זכיתי בכבוד להיות אחד הפותחים של הוועידה, לפני קהל של 300 איש ואישה - תושבי בלעין, חברי-פרלמנט פלסטיניים, נציגי המאבק נגד הגדר ברחבי הגדה, פעילי-שלום ישראליים ונציגי ארגוני-הסולידריות בארצות אירופה. וזה מה שאמרתי:

ידידים יקרים,

בכל פעם שאני בא לבילעין, אני נרגש ושמח.

הכפר הזה, הכפר הקטן הזה, הפך לסמל בפלסטין, בישראל ובעולם כולו. מאבקכם משקף את מאבק העם הפלסטיני כולו.

שלוש תכונות מציינות את המאבק של בילעין, שלוש תכונות המשולבות זו בזו והיוצרות ביחד את הייחוד של בילעין:

הראשונה היא העקשנות, ההתמדה ואומץ-הלב של המאבק הפלסטיני.

השנייה היא השותפות עם מחנה-השלום הישראלי.

השלישית היא התמיכה של תנועות הסולידריות ברחבי העולם.

לכך יש להוסיף עוד תכונה, ההופכת את בילעין לאות ומופת: אי-האלימות המוחלטת של המאבק.

בימים האחרונים ביקר הדלאי לאמה בארץ. הוא נפגש עם שועים ומפורסמים והצטלם בחברתם. אני הייתי מציע לו לבוא לבילעין ולקבל כאן שיעור באי-אלימות.

בבואנו לסקור את המאבק, עלינו לחזור תמיד אל האמת היסודית: בארץ הזאת חיים עכשיו שני עמים, שתי אומות, ומטרת המאבק היא לכונן שלום ביניהם, שלום המבוסס על צדק.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו דומה לשום מאבק אחר בעולם. זה לא העתק של המאבק בדרום-אפריקה. זאת לא מהדורה חדשה של מלחמת-השחרור האלג'ירית. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סכסוך ייחודי, הנובעת מנסיבות היסטוריות ייחודיות.

היסטוריון ידוע תיאר זאת כך: אדם גר בקומה עליונה של בית. בבית פורצת אש. כדי להציל את חייו, האיש קופץ מהחלון. הוא נוחת על ראשו של אדם אחר, שנפגע קשה והופך נכה. בין השניים פורץ סכסוך מר.

מי צודק? האם האדם שקפץ מהחלון כדי להציל את חייו? האם האיש השני, שנפגע ונהרס על לא עוול בכפו?

התנועה הציונית קמה מפני שאירופה הפכה לגיהינום ליהודים - הרבה זמן לפני השואה, השואה הנוראה שבה נספו מיליוני יהודים, ושבעקבותיה קמה מדינת-ישראל. הציונים הראשונים האמינו שהארץ ריקה. הסיסמה הכי חשובה בימים ההם הייתה: "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ." כאשר גילו הציונים שיש בארץ אוכלוסייה, הם ניסו לדחוק אותה החוצה. המאמץ הזה נמשך עד היום - וכך גם המאבק העקשני של העם הפלסטיני על קיומו ועל אדמתו.

זוהי המציאות של הסכסוך - שני עמים החיים באותה הארץ ולוחמים זה בזה. המאבק של בילעין נגד החומה, הגוזלת את אדמתה, הוא חלק מהסכסוך ההיסטורי הזה.

מה הפיתרון?

לפני 32 שנה, בעקבות מלחמת יום-כיפור, מלחמת רמדאן, הסיק יאסר ערפאת שאין פיתרון צבאי לסכסוך. הוא החליט לחפש פיתרון מדיני.

קבוצה קטנה של פעילי-שלום ישראליים החליטה אז להיענות ליוזמה זו. הקמנו את "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני". ערפאת שלח את שליחיו כדי לקיים איתנו מגעים - תחילה את סעיד חמאמי, ואחר-כך עיצאם סרטאווי, שני אנשי פת"ח בכירים. שניהם נרצחו בידי אויבי השלום, אויבי ערפאת. יהי זכרם ברוך.

ב-1982, באמצע מלחמת-לבנון, חציתי את הקווים ונפגשתי עם ערפאת בביירות הנצורה. באמצע הקרב, באמצע ההפצצות, דיבר ערפאת על השלום בין שני עמינו.

כבר אז היתווה ערפאת את האסטרטגיה, המושתת על שלושה עקרונות: מאבק עקשני של העם הפלסטיני, הושטת יד לתנועת-השלום הישראלית וקריאה לסולידריות בינלאומית. אלה הם גם שלושת העקרונות של בילעין.

אתם יכולים לשאול, אתם צריכים לשאול: מה השיגה תנועת-השלום הישראלית?

במבט שטחי, לא כלום. להפך, מאז הסכם-אוסלו הלך מצב הפלסטינים ונעשה יותר גרוע משנה לשנה. המצוקה הכלכלית גוברת. יום-יום נהרגים אנשים. בניית החומה המפלצתית נמשכת. ההתנחלויות מתרחבות בקצב מהיר. זה עתה נודע שכל ביקעת הירדן - שליש משטח הגדה - נותקה מהשטח הפלסטיני וסופחה למעשה לישראל. ניצחון החמאס בבחירות הפלסטיניות היא תוצאה של ההידרדרות הזאת.

כל זה קורה על פני השטח. אבל מתחת לפני השטח קיים תהליך הפוך.

לפני חמישים שנה, רק קומץ קטן בישראל ובעולם כולו הכיר בקיומו של העם הפלסטיני. לפני 32 שנים עוד טענה גולדה מאיר ש"אין דבר כזה כמו עם פלסטיני". עכשיו אין אדם נורמלי בישראל ובעולם המכחיש את קיומו של העם הפלסטיני ואת זכותו למדינה משלו. זהו ניצחון של המאבק הפלסטיני העקשני, אבל גם של תנועת-השלום הישראלית.

לפני עשרים שנה, כאשר דרשנו לפתוח במשא-ומתן עם ארגון-השחרור הפלסטיני, היינו שוב קומץ קטן. אמרו שערפאת הוא רוצח, שאש"ף הוא ארגון טרוריסטי, שהאמנה הפלסטינית קוראת להשמדת ישראל. בדיוק מה שנאמר היום על חמאס. אבל כעבור כמה שנים הכירה מדינת-ישראל באש"ף, ניהלה איתו משא-ומתן וחתמה איתו על הסכם. זה היה ניצחון של המאבק הפלסטיני העקשני, אבל גם של תנועת-השלום הישראלית.

ידידים יקרים, קל מאוד להתייאש. לכל אחד מאיתנו יש רגעים של דיכאון. אבל אני מאמין שהשלום ינצח, שהצדק ינצח.

לפני כמה שבועות הייתי בברלין. בחנויות שם מציעים למכירה רסיסים של חומת-ברלין. קניתי חתיכה כזאת ב-2.50 אירו. יבוא היום, ופה בבילעין, במדינה הפלסטינית, ימכרו חתיכות של הגדר שנגדה אנחנו לוחמים היום.

בכל פעם, כשאני נמצא בבילעין ובמקומות אחרים בפלסטין הכבושה, עולה בראשי המחשבה: איזה גן-עדן יכול היה להיות כאן אילו שרר כאן שלום, שלום של צדק וכבוד הדדי.

השלום הזה בוא יבוא. וכאשר יבוא, תתגשם גם משאלתו האחרונה של יאסר ערפאת, שתמונתו תלויה כאן, ותועברנה עצמותיו לקבורה בירושלים.