השבוע עברה תעמולת-הבחירות מהרחוב לשידורי הטלוויזיה והרדיו.

כתוצאה מכך עברו הבחירות מידי הפוליטיקאים לידי ה"מומחים": פרסומאים, קופירייטרים ו"אסטרטגים" למיניהם. זוהי חבורה צינית מטבעה. לרוב, הפרסומאי הוא שכיר-חרב, כמו עורך-דין. היום הוא משרת מפלגה שמאלית, מחר מפלגה ימנית. דעותיו האישיות אינן חשובות, ביזנס זה ביזנס.

כאשר פרסומאי מתכנן שידור-בחירות, מטרתו אינה להסביר את קו המפלגה ששכרה אותו, אלא להביא לה קולות. הוא דומה יותר למאחז-עיניים בקרקס מאשר למטיף בשער.

תעמולת-בחירות דומה לשמלה: היא נועדה להבליט את האיברים היפים ולהסתיר או לטשטש את הפחות-יפים. ההבדל הוא שהפרסומאי יכול להמציא איברים שאינם ולקטוע איברים שישנם. הכול לפי "מה שהולך בשוק".

אחת הדאגות הגדולות של הפרסומאי היא שמא המועמדים שלו ידברו, חלילה, על דעותיהם האמיתיות ויקלקלו לו את ההצגה. כמו שאמר לי פרסומאי ידוע: "למכור מנהיג זה כמו למכור משחת-שיניים. חוץ מהבדל אחד: משחת-השיניים לא מדברת."

משום כך, תעמולת-הבחירות אינה מלמדת הרבה על המטרות האמיתיות של המנהיגים ומפלגותיהם. יש להניח מראש שרוב הדברים המופיעים בשידורים הם בבחינת הונאה. אילו הייתה חברה מסחרית מפיצה בבורסה פרוספקט שקרי כזה, היו מעמידים אותה לדין.

האם פירוש הדבר שתעמולת-הבחירות אינה מעניינת? להיפך, היא מאלפת מאוד. אין היא משקפת את עמדתן האמיתית של המפלגות, אבל היא משקפת היטב את דעת-הקהל. ליתר דיוק: את דעת-הקהל כפי שהיא נראית לאנשי-המקצוע, הנעזרים בסקרים יומיים, בקבוצות-מיקוד ומה עוד.

על רקע זה כדאי לבחון את השידורים.

בבואו לפענח את אחת מתעלומותיו, אמר שרלוק הולמס שהפיתרון טמון בנביחת הכלב. "אבל הכלב לא נבח!" תמה עוזרו. "זהו העניין," השיב שרלוק.

המילה הבולטת ביותר במערכת-הבחירות הנוכחית היא זו שאינה מופיעה בה כלל, המילה "שלום".

זר לא יבין זאת. הרי ישראל נמצאת במצב של מלחמה מתמדת. הרי השידורים עצמם מלאים בתהלוכות אימתניות של החמאס. הרי הפחד מפני פיגועים גובר בישראל על כל פחד אחר. ההיגיון אומר שמפלגה המבטיחה להביא שלום צריכה להשיג שיא של פופולריות. וראה זה פלא: אף, מפלגה חשובה אחת אינה תובעת לעצמה את הכתר הזה. יתר על כן: אף מפלגה אחת אינה מעלה את המילה על דל שפתיה בשידוריה.

"קדימה" מדברת על תקווה, תקווה, תקווה - מבלי לפרט איזו תקווה, תקווה למה. היא מדברת על "עוצמה", ואפילו על "סיכוי למהלך מדיני". השלום - יוק.

לשיא הגיעה "קדימה" בסרט שבו היא מנכסת לעצמה את הרצל, בן-גוריון, בגין, שרון ורבין. מראים את הרצל מייסד את הציונות, בן-גוריון מכריז על המדינה, בגין עושה שלום עם מצריים, שרון חוצה את התעלה במלחמת יום-הכיפורים ורבין עושה שלום -- עם המלך חוסיין.

המלך חוסיין? רגע אחד. האם רבין לא חתם על הסכם עם אש"ף ולחץ את ידו של יאסר ערפאת? האם לא זאת הייתה פסגת חייו? האם לא על כך קיבל את פרס-נובל? הרי השלום עם חוסיין היה מעשה שנעשה כמעט כלאחר-יד, אחרי שמלך ירדן כבר היה בעל-ברית בלתי-רשמי במשך 40 שנה. אבל "קדימה" החליטה שאסור בשום פנים להראות את ערפאת. עוד יאשימו אותה, חלילה, בשאיפה לשלום עם הפלסטינים!

