במאה ה-19 היה המרחב שבין הודו ותורכיה שדה-קרב בין רוסיה והכוח המערבי העיקרי דאז - האימפריה הבריטית. הרפתקנים, מרגלים, דיפלומטים וחורשי-אינטריגות מכל הסוגים התרוצצו שם. זה נקרא "המשחק הגדול".

השחקנים במשחק התחלפו. הקומוניסטים תפסו את מקום הצארים, האימפריה האמריקאית החליפה את הבריטית. "המשחק הגדול" נמשך.

כאשר קרסה ברית-המועצות, היה נדמה שהמשחק נגמר. רוסיה נעלמה מהמרחב. האימפריה הסובייטית התפרקה, מה שנשאר ממנה היה חלש ועני מכדי להשתתף במשחק. לא היו לה אסימונים.

ועכשיו, במכה אחת, שינה פוטין את הכול. הזמנת החמאס למוסקווה הייתה מהלך גאוני: זה לא עלה בכלום, וזה הציב את רוסיה מחדש על מפת המזרח התיכון. בשעה שהעולם כולו עדיין נבוך ומבולבל בעקבות ניצחון החמאס, הפעיל פוטין את האיזמל החד של ההיגיון נטול-הרגשות, ועשה את המהלך הראשון במישחק חדש.

כך ניצל הצאר הרוסי החדש את חולשת מתחריו. שכן הנשיא בוש הכניס את עצמו למצב אומלל. אחרי שנמוגו כל שאר התירוצים להרפתקת-הדמים שלו בעיראק, הציב מטרה מרכזית חדשה: להשליט את הדמוקרטיה במזרח התיכון. הוא הכריח את הפלסטינים לערוך בחירות. ובבחירות האלה, שהיו דמוקרטיות לעילא ולעילא, ניצח, אבוי, החמאס.

מה לעשות? להכריז שבחירות דמוקרטיות הן טובות רק כשהתוצאות מוצאות חן בעיני אמריקה וישראל? להחרים את הרשות הפלסטינית, ה"דמוקרטיה השנייה במזרח התיכון"? להרעיב את הפלסטינים עד ש"יבחרו" בהנהגה ה"נכונה"?

אפשר, כמובן, להכיר בממשלת-חמאס הנבחרת. אבל איך אפשר? הרי ארצות-הברית הכניסה את חמאס לרשימת ארגוני-הטרור - לא רק את הזרוע הצבאית שלה, אלא את התנועה כולה, ובכלל זה גני-הילדים והמסגדים שלה. עכשיו זה חלק מ"התנגשות התרבויות", המאבק העולמי בין המערב והאיסלאם.

אז אין מה לעשות. אמריקה נמצאת במצב של "פט" בשחמת - היא לא מסוגלת לעשות שום מהלך שהוא.

אירופה נמצאת במצב דומה. כמו אדם בכותנת-כפייה, אין היא יכולה להניע את זרועותיה. ולתוך הכותונת הזאת היא הכניסה את עצמה. תחת לחץ אמריקאי וישראלי, רשמה את חמאס ברשימת הטרור, וכך גזרה על עצמה שיתוק גמור במצב החדש.

פוטין אינו מרבה לצחוק. אך יתכן שהוא מרשה לעצמו עכשיו חיוך דק.

גם הפלסטינים מבולבלים למדי. בבחירות אלה הם הפתיעו את עצמם, ולא פחות את החמאס עצמו.

בקרב הפת"ח מתרוצצות דעות סותרות. טובת העם הפלסטיני דורשת קואליציה רחבה, מקיר אל קיר, כדי להתגבר על המשבר ולמנוע את החרמת הרשות הפלסטינית בעולם. אבל האינטרס המפלגתי הצר של פת"ח אומר אחרת: בואו ניתן לחמאס לשלוט לבדו. הוא ישבור את הראש, העולם יחרים אותם. אחרי שנה-שנתיים יחזיר הציבור הפלסטיני את פת"ח לשלטון.

