוואי הנוכחי.

נראה שהברירה בבחירות - להבדיל מפעולה פוליטית אחרת - היא בין להיות נקיים וצודקים ולוותר על הזדמנות של פעם בכמה שנים - ובין ניצול כל הזדמנות כדי להשפיע על מאזן הכוחות במדינה ולקרב את השלום.

בחירה קשה.