יתכן שעמיר פרץ מהעבודה היה מתפתה ומדבר על שלום, אלמלא סתמו לו המומחים את הפה בעוד מועד. הוא מרגיש הרבה יותר בטוח כשהוא מדבר על ילדים בלי אוכל ועל זקנים בלי פנסיה.

מובן שהליכוד אינו מדבר על שלום. בנימין נתניהו יודע בעיקר להפחיד. לשם כך הוא מוציא ממחסן הגרוטאות כמה גנרלים משומשים, המעידים שהחמאס והרשות הפלסטינית הם איום אסטרטגי על קיום ישראל, וכך גם הפצצה הנוראית של איראן. רק הביבי הגדול יודע לטפל בזה. שלום? הצחקתם אותו!

הכי משעשעת היא מרצ, המפלגה שבראשה עומד יוסי ביילין, ממציא יוזמת ז'נבה. השידור העיקרי שלה מראה גברים ונשים התוחבים פתקים לכותל המערבי. הם מבטאים את משאלותיהם: אשה מייחלת לתואר אקדמי, גבר מבקש להתחתן עם גבר, סבא מבקש כסף כדי לקנות מתנות לנכדים, נוצריה מבקשת שיכירו בה כביהודיה, אמא מבקשת לשלוח את ילדה לגן, אישה מקווה לגט. ומהו הדבר שאף אחד, ממש אף אחד אינו מייחל לו, לדעת התועמלנים של מרצ?

ניחשתם: השלום.

מה זה אומר על הציבור הישראלי במרס 2006?

זה אומר שהרוב העצום של הישראלים היהודים אינם מאמינים בשלום. השלום נתפס כדבר אוטופי, דבר שאין לו אחיזה במציאות. מפלגה המדברת על שלום נשמעת כמי שחיה בעולם של הזיות. גרוע מזה, היא עלולה להיתפס כמפלגה ש"אוהבת ערבים". ומה יכול להיות נורא יותר?

אז מה כן? כן למדינה יהודית שיש בה רוב יהודי גדול ככל האפשר. זה מוסכם על כל המפלגות היהודיות. כן לקביעת גבולות-הקבע של ישראל באופן חד-צדדי, בלי לדבר עם הפלסטינים האלה. הפלסטינים, כידוע, בחרו עכשיו בחמאס ורוצים לזרוק אותנו לים. אז מה יש לדבר איתם.

איזה גבולות? אהוד אולמרט מגלה בהדרגה את כוונתו. המפה שלו לא תפתיע את קוראי הטור הזה. ישראל הגדולה שלו תכלול את כל השטח הכלוא בין החומה והקו הירוק. חוץ מזה היא מספחת את בקעת הירדן; את ירושלים רבתי, הכוללת את גוש מעלה-אדומים והשטח שבינו ובין העיר (תוך ויתור על כמה שכונות ערביות צפופות); את גושי ההתנחלות של אריאל, אלפי-מנשה, מודיעין-עילית וגוש-עציון; ו"אזורי ביטחון מיוחדים". אולמרט מקפיד שלא לשרטט מפה ממש, כך שלא ברור היכן יעברו הגבולות של גושי-ההתנחלות. אך ברור שהכוונה היא לספח יותר ממחצית הגדה המערבית.

בעיני נתניהו, זוהי כמובן בגידה ממש, כניעה מבישה לערבים. הוא טוען בשידוריו שהגבולות של אולמרט הם גבולות של אסון. הליכוד דווקא מצייר מפה, ובה זזה החומה אל מרכז הגדה המערבית.

מפלגת-העבודה ומרצ מסכימות עקרונית לסיפוח גושי-ההתנחלות, אך אינן מפרסמות מפות. הן מדברות בחצי-פה על חילופי-שטחים, מבלי לפרט איפה. וזה לא פלא: הן שואפות, כמעט בגלוי, להיכלל בקואליציה בהנהגת אולמרט שתקום אחרי הבחירות. מפת הקואליציה חשובה ממפת הסיפוחים.

ושלום? שששש...