זה הגיוני, אבל מסוכן. במשך שנה-שנתיים יכולה ממשלת ישראל להרחיב את ההתנחלויות, לבנות עוד ועוד חומות, לקבוע לעצמה "גבולות חדשים", לחבר את מעלה-אדומים לירושלים, לספח את ביקעת-הירדן - השמיים הם הגבול. תגובת הציבור הפלסטיני עלולה להיות שונה מאוד מכפי שמקווים אנשי פת"ח.

גם החמאס נבוך. הוא יודע היטב שהבחירות לא היו הכרעה אידיאולוגית, אלא הצבעת מחאה - יותר נגד פת"ח מאשר בעד החמאס. הוא צריך עכשיו לרכוש את לבו של הציבור הפלסטיני, והציבור הזה נכסף לסוף הכיבוש ולשלום.

החמאס אינו רוצה שתחת שלטונו יחרים העולם את הרשות הפלסטינית וירעיב את תושביה. אבל הוא לא יכול לשנות את עורו למחרת הניצחון. מה יגידו הפלסטינים אם יכריז לפתע על הכרה בזכות-הקיום של ישראל, יתפרק מנשקו ויבטל את אמנתו ללא תמורה, כפי שדורשים ממנו? שמכר את נשמתו תמורה מנעמי השלטון? שגם הוא מושחת כמו פת"ח?

אילו רצו ישראל ואמריקה להעלות את החמאס על דרך השלום, היו מקילים עליו את השינוי המתבקש. אפשר למצוא דרכים להעברת הכספים. אפשר להסתפק בקביעה שהממשלה החדשה מתבססת על הסכם אוסלו (הכולל הכרה בישראל), מבלי לדרוש מחמאס להשפיל את עצמו בפרהסיה. אפשר להסכים על הודנה בתקופת-המעבר, ולהפסיק את הפעולות האלימות בשני הצדדים. אפשר לפרק את הנשק מחמאס על-ידי הכללת אנשיו במנגנוני-הביטחון. ואפשר, כמובן, וחשוב מכול - לשחרר אסירים.

אבל ממשלת ישראל אינה מעוניינת להקל על החמאס. ואם ממשלת ישראל אינה מעוניינת, איזה פוליטיקאי אמריקאי חפץ-חיים יקום וימרה את פיה?

בצמרת ישראל לא גרם ניצחון החמאס לצער ולאבל. להפך. היא התאפקה בקושי מלצאת במחולות.

הנה הוכח סופית ש"אין עם מי לדבר". אם יאסר ערפאת לא היה פארטנר, ואם גם אבו-מאזן לא היה פארטנר, אז החמאס הוא ממש מלך מלכי הלא-פארטנרים. ואם אין פארטנר. אף אחד לא יכול לבוא אלינו בטענות כשאנחנו ממשיכים לבצע "חיסולים ממוקדים", להרוס את הכלכלה הפלסטינית, לבנות חומות, לרסק את שטח הגדה, לנתק את הביקעה ולעשות ככל העולה על רוחנו. ואם, בעזרת השם, יתחדש "הטרור הפלסטיני", נוכל להגיד לכולם "אמרנו לכם!"

אבל גם בישראל יש בילבול לא-קטן. תחת לחץ אמריקאי נאלץ אהוד אולמרט להעביר לפלסטינים באופן חד-פעמי את המכס והמסים שגבינו עבורם ומיד הותקף על "כניעתו" לחמאס. ערב הבחירות, אפילו מעשה קטן כזה של החזרת גניבה מעורר מהומה פוליטית. הבחירות, שתתקיימנה בעוד 24 יום, מטילות את צלן על הכול.

עכשיו בא המהלך הנועז של פוטין. הוא מקל על הנהגת החמאס להתמתן - אם הנהגת החמאס מוכנה להצטרף למשחק הפוליטי. הוא מקל גם על ממשלת ישראל - אם ממשלת ישראל רוצה בהידברות ובשלום. ובראש וראשונה הוא מודיע שרוסיה מחדשת את השתתפותה ב"המשחק הגדול".